ChocolateChip
אני מקווה שהפרק מובן יחסית, אני מאוד מתקשה קצת בכתיבה צריך המון הסברים תוך כדי הסיפור... אבל זה אתגר ואני מתכוונת להמשיך את הסיפור! אשמח לכל רעיון ותגובה לשיפור הכתיבה והסיפור, טיפים גם מאוד יעזרו.

אלפי שנות אור- פרק שלישי

ChocolateChip 05/04/2020 101 צפיות 2 תגובות
אני מקווה שהפרק מובן יחסית, אני מאוד מתקשה קצת בכתיבה צריך המון הסברים תוך כדי הסיפור... אבל זה אתגר ואני מתכוונת להמשיך את הסיפור! אשמח לכל רעיון ותגובה לשיפור הכתיבה והסיפור, טיפים גם מאוד יעזרו.

המשכתי לבהות כשאני מרחפת באוויר סנטימטרים ספורים מהריצפה. שני הילדים שעמדו ליד רובי נראו זרים. “אני אנזו…” אחד מהם אמר, עושה עם רגליו שלוש סימונים. זה הדרך שלנו כשהיינו קטנים לסמן אחד לשני ומאז תמיד עשינו את זה. “וואו אתה לא דומה לעצמך עם הבגדים האלו…” אמרתי צוחקת, זה מזל שגם בני אדם צוחקים. “לומי תכירי זה זאב, הוא הבן שלי.” רובי אמר מתכוון לילד השני. “שלום לכם! אני נולדתי בכדור הארץ אבל אני כמוכם.” זאב אמר מראה את היהלום שלו ואז מחזיר את הצעיף לכסות אותו. “אני שמח סוף סוף להכיר את אנזו, אבל מי את?” זאב הוסיף מתקרב אליי. “לומי.” גימגמתי באי נוחות. “אתם יודעים שבכדור הארץ לא מרחפים…” רובי אמר. “כן, שמתי לב שזה יותר קשה לעוף מאז שקמתי.” אנזו אמר מנסה לעמוד ישר. “אבל אני גם לא מצליח להיות על האדמה.” הוא הוסיף. “לומי, מי את?” זאב המשיך להביט בי כשרובי אבא שלו עוזר לאנזו. “מי אני?” לא הבנתי את השאלה שלו. “הפרופסור לא אמר שמביא שניים… את מרגלת מהרשויות?” זאב ניסה להסתכל באוזניים שלי שמה רואים אם אנו משקרים. “מה? לא!” קראתי עפה לצד לתוך משהו מעץ. נפלתי למטה ועצמתי עיניים. אנזו ורובי מיהרו אלינו. “היא לא משקרת!” זאב קבע. “אנחנו יודעים.” רובי ואנזו אמרו. “את בסדר?” רובי שאל. “איך לא עפים?” שאלתי מנסה לקום. “קוראים לזה לעמוד.” זאב קרא שם ידיו בשילוב. “בגלל שיש כוח משיכה גדולה יותר בכדור הארץ מאשר ב”קאם” אי אפשר לעוף. אנחנו יכולים אבל ממש בקטנה בגלל שאנו לא מכאן.” רובי הסביר עוזר לי לעמוד. “אני לא אסתדר לעמוד כל היום…” אמרתי מנסה להמשיך לעמוד מחזיקה ברובי. “תנסי לשבת!” זאב צחק. הבטתי בו לא מבינה את המילה וגם למה זה מצחיק. “תדגים בבקשה.” רובי ביקש מזאב, הוא מיהר להוציא אנחה ולשבת.
חצי יום התבזבז בניסיונות לעמוד לבד, בסוף כשהצלחתי זאב היה חייב להודיע שיש כזה דבר ללכת. הוא גם היה חייב להדגים מה זה קפיצה וריצה וכל תנועה אחרת. “זה המון ללמוד…” אנזו התרומם מישיבה לעמידה. “יש לכם שלושה שבועות להיות ילדים רגילים, בית הספר מתחיל ואין לי דרך להחביא שני ילדים…” רובי אמר ומיהר להוציא שני ספרים מהעץ שבצד. “זה ארון.” זאב אמר מגלגל עיניים. “נכון, אתם חייבים לדעת את כל הדברים האלה. בגלל זה יש פה ספרים שתתחילו לקרוא, תרגום מ”קאם” לשפה העברית.” רובי מסר את הספרים אל אנזו ואליי. “אין זמן שני ספרים ביום!” רובי הוסיף. אני ואנזו החלפנו מבטים מודאגים, אנחנו גמרנו ב”קאם” מזמן את הלימודים. “למה אתם מחכים?” רובי הביט בנו. פתחתי את הספר נוגעת בדפים הרכים בקצות ידיי. “אני מקווה שתגמרו עד הערב.” זאב צחק. “הם חייבים!” רובי הוסיף צועד אל החדר השני.
“אני יודע שאת פה למשהו, אולי לא לרשויות… אני חושד!” זאב לחש אליי ככה שאנזו לא יכל לשמוע. “כתוב פה שיש רק כמה דברים שדומים בינינו לבין האדם.” ניסיתי להתעלם מזאב. “ידעת שבני אדם בוכים מהעיניים לא רק כשנפצעים? גם כשהם מרגישים רע ועצובים.” אנזו הראה לי בספר שלו. “אני לא רואה איך אנחנו נצליח להסתיר את זה שאנו בעצם חייזרים…” נאנחתי. “אנחנו חייבים.” אנזו אמר חוזר לספר שלו. הצעיף שלו נפל וראיתי שהצבע חזר ליהלום שלו, זה סימן טוב שהוא חזר לעצמו.
למחורת עוד לא הספקתי להתרגל לדרך החדשה לישון וכבר רובי רצה לשלוח אותי קצת לבחוץ. “יהיה לך טוב לנשום קצת אוויר צח!” רובי אמר. הרגשתי מפוחדת. “זאב יצא איתך!” רובי הציע. “לא, לא, זה בסדר…” ניסיתי להתחמק. “בטח!” זאב נראה מרוצה, זה הרגיש לי קצת מוזר אתמול הוא לא היה נחמד אלי בכלל. “תקחי את הספר הזה, תקראי בכל רגע שאת יכולה.” רובי נתן לי עוד ספר, איזה מזל שאתמול הצלחתי לגמור אחד. המידע בפנים כל כך מסובך. יש מלא מילים ותנועות שחייזרים כמונו לא עושים ולא מכירים. מי ידע שיש דברים שונים לשבת עליהם? כיסא, ספה, ספסל… יצאנו בשקט. הבטתי סביב. ב”קאם” אין שמש ככה שהכל חשוך ויש לנו ראייה טובה בחושך. פה הכל מואר, וחם. “וואו!” התלהבתי, נוגעת בכל דבר שנמצא בדרך. הלכנו לאט וכמעט נפלתי פעמים רבות. “למקום הזה קוראים, פארק! סוג של גינה ציבורית…” זאב הסביר. “יש פה כל כך הרבה אנשים…” לחשתי לו. “את תסתדרי.” הוא צחק. הבטתי מודאגת כמובן לא מביעה בפרצוף כלום, רק היהלום שמוסתר מתחת לצעיף והשמלה מחליף צבעים. “כדאי גם שתחייכי.” זאב אמר. הבטתי בדוגמא שלו, בפרצוף שלו. “ככה?” ניסיתי. “חייזרים לומדים מהר.” זאב לחש. התקדמנו לאיזה פינה. “זה ספסל!” הצבעתי מרוצה מעצמי ששמתי לב. “אנשים יודעים את זה!” זאב הוריד את ידי שאנשים לא יראו והתקרב לספסל. “אבא אמר שאת צריכה לגמור את הספר…” זאב התיישב על הספסל אז התיישבתי גם. פתחתי והתחלתי לקרוא. “אז מה בנושא בספר הפעם?” זאב שאל עוצם עיניים ומניח את ראשו בצורה מוזרה על כתפו. “אתמול היו חפצים מעץ ותנועות, היום שמות וסוגים של אוכל.” אמרתי מדפדפת משתדלת לזכור מה שכתוב. “המילה היחידה שאני מזהה זו ביצה.” אמרתי מנסה לחייך. “איך? ב”קאם” אין ביצים.” זאב פתח את עיניו ושאל. “זו מילה שאנזו ידע ולימד אותי, הוא רוצה ללמוד להכין חביתה.” אמרתי חוזרת לספר. “וואו, חביתה? דווקא?” זאב צחק. “למה?” שאלתי קצת מעוצבנת מקולות הבכי והצעקות של הילדים הקטנים. “חביתה נחשבת למאכל בסיסי וקל להכנה. יש דברים יותר טעימים… כמו מה שאכלנו אתמול לדוגמא.” זאב אמר. “אכלנו… פנקייקים עם הרוטב הזה.” ניסיתי להיזכר. “סירופ.” זאב לחש. חיפשתי בספר את הפירוש לסירופ. בינתיים זאב מיהר לקום ולהתקרב לאדם אחר שהגיע. הם שוחחו וצחקו ואז הוא חזר לשבת. “מה?” זאב שאל לא מבין למה אני מביטה בו. “זה היה חבר…” הוא הוסיף וחזר לעצום את עיניו. “הוא אנושי?” שאלתי. “כן, כמובן.” זאב לחש בעיניים עצומות.
המשכתי לקרוא כששמתי לב שזאב נרדם. שמחתי שהוא לא חושד ומתנהג מוזר כמו אתמול. אני מקווה שהוא גמר עם זה. חזרתי לקרוא איך קוראים לסוגי בשר שונים, וקצת על חיות. כשלפתע התיישב לצידי עוד מישהו. לא, זה לא היה אנזו. זה היה החבר של זאב, ההוא שדיבר איתו לפני כמה דקות. “שאלואום לאחך!” הוא ניסה לדבר איתי. נכנסתי לפאניקה. ממתי אני מכירה עברית שותף? ניסיתי להסביר לו שאני לא מבינה אותו, הוא המשיך לדבר. התקווה האחרונה שלי הייתה להעיר את זאב.

אלפי שנות אור- פרק שלישי
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

טוב סליחה אבל אין לי עצות בשבילך וגם לא יותר מדי מה לומר חוץ מזה שזה ממש יפה.

06/04/2020 00:01

    תודה, אני ממש לא בטוחה כמה יפה זה יחסית למה שרציתי שיצא… אבל לפחות יש מקום לשיפור זה רק התחלת הסיפור

    06/04/2020 00:21
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך