אנשי האוטובוס -פרק 2

25/04/2011 493 צפיות 5 תגובות

לפני כמה שבועות שחזרתי הביתה מבית הספר, לעולםלא ישב ליידי, כי צילי וגילי גנבו לו את המקום, שהיה המושב החלק הקידמי של האוטובוס בשלישייה.
“אני רואה שאת נוסעת כאן הרבה” הוא אמר.
“כן, שמתי לב שגם אתה” אמרתי בחיוך.
ילד לעולםלא ואני יורדים באותה התחנה, והיה לנו עוד הרבה זמן עד לירידה.
לאחר כמה שניות של שקט, “איך קוראים לך?” שאל.
“שירן” עניתי.
“אהה” אמר, השיחה לא זרמה כ”כ, התביישתי מאוד, אףפעם לא התנהגתי ככה, לא הכרתי את עצמי כ”כ שתקנית מלפני.
“לא מעניין אותך מה השם שלי?”הוא שבר את השתיקה המביכה.
“אני יודעת מה השם לך” עניתי בחיפזון.
“אה באמת?, אז איך קוראים לי?” שאל.
התלבטתי אם לומר לו ‘לעולםלא’, הריי זה ייחשב כמוזר.
“טוב נו, עלית עליי, אני לא יודעת” התפללתי שהמשפט הזה יוציא אותי מהשיחה הזאת, בנוסף לזה אני חושבת שנהייתי אדומה כמו עגבנייה.
“אוקי, אז אם את רוצה לדעת”, הוא לא חיכה לתשובה והמשיך “אני ירדן” צחק.
“נעים להכיר אותך,ירדן” חייכתי לעברו.
“גם אותך, שירן”.
לירדן לעולםלא היה חיוך שמזכיר את האנשים שעושים פרסומת למשחות שיניים, השיניים שלו היו מבריקות ובוהקות, לא רק הלבן שעל השיניים שלו זה מה שגרם להם להיות כ”כ יפות, הן היו מסודרות אחת אחרי השנייה, כולן כימעט באותו הגודל.
הגענו לתחנה וירדנו מהאוטובוס, כל אחד הלך לדרכו. הרהרתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מספרת לו שאני קוראת לו ילד לעולםלא, תיארתי לעצמי שהוא יצחק וישאל למה ואני לא אדע מה לומר לו. היה עדיף ככה.
לאחר ההיכרות עם לעולםלא לא ראיתי אותו הרבה זמן, אני מתארת לעצמי שבאותו הזמן הוא היה בצבא. חיפשתי אותו כל פעם שעליתי לאוטובוס. ממש רציתי לראות אותו, כדי להיות שקטה, שהוא שלם ובריא, לשמחתי לאחר שבועיים וקצת ראיתי אותו בתחנת האוטובוס שלנו.
“היי” אמרתי לו בחיוך.
“שלום” החזיר לי טיפת אושר מחיוכו המדהים.
לאחר כמה דקות של שקט האוטובוס הגיע, החלטתי לשבור את חוקיות המקומות וישבתי מולו.
“אז, מה קורה?” הוא שאל בחיוך, הוא היה ממש חייב להפסיק לחייך, לא יכולתי שלא לנעוץ את העיניים בחיוך שלו.
“מצויין, לאן אתה נוסע?” שאלתי, חרטה גדולה עלתה בי לאחר מכן, אולי זה יותר מידי פרטי כדי לשאול?, אך הוא ענה “יש לי כמה סידורים בצבא, ואז אני אחזור הביתה לנמנם קצת” חייך, “רגע.. בת כמה את?” הוסיף.
“16, אני משערת שאתה .. אממ.. תן לי לחשוב, 18+?” אמרתי.
“אני לא חושב שכ”כ קשה לנחש, צדקת, 19” אמר, לאחר מכן קם מהמושב, צלצל בזמזם, “להתראות שירן” אמר. חייכתי אליו.
שמחתי לראות שהוא עוד זוכר אותי, ואיך קוראים לי. בחיוך הדלקתי את הנגן שלי, שמעתי שירים שמחים. עד עכשיו אני תוהה, איך בן אדם יכול להסב כ”כ הרבה אושר לאדם אחר.

אנשי האוטובוס -פרק 2
דרג את הסיפור

תגובות (5)

מהמם! אהבתי אהבתי אהבתי… :)

25/04/2011 23:15

מדהים!
אני אוהבת את הסיפור הזה!

25/04/2011 23:55

הצלחת לרתק אותי בצורה בלתי רגילה, כתיבה נהדרת מחכה לחלק 3 (:

26/04/2011 15:09

למה את לא ממשיכה?
בבקשה תמשיכי, את כותבת מהמם!
אני במתח ומחכה להמשך הרבה זמן…

01/05/2011 21:11

מדהים ~_~

23/06/2011 15:40
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך