ghost girl
וופ וופ

אל היער- פרק שני

ghost girl 06/01/2017 523 צפיות תגובה אחת
וופ וופ

מה שפעם היה בית קטן על קצה היער עמד במקומו. חלונות שבורים, רעפים חסרים, צמחים מטפסי שנכרכו סביב הקירות שצבעם הישן מתקלף. נראה כאילו הטבע מנסה להפשיט את הבית מכל דבר מלאכתי לפני שהוא לוקח אותו אליו.
“מרשים,” אמר ג’ון והתקרב קצת לבית. “כמה זמן אף אחד לא היה פה?”
“נראה כאילו עשרות שנים…”
“אבל חיית כאן עד גיל שש,” הוא ציין, נוגע באחד הצמחים המטפסים. “אף פעם לא ראיתי צמח כזה.”
“אה, הם יחודיים לאיזור.” היא אמרה ונגעה בדלת שנתלשה מצירה.
ג’ון שם לב לזה, ולקח כמה שניות לפני שהציע שיכנסו פנימה.
“מה יש לנו לחפש בפנים? אבק?”
הוא משך בכתפיו, והילי נאנחה. “בוא, נראה מה קרה.” היא הזיזה את הדלת ונכנסה להריסות.
בתוך הבית היה קומקום קטן על הרצפה, המון אבק, כמה מהזכוכיות שהיו חלון בעבר, כמה צמחים שפרצו דרך החלון.
“אתה חושב שהבלגאן זה כי מישהו פרץ לכאן?” היא נתנה בעיטה עדינה לאחת הכורסאות המאובקות.
“אולי,” הוא הרים את הקומקום והביט בתוכו. “יש כאן נצנצים,” הוא חייך ושקשק את הקומקום הפתוח.
“אתה והנצנצים שלך…”
“מה יש לך נגד נצנצים?”
“הדברים האלו נתקעים על הכל ולא ירדו בעד שום הון שבעולם.”
הוא גיחך והניח את הקומקום על השיש. “למה יש נצנצים בקומקום?”
“נראה לך שאני יודעת?” היא התמתחה קצת. “היי, בוא ניכנס עמוק יותר.”

הם מצאו את עצמם במסדרון עם שלוש דלתות.
“החדר של הילי,” קרא ג’ון משלט ישן ומתקלף. “אפשר להיכנס?”
“תקווה שהתקרה לא תקרוס עליך.”
“נחזיק אצבעות,” הוא פתח את הדלת וצעד פנימה. “באמת לא היית כאן מאז שעזבתם?”
“באמת, למה?”
“בואי תראי.”
החדר היה מעוצב קצת כמו חדר של מתבגרת. סוודר עם ציור של חתול סגול נח על כיסא מחשב וקופסא עם פדים מאובקים הייתה מונחת על השולחן.
“אולי מישהי נשארה כאן אחרי שעזבנו.” הילי סגרה את קופסאת הפדים. “הסוודר ממש יפה,” היא הוסיפה. “חבל שלא לקחו אותו.”
“קחי אותו את?”
“לא, הוא ישן מדי עכשיו, זה כמו לגעת באבק עם קצת סוודר מתחתיו.”
“יש המצאה כזו כביסה,” גיחך ג’ון והרים את הסוודר. “מוזר. הוא חדש.”
“חדש?”
“קנו אותו לפני חודשיים, תראי את התווית.”
הילי הציצה בתווית, אליה שודכה קבלה בשדכן. “מוזר.”
ג’ון הביט סביב.
“מתחיל להחשיך בחוץ,” ציינה הילי. “כדאי שנקים מחנה.”
“מה?” ג’ון הסתובב אליה, מתמקד בה בבלבול.
“מה מה? מחנה, ג’ון, להקים את האוהל ולאסוף עצים למדורה?”
“אה. כן, אוקיי, כן…” היא הביט בפוסטר ישן וחתום שהונח ליד הקיר. “כן, אוקיי, נלך.”

“היי, הילי,” אמר ג’ון בקול שקט בעודו מבשל כמה נקניקיות מעל המדורה שלהם.
“ממ?”
“רוצה לאכול את שלי? אני לא רעב.”
“ברצינות? תאכל, אתה תגווע.”
“יש לי בחילה משום מה, נראה לי שאני אשן מוקדם.”
“אם אתה מרגיש רע בוא נעזוב,” אמרה הילי ולקחה מידיו את המחבת הקטנה והמלקחיים שאיתן הפך אותן. “אני אנהג, אתה תישן.”
“לא, לא, זה יעבור לי עד הבוקר. נשאר.”
“אבל -”
“הילי, בבקשה, רק מחר? אני רוצה לטייל ביער.”
היא חשבה על זה רגע, ואז נאנחה. “טוב, אבל זה בתנאי שתאכל לפני שאתה הולך לישון.”
הוא חייך בעידוד. “את מעולה, יודעת?”
“אתה מתחיל לדבר כמוני, יודע?”
“יודעת?” הוא חייך ונתן לה נשיקה על הלחי.
“יודעת, בטח שיודעת, לך תחליף בגדים ואני אסיים את הכל כאן.”
“מת עליך,” הוא אמר ונכנס לאוהל בחיוך, והילי חייכה לעצמה גם היא.

אל היער- פרק שני
דרג את הסיפור

תגובות (1)

נאמ נאמ
יודעת מה? יכול להיות שאני טועה אבל, לדעתי בעלילה חסר העבת רגשות של הדמיות. כשאת מתארת שכשמיהוא מחייך, הוא מרגיש הי הבנה מה קורה מיסביבו.
תבעי לפעמים באיזו שהיא דרך, שהאדם הזה מפחד, או מה מרגיש באותו המצב, כשהוא במקום מסוים.
אממ תפתחי קצת יותר טוב את הדמויות בפני הקורא, כי לדעתי את מתארת רק הבעת הפנים שלי, את הפעולות שלהם(מה שאפשר להגיד גם עליי xD)
לא נורא, בכל זאת אהבתי את הכתיבה שלך :c

07/01/2017 14:24
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך