אנושי או אולי יותר מזה?: פרק שלישי

It is just too late 28/02/2015 401 צפיות אין תגובות

לאחר מספר שעות של לימודים, קיבלנו שעה בשביל ללכת לאכול או לעשות מה שבא לנו, מיותר לציין, שלא התכוונתי לאכול בקפטריה של המקום, יכולתי להריח את הריח עד לכיתה ותאמינו לי שאתם לא רוצים להריח את זה, שלא לדבר על לאכול את זה.
האפשרות היחידה שנותרה לי, הייתה ללכת להסתובב בבית הספר, דבר אשר התגלה כסיוט, משום שבערך כל בנאדם שני דרך עליי וכל בנאדם שלישי דחף אותי אל השוליים.
לפני ששמתי לב מה אני עושה, מצאתי את עצמי עומדת על הגג של הבניין, אני לא כל-כך בטוחה איך הגעתי לשם, אני רק זוכרת שחשבתי שאני צריכה אוויר, ופתאום הייתי פה.
התקרבתי אל קצה הגג של הבניין, הוא היה גבוה יחסי, ותהיתי מה יקרה אם אני אקפוץ, האם עדיין יש לי את האינסטינקטים להימנע מפציע?
“אני לא מציע לך לקפוץ.” קול מאחוריי אומר לי, ואני חייבת להודות שהוא הבהיל אותי מעט, אך אף שריר בגופי לא נדרך הודות לשנים של הרגל וחיים הרבה יותר מידי ארוכים.
“למה לא?” אני שואלת, ומסתובבת להביט בדובר, זה היה הנער שהתיישבתי לידו לפני כן, אם כי אני חייבת להודות שלרגע לא זיהיתי אותו בלי המבט המשועמם על פניו.
“בגלל שחבל שפנים יפות כמו שלך יימעכו על המדרכה.” הוא אומר בשעמום,כל כולו צורח אדישות, אך מבטו הכחול רמז על משהו אחר.
הוא היה משהו בין עניין, חשש קל וסקרנות אשר הייתה הרבה יותר גדולה מהחשש.
כבר ראיתי מבטים כאלו, אך הם לרוב הופיעו אצל גנרלים ופוליטיקאים אשר ניסו לפתור ולנצל לטובתם דבר לא מובן כלשהו.
אני מצפה שהוא יזכור את מקומו ושמבטו יפסיק להתמקד בי, אך לאחר כדקה, אני מתחילה לזוז, כאילו באי-נוחות בשביל לנסות לרמוז לו להפסיק.
אני חייבת לומר, שפעם אהבתי מבטים כאלו, אהבתי את תשומת לב, אבל נכון להיום, אני כבר לא רוצה את זה, אני עדיין אוהבת את זה נכון, אך אני לא רואה סיבה למשוך אותם יותר, נכון, זה נחמד, אך מבטים כאלו, הם מקשים על החיים, הם מהסוג שחוקקים אותך בזיכרון שלהם, מה שהופך הכל לאירוני, במיוחד כאשר הם מצליחים לזכור כיצד נראית כאשר נפגשתם ואת לא.
התיישבתי על קצה הגג, והבטתי אל המרחק, זמן קצר לאחר מכן, יכולתי להרגיש את משקל מבטו נעלם, אך במקום ללכת, הוא פשוט התקרב אליי והתיישב על ידי.
הצלצול לשיעור נשמע היטב בבניין מתחתינו, אך אנחנו לא עשינו דבר בשביל להתחיל ללכת אל השיעור, פשוט נשארנו לשבת שם.
בשלב מסוים קלטתי אותו בוחן בחשש את המדרכה תחתינו ואני צחקתי.
“אני לא מציעה לך לקפוץ,” אני אומרת ברוח טובה וטופחת על לחיו קלות. “יהיה חבל לראות פנים כל-כך יפות מעוכות על המדרכה.”

אנושי או אולי יותר מזה?: פרק שלישי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך