אתיופיה/ אדם ללא זהות

07/12/2021 53 צפיות אין תגובות

בארץ של ההורי לא השכירו להם דירות בגלל יהודתם.

במדינת היהודים לא האמינו ביהדותם.

עכשיו אני מבין בדיעבד שאני וההורים שלי בעצם די דומים הם לא הרגישו שייכים
באתיופיה ואני לא הרגשתי שייך בישראל.

הוריי ממתנים לעלייה במשך עשור.

“יהיה בסדר ילד” הם אומרים אני כבר בן 21 ומשתחרר עוד חודשיים.

האם באמת טוב לי פה יותר? יש פה שפע של עושר אבל לא אושר.

אני מת מהלך אין לי תחושה זהות אני “ישראלי” נקי אבל מתחת לתואר “ישראלי” אין כלום רק איש ללא זהות
שתרומתו נמצאת בפח מגואלת בדם, שהעביר את לילותיו “באופק”
שהפרידו בינו לבין משפחתו.
ועדה אחת שלמה שמחכה לפסיקה של רב שיאשר את יהודתם מבלי שאלה אחת שמופנת לקס.
אני זוכר את היום שהכל התחיל:

אני זוכר את הקור באותו יום למרות שאתיופיה ארץ חמה.
באותו יום היה שמש מעל ראשי אבל מעל ראשו של אבי היה ענן ומבט קפוא בעיניים.
המבט הזה נתקע לי בעיניים וגרם לי לחשוש אם הענן יגיע גם אליי.

הייתה תחושה שונה באותו יום.
אבי ואני הלכנו ברגל עד לבית של דודים שלי
לאבי הייתה שקית שקופה עם כל הציוד שלי בתוכה, לא הבנתי למה הוא סוחב את השקית
ולא נותן לי להגיד שלום לאימי ואיפה הציוד של אבי?
נזכרתי ששמעתי את אמא בוכה בלילה לפני אבל אני לא מאמין שהוא ייקח אותי ממנה מבלי לתת לי אופציה להיפרד ממנה.

שהגענו לביתם כמובן חיבקו אותי ונישקו אותי שלושה נשיקות(לחי ימין לחי שמאל לחי ימין) נשאר לי רוק על כל צד אף פעם לא חיבבתי אותם ועכשיו נוספה לי עוד סיבה.

הם היו נראים שונים מבדרך כלל, כולם היו מוכנים לעזוב.
“ירוסלם” “ירוסלם” שמעתי הסתובבתי ואבי לקח את השקית ושם אותה בידי והסתכל לי עמוק בעיניים והתחיל הגשם להרטיב אותו רק בעיניים וככה גם אותי, חיבק אותי כאילו הוא מעולם לא אראה אותי שוב כאילו הוא נפרד ממני, רציתי לומר משהו איך הוא כבר הספיק ללכת ודודתי הגיע לנגב את הדמעות מעיניי הבנתי שלא אראה אותו לתקופה ארוכה אבל לא ידעתי עד מתי.

אתיופיה/ אדם ללא זהות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך