בסיפור המובא כאן (בהמשכים) אני מנסה להעלות חוויות מימי ילדותי בקריית חיים. לקריה הגעתי כילד בן 3 בשנת 1945 וגדלתי בה עד לאחר שרותי הצבאי.

אקליפטוס ברוח

21/11/2010 925 צפיות תגובה אחת
בסיפור המובא כאן (בהמשכים) אני מנסה להעלות חוויות מימי ילדותי בקריית חיים. לקריה הגעתי כילד בן 3 בשנת 1945 וגדלתי בה עד לאחר שרותי הצבאי.

אקליפטוס ברוח

פרק א’ – אקליפטוס

Zeeveeee……. Zeeveeeeeeee
קולה של אמא מהדהד ברוח הקלילה ומחזיר אותי למציאות. קרית חיים כולה פרושה על כף ידי נאנקת בחום הקיץ המעיק. רחוק במזרח, מכוסה באובך הכחלחל, משתרעת קריית ביאליק. את התחנה הגדולה של אגד הידועה בכינויה ה”צריף” אני רואה היטב. במערב, הים במלוא תיפארתו הכחולה, גלים לבנבנים מתנפצים קלות על חוף החולות הזהוב. רוח קלילה נושבת ונושאת עימה את ריחו המלוח. למטה, למרגלות האקליפטוס הענק שעליו טיפסתי, מצפינה מסילת הרכבת לעכו אותה אני רואה במטושטש מבעד לאובך. פעם היתה הרכבת ממשיכה ללבנון וסוריה, אך היום היא מגיעה רק עד נהריה. על המסילה נוסעים קטרים שחורים, ענקיים, פולטים קיטור ועשן שחור בנשיפות כבדות. אנחנו, הילדים, נמשכנו אל הרכבות כזבובים לדבש, אהבנו להתקרב למסילה כשעברה הרכבת בדהרה, חשים על גופנו את משב האויר שהיכה בנו ואת רעידת האדמה תחת כובד המשקל. יותר מכל אהבנו להניח מטבע על המסילה ולראות את גלגלי הקטר מועכים אותה לרדיד נחושת דקיק.
המסילה היא גבול בין תרבויות. הקריה המזרחית, אשכנזית, נינוחה ושבעה לעומת הקריה המערבית על קיבוץ הגלויות היושב בה. אנשים קשי יום יוצאי המעברות של ראשית המדינה. בתיה בני ארבע וחמש קומות נבנים במהירות כדי להספיק ולאכלס את אלפי העולים החדשים. המסילה שהונחה על תלולית חצץ גבוהה, הייתה שנתיים קודם, כשחיפה נכבשה על ידי לוחמי ההגנה, לנתיב בריחה של ערבייה ללבנון. אני זוכר את נהר האדם הססגוני והקולני, כושל לאורך המסילה, נשים רעולות, עטויות שחורים, נושאות צרורות על ראשן ותינוקות מצווחים בידיהן. גברים שמנמנים ומשופמים לבושים בעביות לבנות וחובשים תרבושים אדומים מזרזים את נשותיהם בצעקות וקללות. התרבושים האלה תמיד הצחיקו אותי עם הפומפון המשתפל ותלוי, מתנדנד בהליכה מצד לצד, לפעמים אל מול פניו של האיש החובש אותו. פה ושם מגיעים גם חמורים עמוסי כרים ושמיכות ועיזים שחורות שפועות בקול רפה. ספק הולך ספק כושל על אדני העץ, זורם הנהר האנושי צפונה כשלוחמי ההגנה מזנבים בהם בגערות. תושבי הקריה שעמדו משני צידי המסילה צפו בהם בסקרנות. הרוב עומדים דוממים אך היו גם שצעקו קריאות גנאי, קיללו ודחקו בילדים לזרוק בהם אבנים.
בין המסילה לשורת הבתים הראשונה בקריה המערבית משתרע שדה בור חולי. זה הוא שדה החלומות שלי. בין תלוליות החול, שיחי נר הלילה והרותם בניתי מקומות מסתור ילדותיים מאימי. שעות רבות הייתי שוכב שם מתבונן וחוקר את קיני הנמלים ולומד על דרכי החיפושיות. הכרתי את הלטאות והשממיות ועקבתי אחרי נדלים ארסיים ועקרבים צהובים ששרצו שם לרוב. לא פחדתי מהשרצים ואפילו חיבבתי אותם. הילדים קראו למקום “השדה” והוא היה עבורנו עולם ומלואו של הרפתקאות, משחקים ובילויים. שביל אספלט צר חוצה את השדה לרוחבו ועובר על המסילה, מחבר בין הקריה המזרחית למערבית, מתפתל בעיקול קל, עולה בשיפוע חד על תלולית המסילה ומשתפל מצידה השני. קיצור הדרך להולכי רגל בין הקריות. מצידו הצפוני של השביל ממשיך ומשתרע ה”שדה” עד למבנה המאפייה של קריית שמואל על קירותיו השחורים והמפוייחים. המאפיה שניצבת בקצה השדה בואכה לרחובה הראשי של קירית שמואל, חולשת על סביבתה בציבעה השחור, תוצאת השימוש במזוט להסקת התנור. לשמאלי, במרחק, חובק הכרמל את חיפה המשתפלת על צלעו אל המפרץ. ביני ובין חיפה משתרע איזור התעשיה, כשבכיפה מושלים ה”לבניות” המעשנות של בתי הזיקוק.
אמא שוב צועקת. Zeevee voo biast doo (זאבי, איפה אתה, בגרמנית). אילו באמת ידעה איפה אני…

הורי ה”יקים” עלו לפלסטינה מגרמניה לפני מלחמת העולם השניה. ה”יקים”, איך לומר, לא היו אהודים באותם ימים ועל אחת כמה וכמה בין הילדים. היקים נתפסו כמתנשאים, מסוגרים וטיפשים, למרות שבאמת לא היו כאלה. הם לא התערו בחברה המקומית, רובם לא הצליחו ללמוד עברית ובזו לתרבויות זרות, בעיקר למזרחיות. להיות ממוצא יקי לא נחשב לכבוד גדול באותם ימים והבדיחות שלא אחרו לבוא נבטו כבר אז. הורי היו יקים, עובדה שלא הוסיפה ליוקרתי. אמי לא דיברה עברית ודיברתי איתה רק גרמנית, שפה שנואה באותם ימים. ניסיתי ככל יכולתי להסתיר מחברי את העובדה שאני בן ליקים במוצאי והתביישתי לדבר גרמנית. בנוכחות חברים עניתי לאמא בעברית. המדהים היה שהיא הבינה אותי או לפחות חשבה כך.

הימים היו ימים של מצוקה כלכלית וה”צנע”, תחת שרביטו של דב יוסף, שלט בארץ. אבא עבד בעבודה קבועה אך נאלץ לאייש שתי משמרות ברציפות כדי לשמור על משרתו. לגיוון התפריט הדל, הקימה אימא משק חי בחצר הבית בו גידלה תרנגולות ואווזים לביצים ובשר. תפקידי היה, בין היתר, גם ללקט ירק ושבלולים כמזון לעופות, עבודה שעשיתי אחרי שעות בית הספר ולא בשמחה רבה. כשהצלחתי, נהגתי להתחמק מהבית, משאיר את העבודה לאמא. שנאתי את העבודות שהטילה עלי. אלה היו תמיד עבודות של נקיון החצרות והלולים, גיזום הגדר החיה או או עמידה ארוכה בתור לירקות בצרכניה. והמרגיז היה שתמיד היו לה טענות. כאן לא נקי וכאן לא גזמת ולמה הגזר שהבאת רקוב? את מורת רוחה נהגה בדרך כלל להבהיר לי בסטירות.
אהבתי להתבודד והיו לי מקומות מסתור בהם נהגתי לעשות זאת. “השדה” היה אחד מהחביבים עלי. שם יכולתי לשכב שעות רבות ולחלום על מקומות רחוקים ומסתוריים עליהם קראתי בספרים החביבים עלי ובאנציקלופדיות שבלעתי בלי סוף.
אמא שוב קוראת לי, קולה ספק מאיים ספק מתחנן. מצמרת האקליפטוס הענק שהתנשא בשולי מסילת הברזל, יכולתי לראות אותה רצה בין הבתים ודופקת בעצבנות על דלתות השכנים, שואלת אולי אני שם. מתנועת ראשם הנמרצת לשלילה יכולתי להבין את תשובתם “לא, זיווי לא פה, ולא, לא ראינו אותו”. את גברת פולקס היא כבר שאלה וכעת עשתה דרכה אל השכנים מעבר לכביש.
ספרים היו אהבת חיי הגדולה. הייתי מכור לספרים וקראתי אותם בקצב של עשרה ויותר בשבוע. ספריה אחת לא הספיקה לי ונרשמתי לשניים נוספות. במיוחד אהבתי את ספרי ההרפתקאות. זול וורן, אליסטר מקליין, יגאל מוסינזון ורבים נוספים היו גיבורי התרבות שלי, ואיתם הפלגתי על כנפי הדמיון ושכחתי שיש גם מציאות אחרת. אהבתי גם אנציקלופדיות מהם שאבתי ידע על העולם ונפלאותיו. המתנה היפה ביותר עבורי היתה כרך חדש וריחני של אנציקלופדיה “מעיין” או “נעורים” שהורי קנו לי בכל יום הולדת.
הייתי ילד סקרן שהכל עניין אותי והכל רציתי לדעת. שעות ביליתי אצל שכנים סבלנים שהסכימו לארח אותי ולענות לשאלות שלי. גברת פולקס הייתה אחת מהם.
בשכונה קראו לה גב’ פולקס והיא גרה לידנו באותו רחוב. פולקס היא בתולה מזדקנת, גוצה ושמנמנה. שיערה דהוי, זיפי שיער דליל מעטרים את סנטרה וחתימת שפם מתחת לאפה הגדול. היא לא היתה אישה יפה. באופיה הייתה פולניה קשוחה ומרירה, זעפנית ורוטנת תמיד אך אני הצלחתי להתחבב עליה ולבלות שעות רבות בביתה. היא תמיד לבשה חליפות ישנות בצבע ירוק שריח נפטלין נודף מהן. ביתה היה מלא בחפצי אמנות וכלי פורצלן עדינים מעוטרים בשושנים אדומות והקירות היו עמוסים במדפי ספרים. למרות שנהגה איתי בקשיחות ולא חסכה ממני גערות ונזיפות, תמיד השיבה בסבלנות על שאלותי המטרידות. פולקס היתה אשה משכילה ותמיד ידעה את התשובות לכל דבר. על כל שאלה היתה לה תשובה ארוכה ומפורטת במבטא פולני כבד. לפעמים באה לבקר אותה אחותה צילה ושתיהן היו מזמינות אותי לעוגיות ותה. צילה היתה ההפך הגמור מאחותה ולפעמים חשבתי שהן בכלל לא אחיות. צילה היתה אישה קטנה, עדינה ויפה. שיערה מסודר וצבוע בלונד, תמיד התלבשה בהידור וטיפחה את עצמה. היא חיבבה אותי ותמיד שוחחה איתי בחביבות. הצטערתי שבאה לעיתים רחוקות כל כך. ישבתי איתן ליד שולחן ערוך בקפידה בכלי חרסינה לבנים ודקיקים, מעוטרים בשושנים אדומות ושוליים זהובות. כפיות כסף מעודנות ומעוטרות בפיתוחים מסולסלים היו ערוכות בסדר מופתי ליד הספלים. ישבתי והקשבתי לשיחתן. לרוב דיברו בעברית אך לפעמים צילה סימנה לחסיה והן עברו לפולנית כדי שלא אבין. אהבתי את חסיה פולקס ואחותה היפה צילה כי היו המבוגרות היחידות שהתיחסו אלי בכלל והתייחסו אלי יפה.
השעות האלה אצל גברת פולקס היו שעות קסומות ומתוקות. לפעמים היתה פולקס מפעילה את הגרמופון הישן שאפרכסת ענקית מזדקרת ממנו ומשמיעה לי פרקי אופרה וקונצרטים תוך שהיא מזמזמת ברקע את המוסיקה. לפעמים, כשאחותה היתה איתה, הן רקדו יחד לצלילי הוולסים של שטראוס ואפילו הזמינו אותי להצטרף.

צמרת האקליפטוס היתה מקום המפלט החביב עלי ביותר. איש לא ידע עליו, כלומר עד שסיפרתי עליו לאורן, חברי הטוב ביותר. לפעמים כשטיפסתי במעלה הגזע העבה, עמד אורן למטה והביט בי בהערצה. לימים, כאשר אנחנו כבר אנשים מבוגרים בגיל העמידה, התוודה אורן בפני כי הוא לא העז לטפס משום שפחד.

עכשיו ישבתי בצמרת על ענף דק ומתנדנד, נשען בגבי אל הגזע ומניח לגופי הקטן וההצנום להתערסל עם תנועות העץ ברוח הקלה. דמיוני נושא אותי אל מרחבים עלומים במרחקים. קפיטן נמו ומיכאל סטרוגוב עולים וצצים בעיני רוחי,סיפוריהם מתערבבים זה בזה, האחד מסתבך בסיפורו של השני. אני שם עצמי במקומם ודוהר אל תוך עולם דמיוני עשיר בהרפתקאות, עולמי היחיד והמיוחד שהוא רק שלי ואיש לא ייקח אותו ממני.

אמרתי כי איש לא ייקח אותו ממני? לא בדיוק, ממש לא !

זיוויייייי…. זיוויייייי…. הצעקות של אמא מציפות אותי ממעמקי החלום אל המציאות. והמציאות כרגע אומרת לי לגלוש מטה עשרים מטרים של עץ גבוה בלי ליפול. לבסוף אני על הקרקע, קצת שרוט וקרוע בגד אך שלם. אני חוצה את המסילה והולך הביתה באיטיות מופגנת. עונג גדול לא מחכה לי שם.
אמא עומדת בכניסה לחצר. שתי ידיה על מותניה ופיה, שנפער כדי לקרוא לי, נסגר בראותה אותי. הבעת פניה מתחלפת מייאוש לכעס נורא. עיניה רושפות וידיה מתנופפות באוויר לכל הכיוונים. “בוא הנה”, היא צווחת בגרמנית, “איפה היית? לא שמעת שקראתי לך? אני מחפשת אותך כבר שעה שלמה”!
שמעתי וגם ראיתי. “הייתי אצל אליעזר”, שיקרתי בעזות מצח כי ידעתי ששם לא חיפשה. אליעזר השמן גר ליד הצרכניה רחוק משם. אין סיכוי שהייתה שם.
טראח, ידה המונפת נחתה על לחיי. לא הצלחתי להתחמק אבל יצאתי בזול. הפעם רק סטירה אחת.
“לך לקטוף ירק לעופות” פקדה בכעס ואני הלכתי, לחיי בוערת באדום עז. “ותביא גם שבלולים”!

אקליפטוס ברוח
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

נהנתי לקרוא, ואף למדתי דברים אותם לא ידעתי. תודה. רגינה.

26/11/2010 20:52
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך