FairyChild
טוב, אז הפרק הזה חשף בפניכם את הדמות הראשית של הסיפור, אשמח לשמוע קצת את המחשבות שלכם עליה ועל המצב שמתחיל להיחשף פה. כל הערה\הארה מתקבלת בברכה, שלכם, FairyChild ♥

אמנזיה | פרק שני; לימונים

FairyChild 22/08/2014 821 צפיות 4 תגובות
טוב, אז הפרק הזה חשף בפניכם את הדמות הראשית של הסיפור, אשמח לשמוע קצת את המחשבות שלכם עליה ועל המצב שמתחיל להיחשף פה. כל הערה\הארה מתקבלת בברכה, שלכם, FairyChild ♥

“לימון.”
הרופא מביט בבחורה ירוקת העיניים. שיערה הכהה מפוזר ומבולגן ונופל על כתפה הימנית. שפשוף עצבני עוטף את עצמות הבריח הבולטות מבית החזה שלה. מספר פצעים שטחיים בצדו השמאלי של צווארה חבושים בעזרת גזה כשהדבק מותח את עורה הבהיר יתר על המידה וגורם לעקצוץ קל סביב האזור.
“לימון.” היא ממלמלת שוב.
הרופא מוציא פנס כסוף ודק מכיס חלוקו, ומשחק בו אל מול אישוניה של הבחורה. למראה המסנוור של הפנס שרירי פניה מתעוותים קלות. נקודת חן הממוקמת בין העין ועצם הלחי השמאלית מרקדת בתגובה לעיוות השרירים שהחלו מתנוונים לאור פרק הזמן בו שהתה בבית החולים.
הרופא נראה מרוצה, הוא מתרחק רגע מהבחורה ומאפשר לשלושת האנשים בפרצופים המותשים להתקרב. תחילה, אישה בעלת שיער שחור, על פניה קמטים מעטים שרובם מעידים על מחסור רב בשעות שינה. היא אוחזת בחוזקה בידה של הבחורה וקורסת על ברכיה לצדה של הבחורה. אנחת הקלה נפלטת מפיה. לאחר מכן, הבחור בשיער חום אגוזי מלטף בעדינות את מצחה, וחיוך קל בורח אל שפתיו. השלישית היא נערה צעירה שגילה לא עולה על 14 שנים, שיערה השחור אסוף בפקעת גבוהה, כשקצוות עצבניים פורצים החוצה. ידיה הקטנות עוטפות את כתפיי האישה ככל יכולתן ומלטפות בחום.
“תשתדלו לא להפעיל לחץ גדול מידי. העיניים שלה פקוחות אמנם, אך המוח שלה ספג פגיעה קשה. היא עדין לא במצב בו היא מסוגלת להבין או להגיב למה שקורה מולה.” הרופא מסביר, האישה, שאינה מסוגלת לשחרר את ידה של בתה, או לנוע מעבר לטווח הנשימה שלה, פולטת עוד אנחה. הבחור מרים מבטו אל הרופא.
“כמה זמן היא עוד תהיה במצב הזה?” הוא שואל.
הרופא מהסס לרגע. הבחורה מעפעפת ומבטה נודד אל הדלת השקופה. היא בוהה בה לכמה רגעים.
“זה שלב של התאוששות המוח ומערכת העצבים כולה. הוא יכול לקחת כמה ימים, חודשים.. ישנם מקרים בהם המטופלים נמצאים במצב של חוסר יכולת קוגניטיבית למשך שארית חייהם.” קולו המהוסס והעייף גורם לנערה הצעירה להביט בו נחרצות, מסבה את תשומת ליבו אל האם הדואגת.
הרופא מבין את הרמז מיד. “כמובן שאין מה לדאוג, כיוון שמצבה טוב ממקרים רבים אחרים שיצא לי להיתקל בהם, אני סבור שבתוך זמן קצר היא תשוב לתפקוד מלא.”
האם מרימה את מבטה אל הרופא, עניה תולות בו תקוות והנערה אמנם מרוצה אך מבטה עדיין נחרץ.
“תודה, דוקטור הראל.” שולחת הנערה מבט חד ואחרון ברופא שעושה את דרכו החוצה.

***

“איילת…”
אורות צהובים מסנוורים את פנים עפעפיי.
“איילת…”
כף יד חמה מונחת על כתפי הימנית, שולחת גלים לכל איברי גופי.
“איילת…”
איילת?
קול נמוך ועמוק מהדהד באוזניי, לא בחוזקה – בעדינות, מלטף את תנוכי אוזניי ברפרוף.
“את שומעת אותי?”
כן…
קול לא יוצא מפי, אני משתדלת – אך לשווא. אני מנסה לפקוח עיניים, פעולה שכבר חזרתי עליה מספר פעמים בזמן שעבר. אינני יודעת כמה, למען האמת.. הכול… מעורפל.
אני פוקחת את עיניי המאמץ רב, והכל מרגיש כי ממקיפים אותי מים אפורים, מכל צדדי, מעליי ומתחתי, ואני מטלטלת על גביהם, מצד לצד… תנודות קטנות, אל ההד שלהן הופך לי את הראש והבטן. הכול מטושטש, ואיני רואה כלום תחילה.
“את צריכה לקום…” הקול העמוק, עכשיו ברור יותר ביחס אל כל הטשטוש שמסביב. כמו נקודת אור אחד בתור מסך שחור עמוק ובולע. נקודת אחיזה במשהו מוחשי בתוך ים של בלבול.
אני יודעת. לקום. לקום.
“עזוב אותה.” קול צורמני ובלתי מובן פוקד.
את מי? אותי? למה? מי אלו בכלל, מי מדבר שם?
תקתוקים טורדניים שלא הקשבתי להם עד עכשיו פתאום צפים על פני השטח וגורמים לי למצוא את הריכוז שלי בחזרה. אני ממוקדת מטרה עכשיו. לקום… לקום… לפקוח עיניים.
האורות הצהובים חוזרים לסנוור את פנים עפעפיי.
והכל מעורפל. מטושטש, אורות צהובים מרצדים על פני מסך שחור עמוק ובולע. ויד חמה על כתפי שולחת גלים. ואין קול, אין אחיזה, אין נקודת אור. המים האפורים עוטפים אותי, ואני שוקעת.

***

לימונים. אני רואה לימונים.
אני חושבת שאלו לימונים.
הם צהובים… אולי ירוקים… אני לא מבדילה.
אבל הריח.. אי אפשר לטעות. מרעננים את האף, חזקים, קצת מתוקים. אבל ריח חזק.. של טבע. של לימונים. הוא כבר לא חזק.. הריח. הוא מעומעם.. הוא בורח מאפי… אבל רק שיחכה רגע…
רק רגע…
אני פוקחת עיניים, בעדינות.. לאט, לאט.
“תראי, אמא.” קול רך ועדין מגשש בחלל החדר. למשמע הקול, משקל שלא הרגשתי בנוכחותו עד אותו הרגע משתחרר מכף ידי השמאלית, ולרגע האזור רדום ולפתע שולח מכות של חשמל בכל צדי השמאלי.
“איילת שלי..” אנחת רווחה בוקעת מצדי השמאלי, וכף יד קרה מתלפפת סביב זרועי השמאלית.
אני פוקחת את עיניי – אין מים אפורים, אין מסך שחור, אין אורות צהובים.
הקירות הלבנים של החדר מאירים את עיניי בבהירות מעוררת. אני נפעמת לאור הבוהק שלהם. שמיכה כחולה מבד מעקצץ מהודקת לאורך גופי, חלונות לאורך צדי השמאלית מלאים בעננים קרים. אני לא יודעת איך הם קרים… אבל הם קרים.
חורף.. אני מזהה.
מה… משהו מוזר…. אני מרגישה ריק. מה זאת אומרת ריק? לא יודעת מה זאת אומרת….
“ילדה שלי…” קול מתנדנד וצרוד מושך את תשומת לבי, אני מביטה שמאלה, ועיני פוגשות בעיניים ירוקות עמוקות, והן מוכרות לי כל כך.. היא מחייכת וקמטים מתגלים לאורך תווי פניה, היא נראית מותשת, עייפה.. אך מרוצה. משהו מרצה אותה. מה זה?
“איילת!” הקול העדין מושך את תשומת לבי. כבר שמעתי את המילה הזו…
אני מביטה אל מעל העיניים הירוקות ופוגשת בעיניים חומות-זהובות, והיא גם מחייכת. היא יפה.. וקטנה. כל כך קטנה. היא מרוצה…לא זה מעבר למרוצה… היא ממש… שמחה? מאושרת..? אני לא מצליחה להבין…
אני מביטה בהן.
פשוט מביטה.
לא מבינה… לא מצליחה להבין… לא מצליחה…
פתאום מבטן של השתיים נופל. הם מבינות משהו. משהו שאני לא מבינה.
“תקראי לדר’ הראל.” אומרת הקטנה. היא נורא יפה…
האישה והעיניים הירוקות עוזבות במהרה את החדר, היד הקרה עוזבת את זרועי יחד איתן.
“איילת, תביטי בי.” אומרת הקטנה.
אני מנסה לפתוח את הפה.. לשווא..
“איילת, תגידי משהו.” עיניה רציניות, היא כבר לא קטנה… היא לא עדינה ורכה, היא מאיימת.
“ל…” אני מצליחה למלמל…
עיניה מוארות, הן מפצירות בי להמשיך.
“איי..לת?” אני שואלת. היא מהנהנת בהתרגשות, החיוך כמעט חוזר לפניה, אך היא מבחינה במשהו בפניי.
“כן..” היא אומרת בבלבול, “את… איילת.” היא אומרת ומתיישבת על המיטה, שרק עכשיו אני מבחינה שעליה אני שוכבת.
אני רוצה להגיד… אני מנסה… לא מצליחה להבין…
היא רואה שאני מנסה, והיא מהנהנת. מפצירה בי להמשיך.. רוצה שאמשיך.
“ל..א. לא.” אני ממלמלת בצרידות. “אני..” המאמץ כמעט שורף… “מי.. את?”
ובעצם, מי אני?
פניה של הנערה חיוורים עכשיו, האישה והעיניים הירוקות נכנסות פנימה לחדר, ואיתן אדם בחלוק לבן… ואני משתעלת… לא מצליחה לנשום… לא מצליחה להבין… לא מבינה…

אמנזיה | פרק שני; לימונים
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (4)

את כותבת מדהים, קצת עצוב. מאוד אהבתי את התיאורים שלך.
+5
אין לי מילים לתאר את זה, מאוד אהבתי את הכתיבה שלך ואני מאוד מתחברת אליה

22/08/2014 22:52

    תודה רבה, אני ממש מאושרת לשמוע שזה נגע בך ♥

    22/08/2014 22:53

אמממ דבר אחד !!!

הולי פאקינג שיט !!!!!!!

אני אני מתה על הסיפור הזה !!!
כאילו רק עכשיו מתחילות להיות דמויות וזה ניראה יותר הגיוני אבל פשוט ואו זה ממש ואו !!!!
אני ממש מתחברת לסיפור !!!! הוא ממש יפה ואת אחת ה-כותבות !!!!

אני מחכה להמשך !!!!

ועם את יכולה בבקשה לעבור על הסיפורים שלי ולעזור לי אני ישמח ^^

24/08/2014 18:18

    כל כך כיף לשמוע את זה, תודה !!
    וכמובן אני אשמח :)

    סליחה על ההיעלמות, אחזור לכתוב בימים הקרובים ♥

    28/08/2014 00:32
סיפורים נוספים שיעניינו אותך