אזהרה(!!!) פרק עם טריגר לרגשות 'חרבות ברזל', ניתן לדלג!: מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 32

01/11/2023 150 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרקים מ"ו עד מ"ח



לפני שנתחיל נציין שוב פעם שלישית שכמו שכתוב בכותרת פרק זה יכול לעורר טריגר.
הוא נצרך לפרסום כי ישפיע על ההמשך, אך ניתן לדלג.

"הו, שלום קווין!" אני מברכת את קווין כשאני רואה אותו, נעמדת בפתח הדלת בניסיון לחסום אותה ומעיפה מבט לעבר החלון בחדר.
הוא סגור, לא מסורג ואנחנו בקומה השנייה- דרך מילוט אפשרית.
"לא יכולתי להתעלם מלבקר אותך כשראיתי אותך נכנסת לאחד מהפונדקים האהובים עליי" הוא ממשיך לחייך.
"אני מאוד שמחה לראות אותך שוב" אני אומרת בציניות.
קווין מרצין את פניו "היכנעי, איילקס,". הוא שואף אוויר וממשיך "אם תבואי איתנו בשקט- הילדה לא תיפגע"
"לעזאזל איתך, קווין!" אני אומרת. "אתה אכזרי".
"את אכזרית, היית צריכה לשחרר אותי מבית הסוהר של פאנמס" הוא אומר בכעס.
"ואתה צריך לשחרר את הטינה שלך. יצאת, לא?" אני מניחה את ידי על המשקוף, מחוץ לשדה ראייתו של קווין, ומצביעה על החלון.
אם גרסה כלשהי שלי חינכה את קרולינה, היא אמורה להבין את הבקשה שלי ממנה- לצאת דרך החלון.
היא תשרוד נפילה של שתי קומות, או שזה לפחות מה שאני מנסה לשכנע את עצמי.
אבל קרולינה נשארת מאובנת.
"כנסו בחורים" קווין מורה.
"אמרתי לך לעזוב את הילדה!" אני שולפת את החרב ומביעה פרצוף מאיים.
"חמישה על אחת נראה לי לא פייר," מגחך קווין. "את בטוחה שרוצה להסתכן?".
אני מעיפה מבט לעבר קרולינה.
קווין צודק.
הבטחתי לשמור עליה וזאת כנראה הדרך היחידה לעשות את זה כרגע.
אני מפילה את החרב על הרצפה, מרימה את ידיי בתבוסה ומביטה על הרצפה. "אם אני אבוא בשקט, אתם תעזבו את הילדה ואת המלצרית?"
קווין מחייך "אם את והילדה תבואו בשקט לא נזיק לילדה ולמלצרית".
מה איתי?
שלושה מחבריו של קווין דוחפים אותי הצידה, נכנסים לחדר ותופסים בקרולינה.
קרולינה מתחילה להתנגד עד שאחד מהם מקרב חרב לבטנה של קרולינה וקורא אליי "תגידי לה להיות בשקט!".
אני מצטמררת.
"קרולינה," אני מתחננת. "תנסי להירגע. הכול יהיה בסדר".
קרולינה נרגעת אבל רוטנת.
"תוכל לפחות לומר לי לאן אתה מתכנן לקחת אותנו?" אני מבקשת מקווין בזמן שהוא אוסף את חרבי.
"אותה, למקום בטוח עבורה אם לא תעשו בעיות," משיב קווין. "אותך- למקום שמגיע לך להיות בו".
אני תוהה איפה המקום הזה.
"ומה איתי?" שואלת שארלין.
קווין חושב ואומר "לכי מכאן, אם אדע שדיווחת אחזור אלייך".
היא מהנהנת ויוצאת.
אני מתחילה לתהות אם קווין יותר אכזרי מסרינה.
קווין מביט אליי ואני אומרת "אין צורך באיומים".
כשאנחנו יוצאים מהדלת אני רואה מלמעלה כמה חיילים.
ניצלתי?
קווין גם מבחין בהם ולוחש "כדי שלא יחשדו בנו, נרד במדרגות עם נשיקה".
אחרי היסוס קצר אני מהנהנת וכשאנו מתחילים לרדת קווין רוכן לנשק אותי.
באותו רגע אני מתחרטת.
"על המצח," אני לוחשת לו. "זה הרבה יותר רומנטי!"
הוא מפנה את מבטו לקרולינה ואז אליי לרמיזה "מה אמרת, אהובה?".
חמור!
אידיוט!
אני מטה את ראשי ומנשקת אותו נשיקה חפוזה.
מגעיל לגמרי!
למרות הרצון העז להתמרד, אני לא שואלת אותו עם הוא מרוצה.
זה עלול להיות פתח למחוזות שאליהם אני לא רוצה להגיע.
הקהל לא שם לב אלינו ואנחנו יוצאים מהפונדק "תגידי לילה טוב לילדה," אומר קווין. "תתראו שוב בבוקר"
אני מרגישה חסרת אונים לחלוטין.
"שלא תעזו לגעת בה!" אני זועמת.
האיום שלי נשמע קלוש, אין לי שום יכולת השפעה על הנעשה.
"זאת האחריות שלך בלבד" קווין מרים כתפיים
אני נושפת אוויר באיטיות ומחליטה לא לפנות לקרולינה.
לא משנה מה אני אגיד, זה כנראה יחמיר את המצב.
שניים מאנשי קווין לוקחים אותה משם ואני נשארת עם קווין ועם השניים האחרים "עכשיו," מתחיל קווין. "נלך להפתעה שהכנתי לך".
הלב שלי מחסיר פעימה או שמונה פעימות ואני קופאת.
אני מתפתה להתנגד אבל טובתה של קרולינה עומדת לנגד עיניי.
במקום זאת, אני ממשיכה בהתנגדות השקטה שלי וחושבת על שטף קללות שיתאר את קווין ואת אמא שלו כראוי.
מה הוא מתכנן לי?

אחרי כשעתיים של צעידה ברחבי בריקסטון אני מבחינה בבית ישן ועגול ללא חלונות עשוי אבני גזית.
"הגענו!" מצהיר קווין ומחכך את ידיו זו בזו.
"מה יש שם?" אני שואלת.
"כמו שאמרתי קודם- הפתעה" מגחך קווין.
כשאנו מתקרבים, אנשיו פותחים את הדלת ומיד נראה גרם מדרגות עשוי אבן גזית המוביל מטה.
"קדימה" דוחק קווין והם מלווים אותי למטה.
אני עושה את המינימום ההכרחי כדי לא ליפול במדרגות ולשבור את המפרקת וברגע שאנחנו מגיעים לתחתית המדרגות אני נעמדת.
שימשכו אותי או יסחבו אותי, אני לא צועדת ישירות לתוך הזוועה שהם מתכננים לי.
אבל אז אני מבחינה בדבר שגורם לי לפעור את עיניי ולקרוס על ברכיי- אני מבינה לאן הגעתי.

"אתה לא רציני, קווין!" אני אומרת בקול חנוק.
קווין וחבריו הביאו אותי לחדר תת-קרקעי בו מיטת מתיחה.
המיטה ארוכה ושטוחה ועשוייה מעץ, אליה מחובר גלגל בעל מוטות, אזיקים בעלי שרשראות האמורות להתחבר לרגליים ולידיים וקליפסים המיועדים למתוח את אצבעות הידיים.
"בואי, שכבי על המיטה הנוחה" מבקש קווין.
אני מתחילה להתנשף באימה, נוטעת את רגליי בקרקע ומרימה את ראשי בביטחון למרות שאני לא מרגישה בטוחה בעליל.
כמה שניות של המתנה בהתמקדות בחשיבה על קרולינה מסייעות לי לצעוד לעבר מיטת המתיחה בגאון.
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת את קווין בכעס. "שאבקש סליחה?".
קווין משלב את ידיו "קודם שתשכבי על המיטה ושתרימי את ידייך כלפי מעלה".
"רק תגיד לי במה מדובר," אני עומדת ליד המיטה ואז מוסיפה בקול מתחנן "בבקשה".
קווין שותק.
מרושע!
הוא עוד ישלם על זה!
אני מתיישבת על המיטה ונשכבת בתבוסה אבל עדין לא מרימה את ידיי.
המזל שלי רע מאוד- אבל עדיין לא נכנעתי!
שני אנשיו של קווין אוחזים בזרועותיי, מרימים אותן כלפי מעלה ואוזקים אותן באזיקים מעל למיטה יחד עם אצבעותיי. ואילו קווין אוזק את רגליי למיטה ומעמיד אותה בעזרת מוט אחר.
אחד מאנשי קווין מושך במוט מצד שמאל וידיי עם אצבעותיי נמשכות בשרשראות כלפי מעלה ונמתחות ואילו רגליי נמשכות בשרשראות כלפי מטה.
אני צועקת בעקבות הכאב בגבי, בידיי וברגליי ובאותו הזמן מקללת בלב את איילקס השנייה.
"עכשיו אפשר לשוחח" אומר קווין.
"באמת אשמח" אני מסננת.
"אני מאוד כועס, את יודעת?" שואל-אומר.
אני מושכת קצת בכבלים בניסיון לשבור אותן וכשאני לא מצליחה מסננת "אתה אדם מופרע, קווין!" .
קווין מסובב אליי את גבו ומרים מעט את חולצתו- סימני הצלפה אדומים נראים עליו "ואת חסרת רחמים- זה קרה לי בגללך!". הוא מסתובב אליי חזרה ומוסיף "מזל טוב שהצלחתי לשחד את אחד השופטים".
מזל רע.
"הבטחת שלא תהרוג אותי, קווין," אני מזכירה לו. "תזכור את זה!".
"כמובן, אני מקיים הבטחות" הוא מושך במוט.
הוא מושך במוט שלב שלב באיטיות עד שאני נראית כמו בובה על חוטים.
אני נתלית מהחבלים הכובלים אותי בתשישות.
קווין מתיישב על כיסא קרוב "איך המרגש, איילקס?".
"הכי טוב שאפשר במצב שכזה" אני אומרת בקול צרוד וגרון כואב ולא מצליחה להרים את ראשי ולהסתכל עליו.
האצבעות שלי פועמות בכאב יחד עם ליבי שאיכשהו עוד לא התעייף.
"למה אתה עושה את זה?" אני שואלת.
"בגלל שאת השארת אותי לעינויים זהים!" הוא גוער ומתקרב.
"לך לעזאזל, מופרע שכמותך!" אני צועקת.
כרגע, אני מעדיפה את סרינה על פני קווין.
הוא מסתובב לכיוון המדרגות ואנשיו יחד איתו "טוב, אני אלך מכאן לבלות שוב בפונדק, מחר נפגיש אותך עם הילדה. להתראות!"
"לא!" אני כמעט מייללת כשהקול הצרוד שלח תומך בי. "בבקשה, תן לי לרדת!".
"אמרתי לך כבר אז שאת תשלמי על זה- ואני משלם את אותו השווי," אומר קווין באנחה. "אם את באמת רוצה שאשחרר אותך- את צריכה להתחנן ולבקש סליחה סליחה באופן שאשתכנע שזה בא מכל הלב".
אני לא רוצה לזרום עם ההשפלה הזאת- אבל זה בא על חשבון החיים שלי, פחות או יותר.
שמעתי בעבר גופות של אנשים במיטות מתיחה שמתו בשעות הלילה.
לא קשה לי להעלות דמעות בעיניי, אני מרפה מגופי, מביטה מטה ושוברת את קולי.
"אני מצטערת, קווין! אני כל כך מצטערת על מה שעשיתי. זה היה לא אנושי ולא הוגן כלפיך בשום צורה. סליחה".
קווין משלב את ידיו ושותק.
מה הוא עוד רוצה שאני אגיד?
אני גונבת עוד נשימה עמוקה ומקוטעת.
"אני לא מסוגלת לתקן את מה שעשיתי ואין ספק שזאת הייתה טעות איומה! אבל קווין, אתה עכשיו מסוגל לעשות את הדבר הנכון! חיי תלויים בהחלטה שלך ואני מתחננת אליך שתעשה את הדבר הנכון!".
"והדבר הנכון הוא?" מתקרב קווין ומרים את ראשי.
אולי אני בדרך הנכונה?
"בבקשה אל תשאיר אותי להיתלות כאן!" אני אומרת בקול הכי שבור שיש לי.
קווין מחייך חיוך זדוני "בסדר, רק הבטיחי דבר אחד".
זה אומר שהוא ישחרר אותי?
"אני מושכת באפי נזלת "מה?".
"מעכשיו, תכבדי אותי מאוד בכל מקום בו נתראה" הוא פוסק.
כמה זמן הוא חשב על זה?
"מה זה אומר?" אני מנסה לקבל הבהרה.
"אשחרר אותך ואת הילדה," הוא מתיישב שוב על הכיסא "בתנאי שבכל פעם שניפגש תצטרכי לקרוא לי בשם 'אדוני', להשתחוות, לדבר בשבח, ואם אבקש ממך משהו לעשותו מיד וללא שאלות!".
שילך לעזאזל!
"אני ממהר, איילקס" דוחק קווין.
אני מהנהנת בתבוסה ומצהירה בטון הכי מכבד שיש לי "אני מבטיחה, אדוני הנכבד!".
יש שיטענו שזה לא נכון, אבל בעיניי, ובמיוחד לאחרונה- הרבה פעמים השפלה עדיפה על מוות.

קווין מסמן לאנשיו והם משחררים אותי מהאזיקים ומהחבלים ומטילים אותי על הקרקע.
אני לא יכולה לזוז…
אני מותשת לגמרי!
מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לאמץ את קרולינה?
היא תהיה עקב אכילס לכל המסע הזה והיא רק תסבול.
אני ממתינה כמה דקות אחרי שהם הולכים ומנסה לעמוד.
זה קשה וכואב, אבל אפשרי!
במדרגות אני זוחלת כמו תינוקת שלומדת ללכת, לוקחת כמה הפסקות שאני רק צריכה- אך מתעלפת כשאשר אני מגיעה לראש המדרגות.
רגע לפני איבוד ההכרה, אני מספיקה לחשוב שאולי לא הייתי צריכה לוותר על ההפסקה האחרונה…

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 33

מסעות בטמריה/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק נ'


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך