אנושי או אולי יותר מזה?: פרק שני

It is just too late 24/02/2015 384 צפיות תגובה אחת

מעולם, בכל ימי חיי, לא הלכתי לבית הספר.
בחיים לא היה לי זמן, וכאשר היה לי, לא מצאתי צורך בכך.
הרי אני יודעת יותר שפות מכל אדם בעולם, אני יכולה להסביר כל יצירת אומנות, כי רוב הסיכויים שהייתי שם כאשר היא צוירה או נכתבה, לעזאזל, הייתי הייתי בכל אירוע היסטורי חשוב, וכנראה אפילו לקחתי חלק בו, אז למה לי לשבת בחדר מלא בבני נוער זועפים ולהקשיב כיצד המורים מסלפים את הכל?
אלו היו רק חלק מהמחשבות שחלפו בראשי בזמן שהסתובבתי ברחבי בית הספר, מחפשת את המזכירות, לא מיהרתי בגלל שידעתי שיש לי עוד זמן ודי הרבה ממנו.
כאשר הגעתי למזכירות לא היה שם איש, אך כאשר התכוונתי ללכת במחשבה שהגעתי למקום הלא נכון, פנים מחויכות הציצו מהפינה.
“הו היי,” היא אומרת מעט מופתעת מכך שמישהו מגיע לכאן בשעה כזו. “איך אוכל לעזור לך?” היא שואלת, ואני רוצה לומר את שמי בתקווה שזה יעזור לה להבין למה אני פה, אך לפתע, שכחתי את השם שכתבתי בשביל להירשם לכאן.
“אני צריכה מערכת שעות.” אני אומרת במין ביישנות שבעיקר נובעת מהבושה שבשכיחת השם שלי.
היא מחייכת אליי בעדינות, והחלה לחפש משהו באחת המגירות.
“בבקשה גאון,” היא אומרת ומגישה לי מספר דפים.”מקווה שלא תחליטי לברוח מפה.” היה לה חיוך נעים, והיא הזכירה לי מישהי שפגשתי בעבר, אך הכרתי אותה לפני זמן רב מאוד, פניה כבר היטשטשו מזמן ויכול להיות שאני טועה.
“תודה.” אני אומרת וכאשר אני מרימה את מבטי אל השעון, אני מבינה שביליתי פה יותר זמן משהייתי צריכה, אני מתחילה ללכת אל עבר הדלת ואז הבנתי שאני לא ידועת לאין אני ממשיכה מכאן.
“סליחה?” אני שואלת, אך בדיוק אז היא עונה לי על השאלה שלא הספיקה לעלות על לשוני עדיין.
“בסוף המסדרון שמאלה, כיתה ראשונה מימין.” היא אומרת ואני מוצאת את עצמי במסדרון לפני שאני מספיקה להבין מה קרה.
המוני נערים מתהלכים במסדרון ממהרים להגיע אל הכיתות שלהם, החלטתי לעשות כדוגמתם וללכת אל עבר הכיתה שלי.
נראיתי כל-כך קטנה ליד כל ההמון הזה, אך אני מניחה שכך אמור להיות משום שאני אמורה להיות צעירה מהם בשנתיים.
בסופו ש/ל דבר, אני מספיקה להיכנס אל הכיתה ממש עם הצלצול, אך לרוע מזלי, המורה כבר עומדת בקדמת הכיתה.
“הו, את בטח אליסון, נכון?” היא שאלה, היה לה קול עדין, אך ידעתי שאם יהיה צורך היא לא תפחד לצרוח, היה ניתן לראות שגם התלמידים גם יודעים.
“את יכולה לשבת ליד כל שולחן שיש בו מקום.” היא אמרה, וברגע שהיא אמרה את זה, יכולתי לראות את פניהם של כמה תלמידים מתרוממים ומזהירים אותי שלא לשבת על ידם.
בסופו של דבר, מצאתי מקום פנוי בסוף הכיתה, ליד מישהו שלא טרח אפילו להעיף בי מבט, ידעתי שלא ישנה לו אם אני לא אגיע מחר, ולגבי המורים, ובכן, הם יכולים להניח שבית הספר פשוט לא התאים לי ושחזרתי ללמוד בבית.
כאשר התיישבתי והרגשתי במבטים של כל הנערים נעוצים בי, ידעתי שאין מצב שאני מגיעה מחר, או אחרי מחר, ידעתי שזה כנראה היום הראשון והאחרון שלי.

אנושי או אולי יותר מזה?: פרק שני
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (1)

נשמע מגניב.
תמשיכי :)

24/02/2015 19:53
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך