Just A Dream
סיפור חדש,
מקווה שתאהבו (:

אין שם בינתיים, אשמח אם תציעו (: – פרק 1

Just A Dream 05/02/2013 733 צפיות 6 תגובות
סיפור חדש,
מקווה שתאהבו (:

”היילי לעולם לא תסכים.” ג’ייס קבע,
”תנסה ותראה..” חייכתי אליו, חורצת לו לשון בילדותיות.
”איימי, תחזרי לעבודה!” קראה הבוסית שלי, מנהלת משמרות במסעדה שאני עובדת בה.
”אני באה..” גלגלתי את עיניי, היא לא נותנת מנוחה,
גם ככה אין כלכך הרבה לקוחות כעת.
”אז אתה הולך עכשיו להיילי ואומר לה מה שרצית לומר לה, מובן?!” סיכמתי את השיחה,
טפחתי בשכמו כמשתתפת בצערו, סובבתי אותו לכיוון היציאה מהמסעדה, ודחפתי אותו לכיוון הזה.
פלטתי אנקת האנחה וניגשתי אל שתי נערות שישבו בשולחן וחיכו לי.
”מה הינכן רוצות להזמין?” דיברתי איתם בשפה גבוהה, ככה הבוסית שלי מכריחה אותי לעשות את זה,
אבל אני בטוחה שעמוק בליבה, היא אומרת לי לעשות את זה כי היא שונאת אותי.
אבל זה הדדי, אני גם שונאת אותה.
”שתי מנות של סלט ירקות, נס קפה ומים.” אחת משתיהן, ג’ינג’ית עם המון נמשים, עינייה ירוקות, ענתה.
הנהנתי בעודי רושמת את בקשתה.
לאחר כעשרה דקות חזרתי עם הסלט והמים, הנחתי אותם על השולחן בזהירות.
קפצתי לפתע מרטט אשר היה בכיס שלי, ג’ייס מתקשר אליי.
”מה?” קידמתי אותו בעצבנות.
”אני בא אלייך ומביא אלייך חבר.” הוא מתכוון למסעדה,
הוא לעולם לא מעז להיכנס לביתי בלעדיי, ג’ייס ביישן מידי.
”חבר? ממתי יש לך חבר?” גיכחתי, הולכת לצד מעט כדי לא להפריע לאורחות.
”מלפני שלוש דקות,” ענה, שמעתי את החיוך שצץ בפניו, ”אבל זה לא מה שחשוב עכשיו! אני בא איתו וזהו.”
נאנחתי ומיד דחפתי את הפלאפון לכיסי, שחלילה הבוסית שלי לא תראה אותי משחקת בפלאפון,
כמו בפעם הזו כשג’ייס לא הפסיק לחפור לי בשיחה על איימי, והבוסית שלי ראתה אותי מדברת בפלאפון באמצע עבודה והחרימה לי אותו עד סיום יום העבודה,
היא כלכך מתנהגת כמו מורה לפעמים.
המסעדה הזאת זה כמו הבית השני שלי, מיד אחרי בית ספר אני באה לעבוד פה, עד שעה 10 בלילה.
משעה 10 וחצי אני מתחילה לעשות שיעורי בית בפנימייה שלי.
”_______!” שמעתי קול הקורא לי מבחוץ, זה היה ג’ייס,
הוא תמך בהליכתו של נער לא מוכר, עיניו היו שחורות ושיערו גם.
”תפתחי לי את הדלת!!!” המשיך לצעוק,
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה, ”אל תצעק, זה מפריע לסועדים פה.”
”שיהיה.. הכנת את ה’מלא נייר’ שביקשתי ממך?” נשאר בשלו.
הנדתי בראשי בהיסוס, ”סורי.” הרמתי כתפיי כלא אשמה.
הושבתי את הנער על כיסא של אחד השולחנות,
”שמך הוא…?” חיכיתי שישלים אותי.
”מת’יו.” ענה, אך פניו היו מוטרדות, כאילו חשב על משהו דחוף ביותר.
”מה קרה לך?” המשכתי לשאול,
”הוא נפל במדרגות,” ג’ייס ענה במקומו, ”מסתבר שהוא השכן החדש של איימי!”
”ושלך. אתה רחוק מאיימי רק בשתי רחובות.” הזכרתי לו.
גבר ואישה עם ילד קטן נכנסו למסעדה,
הם התיישבו ומיד פרסתי להם על השולחן שני תפריטים.
”תודה.” מלמלו לעברי.
מיד חזרתי אל השניים, ”נפלת במדרגות? זהו? מזה כל המהומה? אתם פשוט יכולתם להיכנס לבית שלך!” התכוונתי למת’יו.
”לא היה לי מפתחות.” מת’יו הסביר.
”שיהיה.. רק אל תפריעו לי פה.” נאנחתי וחזרתי אל המשפחה הצעירה שישבה לידינו.
הילד הקטן נעץ מבטו בג’ייס ומת’יו.
”החלטתם כבר מה להזמין?” שאלתי את הורי הילד וחייכתי חיוך קטן,
”אממ.. יש לך המלצות?” שאלה אותי הגברת,
נראתה בערך בת 30, שיערה בלונדיני וחלק, ממש כמו פאה, עינייה בצבע הדבש נראות מאושרות.
”הסלט חצילים בנוסח תאילנדי ממש טעים. ואם אתם רוצים מנות עיקריות, אז הפסטה ברוטב שמנת עגבניות ממש טובה.” המלצתי, אני טעמתי כבר כמעט את כל המנות שיש במסעדה הזאת.
”אז.. נזמין את שניהם.”
רשמתי את הזמנתה והוספתי לפני שהלכתי, ”עוד כעשר דקות הזמנתכם תבוא.”

”איפה היית??” התנפלתי על ג’ייס מיד אחרי שנכנסתי לכיתה,
הוא ישב ליד מת’יו הזה, לא לידי כמו תמיד.
”אהה.. אממ.. אני באתי עם מת’יו לבית ספר כי לא הוא לא ידע איך מגיעים לפה.”
”ולא חשבת על להתקשר אליי? אני חיכיתי לך כמעט חצי שעה בחוץ! וקר בחוץ!” המשכתי לצעוק,
לא מתייחסת למת’יו.
”אני יודע שקר בחוץ, הרגע הייתי בחוץ.” גלגל עיניים, כאילו אני סתם חפץ חסר תועלת.
פלטתי אנקת רוגז והתיישבתי במקומי, מחבקת את ברכיי.
”תוציאו ספרים ומחברות, תפתחו בע’מ 108, שלוש הארצות הראשונות שנפוליאון כבש.” המורה נכנסה, מיד פוקדת עלינו ללמוד.
שלחתי מבט כועס אל ג’ייס, אך הוא בכלל דיבר עם מת’יו.

התיישבתי על סלע גדולה בחצר, מביטה במת’יו וג’ייס משחקים עם שאר הבנים פוטבול.
ג’ייס מעולם לא שיחק עם הבנים של הבית ספר פוטבול, או כל משחק אחר,
הוא ואני היינו מתבודדים, רק שתינו..
אבל מאז שמת’יו בא, ג’ייס מעיז יותר, הביטחון העצמי שלו עלה.
על ברכיי מונח היומן שלי, כן כן, גם אני נסחפתי אל הדבר המוזר הזה שנקרא ‘יומן’.
אבל הפעם אני מחליטה לא לכתוב ביומן, אני סתם מדפדפת ביומן מתחילתו ועד לעכשיו.
‘הי,
הנה זה, הדף הראשון, הגילוי הראשון, והלא יודעת מה הראשון,
יש לי יומן חדש!’
אני מתחילה לקרוא.
”אחרי מלא פעמים שפשוט השתעממתי או נכנעתי או קרעתי או הכלב שאין לי קרע לי את היומנים הקודמים,
חזרתי לעסק הזה! ווהו!” שמעתי קול הקורא את כל מה שכתבתי בקול, או שזה רק מחשבותיי?
הסתובבתי לאחור וראיתי מאחורי את מת’יו, הוא קרא את זה.
”מה-אתה-רוצה?” שאלתי אותו, מדגישה כל מילה בעצבנות.
”סתם, כלום.” משך בכתפיו.
”אז ביי.” נופפתי לו לשלום בציניות,
”את לא המארחת הכי טובה, אה?” צחק לעצמו.
”אההה……………. לא.”
”תני קצת מקום.”הוא דחף אותי מעט לשוליי הסלע והתיישב לידי, באותה סלע. ”אז.. ספרי לי על עצמך.”
”אין מה לספר.” מיד השבתי,
”נו, אני בטוח שיש.” חייך אליי.
”הי, מת’יו!!” ג’ייס קרא מהמגרש, והתחיל לפסוע לעברינו. ”מה אתם עושים?”
”סתם, קוראים יומנים.” מת’יו ענה וקרץ לעברי.
הוא ממש שונה משהיה אתמול.
”אוווו.. אפשר גם?” ג’ייס מיד חטף לי את יומני הכחול,
”תביא לי! תחזיר לי את היומן!!” דרשתי מיד וקפצתי כדי לתפוס.
”מת’יו, תפוס!” ג’ייס זרק את היומן לעבר מת’יו הצוחק.
מת’יו זרק בחזרה אל ג’ייס, אך ג’ייס אינו תפס.
והיומן התגלגל הישר אל הבן הכי מקובל וחתיך, אך עם האופי הכי חרא, שיש לנו בשכבה, שמו הוא דרייק.
”הי, כולם תראו, זה היומן של _____!!” הכריז, ”והיא כתבה גם עליי! ‘דרייק הוא די חתיך, אבל יש לו אופי חרא, וכל הפקאצות בשכבה נמרחות עליו, אז גם ככה אין לי סיכוי.’ אם את באמת רוצה, אנחנו יכולים להיפגש מתישהו ו… את יודעת…” הקריא, עם החיוך הכי גדול שיש.
מיד נהייתי אדומה, שמתי את הכובע קפוצ’ון שלי על ראשי ורצתי לכיוון מבנה בית הספר, למסדרון.
לא כלכך הסתכלתי לאן אני הולכת אז… כמובן שנפלתי.
”מה אתה רציני?! אתה עיוור?!?!” התפרצתי על ההוא שהפיל אותי ואספתי מיד את המחברת שנפלה לי.
הבטתי לכיוונו, הוא הושיט לי את ידו.
ניגבתי במהירות את דמעותיי וחייכתי לעברו.
גם הוא חייך אליי, חיוך גדול שחשף שיניים ישרות ולבנות, נקיות.
עיניו הכחולות זהרו וחייכו אליי,
שערו החום בהיר התנופף מעט.
”סליחה.” מלמל לעברי,
”זה.. זה בסדר. אני גם צריכה להסתכל לאן אני הולכת אב-”
”אבל בכית. למה בכית?” מצחו חשף כמה קימוטים בדאגה, ”אם מותר לי לשאול, כמובן.”
”דרייק קרא את היומן שלי בקול, בחצר.” הסברתי לו, נאנחת.
”אממ.. דרייק?” שאל, לא מבין.
”זה ה’מלך’ של שכבת י’. באיזה שכבה אתה?”
”אני בכיתה י’א 2.”
”אה. בגלל זה לא נראת לי מוכר.” הנהנתי,
”אני אנדרו, ואת?”
”____” עניתי, מסמיקה,
הוא לחץ את ידי בהתלוצצות.
”אנדרו, הנה אתה!” בחורה באיפור כבד, שיער שטני ועיניים כחולות, פתאום צצה משום מקום, ”מה אתה עושה פה?”
”אממ.. סתם דיברתי עם-”
היא קטעה אותו, ”עם צוציקית.” צחקה צחוק מר, ”בוא נלך כבר.”
היא לקחה את ידו ומשכה אותו לכיוון החצר.
”היה נעים להכיר אותך.” קרא לעברי כפרידה ופסע ביחד עם הבחורה הזאת אל החצר.

-ההמשך יבוא אם תרצו (:-

אין שם בינתיים, אשמח אם תציעו (: – פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (6)

אהבתי,אני ממליצה לך את השם:” מתקשרים אם חברים” כי זה די טועים,אבל מה שחשוב זאת עלילת הסיפור(:

05/02/2013 10:13

את כותבת מ-ה-מ-ם!!!!
תמשיכי….
:-)
-N.K-

05/02/2013 10:13

תואם*חח סליחה…

05/02/2013 10:14

ממש נחמדד אהבתי תרעיון , אבל אי אפשר לתת שם לסיפור בלי לדעת את ההמשך שלו , אבל סתם כעצה רק אם באלך ‘ החבר של החבר הכי טוב שלי’ חחחחח ושמתי לב שגם אין שם לבחורה אז אם את רוצה יש לי כמה הצעות :
רוזלינה אבל כולם קוראים לה רוזלינה או רוזלין
איימי
אמיליה
אפריל

05/02/2013 10:17

נשמע מעניין תמשיכי (:

05/02/2013 10:46

תודה רבה רבה רבה רבה רבה לכולכם (:
אתם לא מבינים איך עשיתם אותי מאושרת!
Anime.El ? אממ.. אני אחשוב על השם, אבל.. נראה לי שאני אחשוב על שם כי כמו שאביה אמרה, אתם עדיין לא יודעים מה יהיה ההמשך אז לא תוכלו לדעת איזה שם יהיה מתאים לסיפור… אז אני אחשוב בעצמי על שם. כנראה.
אבל תודה בכל זאת D:
ואביה? אני לגמרי שכחתי שלא עשיתי שם לגיבורת הסיפור! כאילו.. אני לא מצאתי שם אז השארתי את זה ריק, אבל תכננתי שזה יהיה רק לבינתיים ועד שאני אעלה את זה לאתר אני כבר אחשוב על שם.. חחחח (:
ו… אמממ… נראה לי שאני אקרא לה רוזלין, אני עדיין לא בטוחה.
אן קיי וספיר? תודה רבה רבה ^^

05/02/2013 11:18
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך