רפי דנן
היי לכולם. זהו! הגיע המסע לסיומו. מסע שהלכנו יחד-אתם ואני, סמדר ואור, ליאת, איתמר, גידי, ניצני ואחרים, יותר משלושה חודשים יחד. אני נהניתי ביותר. ואתם\אתן? אשמח כמובן לשמוע. אני יודע שנותרו בסיפור כמה קצוות לא סגורים. בין היתר, כדי שדמיונכם\ן יזכה לעבוד שעות נוספות. וגם כדי שאולי בעתיד יהיה המשך לסיפור בווריציה כזו או אחרת והעניינים יזכו לטיפול. מי יודע. בעתיד יהיו לנו עוד מסעות. יש באמתחתי עוד סיפורים בהמשכים שבעזרת השם יזכו פה לפרסומם. עד אז, תודה רבה לכל אלה מכם\ן שקראו את הסיפור, לאלה שהגיבו מדי פעם ולאלה שדרגו את הפרקים השונים בלבבות. תודה גדולה. אתם מוזמנים ומוזמנות להמליץ על הסיפור לחברים ולחברות. שבת שלום וכל טוב. ממני, רפי.

בזמן שחיכיתי לליאת הפרק האחרון!

רפי דנן 24/02/2017 527 צפיות 2 תגובות
היי לכולם. זהו! הגיע המסע לסיומו. מסע שהלכנו יחד-אתם ואני, סמדר ואור, ליאת, איתמר, גידי, ניצני ואחרים, יותר משלושה חודשים יחד. אני נהניתי ביותר. ואתם\אתן? אשמח כמובן לשמוע. אני יודע שנותרו בסיפור כמה קצוות לא סגורים. בין היתר, כדי שדמיונכם\ן יזכה לעבוד שעות נוספות. וגם כדי שאולי בעתיד יהיה המשך לסיפור בווריציה כזו או אחרת והעניינים יזכו לטיפול. מי יודע. בעתיד יהיו לנו עוד מסעות. יש באמתחתי עוד סיפורים בהמשכים שבעזרת השם יזכו פה לפרסומם. עד אז, תודה רבה לכל אלה מכם\ן שקראו את הסיפור, לאלה שהגיבו מדי פעם ולאלה שדרגו את הפרקים השונים בלבבות. תודה גדולה. אתם מוזמנים ומוזמנות להמליץ על הסיפור לחברים ולחברות. שבת שלום וכל טוב. ממני, רפי.

כמו חלום

“אימא…” הקטנה מזנקת על אור כשזיק של אש בעיניה.
“ילדה יפה וגדולה של אימא, איך שאני התגעגעתי אלייך… כאילו התחבקנו ככה פעם אחרונה לפני חודשיים.”
“אם… את יודעת שליאת רצתה להתקשר למשטרה ולהגיד להם שאת וסמדר… אם… בכל מיני בעיות מסוכנות כאלה… אם…. וגם אני רציתי להגיד להם ש… ש…”
“שמה? מה רצית להגיד להם?” היא מביטה בילדתה המדהימה ובי ומחייכת, וכל העייפות שהבחנתי אצלה תוך כדי הנסיעה הביתה, נעלמת כלא הייתה. “אם… שאולי באמת קרה לכם משהו רע ואתם בבעיה גדולה כזאת…”
“כזאת? כמה, מתוקה? תראי לאימא ולסמדר כמה גדולה הייתה הבעיה.” ניצן, בתגובה, מעווה את מצחה ומנסה לאמוד את הגודל. חושבת שתיים-שלוש שניות ואז לוקחת את שתי ידיה ומשחקת עם המרחק הלוך וחזור, עד שמתקבלת התוצאה הרצויה לה. “ואוו… כל כך גדולה? באמת הייתה סיבה לדאוג. אבל ליאת שמרה עלייך ודאגה לך, נכון?”
“בטח. אם… וגם היא לקחה אותי לכלבו וקנתה לי מגנום.”
“מה את אומרת…? כל הכבוד לליאת, נכון? בואי ניתן לה חיבוק גדול, טוב?” והן באמת מקיפות את ליאת בחיבוק גדול.
“מה קורה, אחותי? ספרי לי כבר. אני מתפוצצת מסקרנות.” לילי מנצלת רגע פנוי ודוחקת בי לספר כבר, ובצדק יש לומר. “עוד מעט, חכי! אני אפילו לא יודעת מאיפה אני אתחיל.” לוחשת לה בתגובה.
“איפה אבא?” שואלת פתאום ניצני.
“יש לו איזה עניין שקשור בעבודה, מותק.”
“מה…? אם… הוא לא יחזור היום? אז איפה הוא יישן?”
“אולי הוא יחזור מאוחר מאוד. כשתשני שינה עמוקה. עכשיו אני רוצה שנתחיל להתארגן למקלחת, כי ממש מאוחר, עוד מעט ממש לילה.” ואז אור פונה לליאת. “רגע, אכלתן ארוחת ערב?”
“בטח. בטח. הכנתי לה חביתה וחתכתי עגבניות ופתחתי גבינה לבנה מהפריג’.”
“אם… וגם גמדים.” מוסיפה הקטנה עם תנועת לשון שמביעה שביעות רצון גדולה.
“יאמי…” מחייכת אליה אור.
“יאמי…” עונה ניצני וצוחקת.
“ואת? אכלת אני מקווה…” היא פונה חמורת סבר לליאת.
“איזה… איך יכולתי לאכול?! כאילו… דאגתי לכם נורא.” ובו במקום היא מנחשת כנראה את תגובתה של אור, ומייד עושה תנועת ביטול. “לא, זה בסדר. אני כבר אוכל בבית. באמת. אני לא ממש רעבה.”
“בטוחה מותק? כי אני יכולה להכין לך ולסמדר משהו זריז. זאת לא בעיה.”
“זה בסדר.” אנחנו עונות במקהלה ומייד פוצחות בצחוק. “מאוחר. אני באמת חייבת לזוז.” היא משלימה. ואני מוסיפה “גם אני” משלי לעניין. אור נפנית לליאת ומחבקת אותה ומצמידה אותה הדוק לגופה. אני מחייכת לעצמי למראה מבוכתה הגדולה של ליאת, ומנחשת שהיא בטח מדמיינת כיצד היא מחבקת עכשיו את המחנכת שלה ולא ממש יודעת איך לזרום עם הסיטואציה. ברור שאני מתה ללחוש לה שכנראה אור לא תחנך אותנו… אבל אני נמנעת. “תודה. תודה. תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.”
“אוי… שטויות, המו… אה… אור.”
“זה לא שטויות בכלל. כשידעתי שאת ניגשת אל ניצן והיא תהיה איתך בינתיים, מאוד נרגעתי. ידעתי שהיא תהיה בידיים מצוינות.”
“העיקר שהכול נגמר טוב ושחזרתן הביתה שלמות. זה כאילו… מה שחשוב באמת.”
אחרי ליאת, נפנית אור אליי. “סמדר. אנחנו נדבר מחר, טוב?” למרות הרשמיות היחסית, היא מחייכת ויודעת שאני מבינה עניין. ושחוץ מזה מעכשיו דברים יתגלגלו בינינו אחרת. ורק לטובה. ליתר ביטחון היא מוסיפה קריצה סקסית עם עין ימין. אני עונה לה מייד בקריצה מיומנת משלי.

“ואוו… באמת מאיפה מתחילים?” אני מתלבטת, רגע וחצי אחרי שדירתה של אור נותרת מאחורי גבנו ואנחנו עושות את הדרך ברגל בחושך שירד על פאתי הקיבוץ.
“תנסי אולי מההתחלה. בואי נגיד… מהרגע שהגעתן למרינה.”
“אוקי. יו… זה נראה כאילו לפני שלושה ימים מרוב האירועים.” ואז אני מפליגה אחורה בשעות ומתארת לה את התחושה הזאת-להיות במחיצתה של מישהי מדהימה כמו אור, ועוד במסעדת דגים באמצע היום, אבל רחוק יחסית מהעיניים הקיבוציות שבולשות אחרייך וחודרות לך לתוך התחתונים. וההזמנות שהזמנו ואיך פלרטטנו לנו בין לבין. על פניו, נראה כי הסיפור יהיה ארוך בהרבה מהדרך עד ביתה של ליאת, אז אני מדי פעם עוצרת ונעמדת במקום מעט ואז ממשיכה להשתרך לאיטי, וליאת איתי והיא די מוקסמת ופעורת פה רוב הזמן. “ואיי סמדר… איך את מגרה לי את התיאבון… שיפודי שרימפס, טרטר טונה… די.”
“אחותי. זה היה סוף הדרך. כל המנות תאווה לחיך. לא מגזימה.”
“טוב, די. אני באמת מגורה. תמשיכי לספר. יאללה. אבל תדלגי על תיאור המנות בבקשה.”
“גם על המתוקים?”
“בעיקר עליהם. איזה מצחיקה.”
תוך כדי סיפור המעשה אני נעצרת פתאום ומהרהרת בקול. “תראי איזה מזל שלניצני היה מפתח של הבית. אחרת, מה?! כאילו… לאן היית לוקחת אותה?”
“מה הבעיה? היינו משחקות בגן השעשועים ואחר כך מקסימום, היינו הולכות אליי הביתה. הייתי כבר מכינה לה לאכול אצלנו. חוץ מזה, זה לא מזל אלא תושייה ושכל ישר של החברה שלך.”
“אפשר לשמוע שוב רק את סוף המשפט?”
“מה…?”
“את שתי המילים האחרונות.” בזמן שאני משלימה את דבריי היא כבר הבינה וחיוך גדול נמרח על פניה. “אה, שנייה. וכאן היה הרגע שהיא בחרה לספר לי את ההפתעה.”
“די… את לא רצינית?! אז היא לא תהיה המחנכת שלנו כאילו?” שואלת ליאת בהמשך.
“לא ברור עוד. היא מחכה לתשובה מהבית-ספר ההוא.”
“יו, סמדר. היא באמת משהו, אור. תראי איזו הקרבה היא מקריבה. זה מרגש.” אני לא מתחייבת, אבל נראה לי שדמעה זעירה נוצצת בקצה העין של ליאת כשהיא אומרת את זה.
“ואז באה הבומבה!” אני מנחיתה את השתלשלות העניינים ומאיצה את הקצב ככל שהמדרגות לביתה כבר כמעט כאן. ליאת פוערת זוג עיניים גדולות למשמע תיאור הדוברמן והגורילות, ואחר כך המנהל שהפך ברגע למנהלת ביצ’ית לאללה. ואז מכונת הכלים וכל העבודה שחיכתה לנו שם.
“חח… ממש תלמה ולואיז שתיכן…” היא מתפעלת כשאני מגיעה כבר לבריחה הגדולה.
“כן. רק שהסוף שלהן היה כנראה רע מאוד ושלנו…”
“שלכן עוד לא התחיל יקירתי. שימי בפרופורציות את הדברים שלא תיפגעי לי אחר כך.” אני כמעט עונה לה שמזמן חצינו את גבול האי-ידיעה. אני מרגישה ששתינו, אור שלי ואני, נמצאות כרגע ממש על סף הכניסה להיכל העונג. היכל פרטי משלנו. אז מה זה חשוב עכשיו? אין טעם שאתחיל להתנצח עם ליאת ככה לתוך הלילה. “מה שתגידי, אחותי. מה שתגידי.”
“אפרופו גידי”, היא גורמת לשתינו לחייך בתזמון מוצלח, “מה… הוא הלך לגמרי? איפה הוא מתאכסן כרגע?”
“אין לי שמץ… אולי ברכב שלו.”
“ניצן המסכנה”, מהרהרת ליאת בקול, “היא תיפגע מהעניין. אין ספק בזה.”
“כן. היא תיפגע איתי או בלעדיי. מה שהיה בין אור לבעלה נגמר בכל אופן.”
אחרי זה אני מתמתחת וליאת גונבת פיהוק ענק, ואני גם מודה לה בחיבוק גדול משל עצמי, על העזרה הענקית שהיא הושיטה לנו. והיא טוענת, בצדק כמובן, שהייתי עושה אותו הדבר בשבילה ושבשביל זה בדיוק קיימים חברים. אחר כך היא נעלמת לתוך בית הוריה ואני ממשיכה בדרכי הביתה.

“אפשר לדעת איפה היית עד עכשיו?”
“אוי אימא… אל תתחילי. בבקשה, אין לי כוח לזה.”
“תעני לאימא שלך. יש לה זכות לדעת איפה הילדה שלה מסתובבת כל היום, במיוחד שהיא סוחבת רגל פצועה.”
“הרגל שלי בסדר גמור. עובדה שכל היום לא כאב לי בכלל” אני עונה להם, ומבינה פתאום שאפילו לא חשבתי על זה בהשתלשלות העניינים. אימא מביטה בדאגה ברגל ומבקשת שאשב על המיטה. היא מתיישבת לידי ואני מרימה קצת את הרגל. היא בוחנת את הקרסול ומסובבת אותו ימינה ושמאלה, ממששת מכל עבר, ורק במקום שהיא לוחצת(והיא יודעת איפה ללחוץ… )אני חשה כאב קל. “אוווץ… אימא… קצת חמלה על הילדה הקטנה שלך…”
“מצחיק מאוד…” היא עונה בתגובה ומוסיפה לאחר שתיקה קלה, “נראה לי שהקרסול נרפא מהר משחשבתי. יש לך מזל.”
“זה לא מזל, זו כוחה של האהבה.” אני עונה לה נחרצות, ואני אפילו לא מודעת לאן הכנסתי את עצמי…
“זאת בשורה טובה לשם שינוי. כבר חששנו.” אני מסתכלת על אבא כאילו הוא ירד מהמאדים. אימא לעומתו, קצת יותר מעודכנת כנראה. היא יורה לתוך העיניים שלי מבט קצר ומבין עניין ומהנהנת עם ראשה בחוסר שביעות רצון. אבא קולט את המבט ולא קולט מה נהיה. “אולי שמישהי תעדכן אותי בבקשה.” דום שתיקה! “בנות! מה העניין?!”
“העניין הוא שאיתמר כבר לא בראש מעיניה של הבת שלך. זה העניין.”
“יו, אימא… אין לך מושג איך המשפט הזה נשמע.”
“איך?”
“כמו מלפני שמונה מאות שנה, אי שם בעידן פרה היסטורי כזה.”
“רגע, רגע… אני יכול רגע להבין למה איתמר ואת כבר לא יחד? קרה משהו ביניכם?”
“נו די, אבא… מה זה כבר משנה כאילו?! אנחנו לא יחד וזהו.”
“אז ממי האהבה החזקה שריפאה לך את הקרסול? מי הספיק לכבוש את ליבה של הילדה שלי מבלי שאני אספיק אפילו להכיר אותו?”
“זה לא ממש לפרסום בוא נגיד. בינתיים אני מעדיפה שלא לדבר על זה.” אימא שותקת במאמץ רב כל זמן השיחה, אבל היא מתה להגיד לאבא משהו ממה שהיא חושבת שהיא יודעת עליי. ואז אבא מנסה לחלוב ממנה פרטים בזמן שאני מתחננת שיניחו לי ומפהקת בפה גדול.
“בוא נצא, אנחנו מפריעים לה.” אז היא פונה אליי בטון אחר. “להכין לך משהו, ילדה?”
“כן. האמת שהבטן מכרכרת לי. הבעיה שייקח לי זמן להתקלח וכאלה…”
“חביתה? סלט קטן? קוטג’?”
“כן. נשמע מצוין.”
“אוקי. תני לי קריאה ברגע שאת יוצאת מהמקלחת.”

היות ואני מרגישה את הרעב הופך לי את הבטן מבפנים, אני לא מתעכבת הרבה זמן מתחת לדוש. ברור שאם היה לי זמן וחשק להישאר בין אדי המים הרותחים, כשהעברתי על גופי את הספוג הכתום הספוג בסבון הריחני הקסום, כל מאורעות היום הזה היו עולים מול עיניי מחדש והיו מקבלים פרשנות קצת שונה. אולי חלומית יותר, אולי ארוטית יותר… מי יודע…

כשאני בשיער קצת רטוב עדיין, מכפתרת את אחרון הכפתורים בג’ינס הקרוע, תוך הליכה מהורהרת ברגליים יחפות על הרצפה הקרה של הבית, עולים ניחוחות החביתה בתוספת הבצל הירוק שאימי הכינה לי לפני רגע, כשקראתי לה שאני יוצאת עוד שנייה מהמקלחת. אז אני מתיישבת לי בלי לחכות ומסתערת על האוכל. כמובן, ממליחה קודם היטב, לוקחת כף גדושה מהגבינה ישר לצלחת, מעמיסה חופן הראוי לשמו של סלט ירקות קצוץ דק-דק כמו שרק אימא יודעת לחתוך, ואז פתאום צץ ועולה שביב זיכרון ממהלך היום במסעדה. זה הזיכרון מהרגע ההוא שאור כיבדה אותי באחת מהמנות שלה, ואז שתינו מצאנו עצמנו מאכילות לרגע זו את זו. חיוך גדול הולך ומסתמן על שפתיי ואיני מבחינה שאבא ואימא עוקבים אחריי במבטיהם. “טעים?” אימא שואלת וקורצת לאבא בחיוך. אני לא עונה לה כי ממילא הפה המלא עסוק בללעוס, אבל הראש נד לה לחיוב.
“אז… את אומרת שאת ואיתמר גמרתם?” שואל אותי אבא מכיוון ספת הטלביזיה. יש לי תחושה שהשאלה מגמתית. “כן.” עונה, לוקחת הרבה אוויר ומחכה לשמוע מה עוד.
“אז תסבירי לי אולי, למה הבנאדם מחפש אותך יום שלם?”
“לא יודעת. אולי תשאל את איתמר פעם הבאה-מה הוא רוצה ממני.” בתוכי, למרות שאני לא מופתעת מי יודע מה… אני רותחת מכעס. ‘מה הוא רוצה ממני? פאק… מה הבעיה שלו להבין שזה נגמר? למה ככה?’
“הוא היה פה בבית, או רק צלצל?”
“גם היה וגם צלצל וגם ישב לחכות ואז הלך ומייד התקשר לראות אולי הגעת בינתיים. הרגשתי נורא בשבילו. זה היה מביך.”
טוב… לקלקל לי את התיאבון זה לא מקלקל. כי רעב כמו שחטפתי אי אפשר לנטרל אפילו במעשים מרגיזים כמו שלו. אבל להעלות לי את הכריזה הוא כן מצליח לצערי. “מה הוא רצה בכלל? הוא אמר לכם?” אני יורה לאוויר את השאלה המתבקשת, אחרי דקות ארוכות של בהייה.
“לא, הוא לא דיבר כמעט. הוא נראה מאוד מוטרד ומסוגר בעצמו.” כך אימא.
ואבא מוסיף גם “שמתי בהחלט לב לזה שזה לא אותו איתמר מאתמול או משלשום. היה משהו בשקט שלו שהעיד על מצוקה אמיתית.” וכעבור שניות של דומיה, הוא נזכר. “היה רגע שמלמל ‘אני עוד אראה לה. היא תיווכח שצדקתי ותחזור על ארבע אליי’ או משפט דומה לזה.”
“בפעם הבאה אתם אומרים לו שאין לו סיבה לחכות לי. הכי פשוט.”
“זהו? ככה גומרים מערכות יחסים כיום? מקמטים ומשליכים לאשפה?”
“תלוי בין מי למי. אני הצעתי לו בטוב, זה איתמר שהביא הכול על עצמו.”
אבא מצידו היה ממשיך להציק לי. אני תופסת אותו משום-מה במצב רוח מיוחד, כזה שלא משקף אותו ביומיום. לא זוכרת מתי הוא התערב לי בכלל אי פעם… אימא לעומתו מפתיעה מהכיוון ההפוך. תמיד היא זו שנטפלת אליי ולא מניחה ומציקה לי בשאלות טריוויה ואחרות… והנה היא מתעלה על עצמה ומגלה over-רגישות אליי ומאלצת את אבא להסתפק במה שסיפרתי לו עד כאן ודי.

סיימתי לאכול ואני לא מחכה שהשיחה תתפתח לעוד כיוונים. די! היום הזה כבר הכיל מספיק אירועים ותפניות. הכלים המלוכלכים שהותרתי אחריי יישטפו מחר מתישהו. אני חושבת שאני פורשת לישון. לפי כך מוצאת את עצמי נגררת, כשהשעה כבר עשר ארבעים ושמונה בלילה, ישר למיטה בחדרי הקט.
מניחה ראש על הכר ונרדמת אולי שתיים-עשרה שניות אחרי שמשכתי בחוט המנורה. ישר כמו בתוך וואקום חזק, אני נשאבת אל ארץ החלומות שאסור להגיד בה את המשפט “אי אפשר…”

לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע הזה שניתקו רגליי מהעולם שלנו, החזרה אליו קשה מנשוא. זאת הייתה שינה עמוקה, אליה צללתי בבת אחת כמו צוללנית מדופלמת עם שני בלוני חמצן, שנורקל, משקפי גומי וסנפירים שישבו היטב על רגליי. מבעד לבלוני האוויר שתססו לידי כמו סודה קופצת, עברו חלפו להם המוני דגיגים בכל הצבעים, המינים, הגדלים והצורות, ואצות ירקרקות רקדו עם זרמי המים כשהמנגינה המעצבנת הלכה ופילחה את אוויר החדר, חודרת וחודרת לי למוח וקודחת חור גדול. עד שאני מבינה שזה מכשיר סלולארי שמצלצל, המכשיר שלי מן הסתם. ‘פאק… פאק… למה לא השתקתי אותו?! מהרטט הרי לא הייתי מתעוררת עכשיו.’
“הלו… מי זה?” קולי עונה בישנוניות קנטרנית ובמסכנות מובלטת.
“הערתי אותך?” היא שואלת, והקול המזוכך הזה צלול ונעים ללב שלי והוא ממש לא עושה לי להתעצבן על שהתעוררתי מתוך השינה המתוקה בה הייתי. “לא. אה… זאת אומרת כן. אבל שטויות. זה בסדר.”
“סליחה מתוקה. תחזרי לישון ונדבר מחר.”
“אור, לא… אני… זה בסדר. באמת. יהיה לי זמן לישון אחר כך. בבקשה אל תנתקי, אני רוצה להקשיב לקול שלך ולהתענג עליו.” באומרי לה את המשפט הזה, הגוף שלי נע וגולש לו מתחת לשמיכה ואני מדמיינת איך גלי הקול האלה מלטפים לי אותו כשהחיוך עוטף את כולי.
“את יודעת שאני קולטת את החיוך שלך וזה מחייך לי חיוך משל עצמי כאן?”
“באמת?! איזה מאמי… איך היה לי כייף איתך היום… יו… אין דברים כאלה, אורי. אין.”
היא נושפת משהו ברקע שטיפה מקפיץ אותי. אני תמהה מה זה היה לכל הרוחות, ואז מבינה שזה היה קריאת פליאה שהחנקה בכוונה שלא להעיר את ניצני. “את לא תאמיני סמדי… גנבת לי את המילים ממש מהפה. נשבעת לך שזה בדיוק מה שבאתי להגיד לך.” בעודי משוחחת איתה אני פתאום מוסחת על ידי צלילים אחרים שבאים מבחוץ. “אורי מאמי… אני איתך, אני רק ניגשת לחלון שנייה. יש איזו מוסיקה שבאה מלמטה.” היא אינה עונה ואני אוחזת את המכשיר בין הראש לשקע הכתף, מרגישה איך הוא מתחיל להתחמם. פותחת את הרשת ומסובבת את ידית הנעילה של התריס הישן שמאלה לפתיחתו. כמו שהתריס נפתח אני נשנקת בבהלה. המכשיר הנייד עוד שנייה והיה נופל לי החוצה למטה מעדן החלון. אור קוראת בקול מהעבר השני “מה זה, סמדר? מה ראית?”
“הנה את, הנה אהובת ליבי סופסוף… כבר חשבתי שיותר אני לא אראה אותך לעולם.” הוא עומד שם על אחד מענפי האיקליפטוס החזקים, אבל מתנדנד כמו עלה קטן ותלוש. הוא מצא ענף שמגיע ישר אל ממול החלון שלי. טוב… האמת, זה אותו הענף מפעם, ממזמן, כששמחתי לראות אותו מופיע ככה. רומיאו…
“השתגעת איתמר. לגמרי. החוטים בקופסה שלך שרופים.”
“האהבה שלי אלייך גילתה לי כוחות שלא מצאתי קודם, סמדר. באתי לשיר לך שיר שכתבתי. בין היתר.”
“איתמר, אני מבקשת ממך שתרד מהעץ, זה נורא מסוכן.” בינתיים, אני מקרבת את הנייד ורוצה לשמוע את הנשימות של אורי המתוקה שיתנו לי כוח להתמודד עם הדפוק הזה… “אור? את שמה?”
“כן, אני כאן. מי זה, איתמר? מה הוא עושה הפעם?”
“המורה! בואי תצטרפי לשיחה, כדאי לך. נעשה לנו שיחת וועידה.”
“סמדר, את חושבת שתצליחי להשפיע עליו לרדת למטה?”
“אני ממש מקווה, נראה לי שהוא שתוי בנוסף לכול.”
“אוי ואבוי… זה עושה את כל העניין חמור פי כמה.”
“סמדר… תישמעי מה שיש לי להגיד לך הלילה. תישמעי ותקשיבי טוב… זה חשוב.”
“לא! איתמר, תקשיב לי. בוא אני אעזור לך לרדת מהעץ ואז תגיד כל מה שאתה רוצה, טוב?!” אבל הוא בתגובה, פורץ בצחוק היסטרי שמתגלגל ומתגלגל, מסגיר עכבות כבדים של אלכוהול ועוד שנייה והיה מעיף אותו מטה להתרסקות מלווה בהנגאובר פראי. אני מבועתת, מרביצה צרחה של הלייף ואור כמעט מתעלפת מתוך הנייד. חבויה בין הענפים הייתה עד עכשיו הגיטרה הקלאסית שאיתמר הביא איתו עד למעלה. כעת היא מפסיקה להיות חבויה והוא נוטל אותה ומחליק אצבעות עם מפרט ששלף פתאום מאחד הכיסים, והצלילים הראשונים שיוצאים לו, פוגשים גם את אבא ואימא שלי שפותחים את התריס גם מהחדר שלהם. אני מחליטה שאולי זה הזמן להגיד לאורי שלום לעת עתה. מספיק שתהיה סצנה אחת בו זמנית. “אורי, תקשיבי, יפתי. אני נאלצת לסגור כי ההורים שלי מעורבים. שלא תבוא להם מחשבה מיותרת למוח. טוב?!”
“ואיי… אני מרגישה נורא לצאת מהסיפור ככה פתאום בשלב כזה מסוכן. אני אמות מדאגה.” חרא לי ממש לשמוע אותה ככה. אני מטה אוזן להקשיב לנשימות שלה, כשמנגד, אבא שלי משוחח עם איתמר ומנסה לשכנע אותו לעשות א הדברים כמו גבר, לא כמו “איזו נקבה בכיינית.” אני כועסת עכשיו על אבא. הוא עובר את הגבול. “מה יש לך, אבא?! למה אתה מדבר איתו בשפה כזו? זה לא אתה.”
“טוב, יפה שלי. אני באמת אשאיר אותך איתם. בבקשה תחזרי לעדכן אותי איך זה נגמר אחר כך, טוב?”
“טוב. ביי. אוהבת אותך הכי בעולם.”
“מבטיחה?”
“לחזור? או שאני אוהבת אותך הכי בעולם?”
“שניהם. חח… ”
“סמדר… את מקשיבה לי??? כתבתי לך שיר. אני רוצה להתחיל לשיר.”
בבואי להיפרד סופית מאור, אני מבינה שהיא ירדה מהקו. “איתמר…”
“מה?”
“מה יעזור שתשיר לי סרנאדה מתוקה ואז תצנח למטה ותיהרג?”
“סמדר, אני רוחש לך אהדה על האכפתיות מצדך, אבל זה שיר שחייבים לשיר אותו על ענף גבוה. אחרת כל המשמעות של השיר אובדת.”
“איתמר! תפסיק עם הצווחות האלה ורד מיד למטה לאדמה. אתה רוצה שאני אבוא להוריד אותך משם?”
“אפרים, תקשיב רגע. תקשיב רגע בבקשה.”
“רד למטה!”
“אפרים, תגיד, הילדה שלך סיפרה לך שהיא שוכבת עם המחנכת שלנו החסודה?” דום שתיקה רציני!
“זהו. טמבל אחד. עכשיו אני בא להוריד אותך. נשבע לך… אני אעקור לך את העיניים מהחורים.”
“מה?!? מה עשיתי כבר? תשאל אותה. הנה, היא כאן לידך. תשאל אותה עם מי היא בילתה כל היום כשלא מצאנו אותה. תשאל. ממה אתה מפחד?”
אבא מביט אליי מהחלון שלו. אני מבחינה גם באימא, שיודעת מצוין שאיתמר צודק. היא סותמת ומשפילה עיניה. “זה נכון מה שהוא אומר? את מנהלת רומן עם המחנכת שלך?”
“מחנכת… היא לא מלמדת אותי.”
“אל תתחכמי לי עכשיו, סמדר!” הוא שואג כפי שמעולם לא שאג… “פשוט תעני לי וזהו!”
לגילויי הטמטום של איתמר מסתבר, אין ולא יהיו גבולות לעולם. הוא מחליט שזה הרגע לשלוף את השוס של הלילה. “אפרים, חברי הטוב, אל דאגה! הסר אותה מליבך כי הנה אני הולך לעשות את הדבר שהייתי צריך לעשות כבר ממזמן.” הוא דומם,ואנחנו סקרניים פחד לדעת מה הליצן הכין. ליתר ביטחון הוא שולף מאי שם(יש לו חתיכת ארסנל במחבוא ההוא על העץ… )בקבוק וויסקי טהור ולוגם בלי עין הרע.
“נו כבר! מה זה???” אנחנו שואלים במקהלה אחת. פתאום אימא ואבא, אני ואפילו איתמר בעצמו, מביטים מופתעים מטה. משם, מסמוך, הגיח פתאום קול נוסף. “כולכם צועקים וצווחים לי כאן… מפריעים לשינה שלי. אז שלפחות יהיה מעניין.” הדובר, הוא לא אחר מאשר גידי, שהמכונית שלו איכשהו התגלגלה לה אל מתחת לחלון שלי…
“חברות וחברים! סמדר, כוכי, אפרים, אתה שם למטה וכל העצים והחברים… אני רוצה לנצל את המעמד ולבקש ממך, סמדר יקרה, להתחתן. התינשאי לי?אני מבקש את רשותו של אבא שלך להגיע לחלונך ולכרוע לרגלייך. במטותא.”
בשנייה הראשונה כל הלבבות הנוכחים עומדים מלכת! אין משב רוח קל שבקלים. עלה אזדרכת אינו נע. שום עטלף אינו מרחף וכולנו בשוק אדירים. פתאום, מחיאות כפיים מלמטה שוברות את השתיקה. “כל הכבוד! אני בעד. אני בעד.” אני מסתכלת למטה על גידי התולעת ובא לי להקיא. מי אם לא איתמר יודה לו… “איתמר, אתה עייף ושיכור ושום מילה שיוצאת לך מהפה כרגע איננה כשירה.”
“לא כל כך מהר, ילדה שלי. לא כל כך מהר.”
“מה?!?” אני שואלת את אבא בתמיהה. “מה, לא כל כך מהר?”
את לא רואה שהבנאדם מאוהב בך? תביטי מה עשית לו בשם כל הרחמים… הוא שבר כלי. הוא אוהב אותך כל כך שהיה מוכן לעשות הכול, אבל הכול כדי שתהיי אשתו.”
“אבא?! אתה מקשיב לעצמך לפעמים? אנחנו רק בני 17 ג’יזס… איזה חתונה? נפלתם על השכל?”
“אפרים… הילדה לגמרי צודקת. אתם, הגברים כאן, איבדתם את זה לגמרי.” וואוו… איזו אחווה נשית פתאום. כמעט בא לי להסתכל לאימא בעיניים ולשלוח לה נשיקת בת קטנה…
“אני מוכן לתת יד ולהרים כאן ממש את החופה. הילד שם למעלה הוא גבר-גבר!” מצייץ גידי שיצא בינתיים ממכוניתו ונסחף לגמרי.
פתאום אני קצת יוצאת מעורי. יש לי תחושה שכל העניין הזוי, אבל כבר צבטתי את עצמי די פעמים לוודא שזה לא חלום. אני קולטת שהולך להיות כאן מעשה גברי נואש ונחוש בקרוב מאוד, ואני חייבת להקדים את התרופה למכה. זמן לארוז אין לי, אבל אני לוקחת נשימה ארוכה פנימה, ופותחת עיניי כעבור דקה קצרה. “איתמר! תישאר שם על הענף. אני באה עד אליך.”
“תיזהרי, סמדרי. לא כדאי יותר שתגידי לו I do! בתוך החדר שלך, בבטחה?” אבא שואל כשהחיוך פרוס לו רחב. אימא מביטה איך אני משחילה רגל יחפה מבעד לעדן חלוני, עטופה בשמיכה בלבד לגופי, עוד רגל ואני כבר על אחד הענפים הסבוכים בדרכי אל איתמר. בשקט המתוח שמאחורי גבי, אני שומעת את נביחות ההתלהבות של חגורת הנפץ המתוק. אומרים שלכלבים חוש שישי והם יודעים תמיד כמה צעדים לפנינו. אז עכשיו אני בטוחה שהוא היחיד מלבדי שיודע מה הולך לקרות… הנשימות נעתקות ממקומן, כשאני, צעירה פסיכית לכאורה, בהיותה עטופה שמיכה בלבד לגופה, על ראש האיקליפטוס באמצע הלילה, עושה צעדים איטיים ומדודים לכיוונו של זה אשר ביקש את ידה…
איתמר המסטול טוטאלית, אינו יודע את נפשו מרוב התרגשות. הוא מרים את הבקבוק גבוה, מגיש את הפייה אל פיו ולוגם לגימה ארוכה מאוד.
“איתמר…”
“שש! הס! אני אוהב אותך אהבה שלא תתפרש במילים. אני מאושר שהגיע היום הזה, ילדה יפה שלי. אין לך שמץ של מושג כמה אני שמח שהחלטת לבחור בי בסוף. אמנם הוצאת לי את המיץ בדרך לשם, אבל… המאמץ השתלם לנו. הוא מחייך בפה מלא שיניים(שמייד מסגירות את כל ההתחמקויות של איתמר מהשיננית כל פעם מחדש… )ופורס ידיו לצדדים. בקבוק הוויסקי צונח מטה.
“איתמר…” אני אומרת שוב ומתקרבת אליו בהליכה זהירה מאוד על הצד.
“סמדר מנדל, האם תינשאי לי לאישה?”
“שמע דבר אחד, דפוק שכמוך! מצאת להתעסק עם הבחורה הלא נכונה. קח את הטבעת הזאת ותדחוף אותה לפי הטבעת!!!” אני שולחת יד ותופסת באשכיו ומתחילה ללחוץ ואיתמר צווח. אז אני איכשהו מסתובבת לאבא שנראה שהוא לקה בשיתוק, וקוראת אליו. “אני אוהבת רק בנאדם אחד ובמקרה או שלא במקרה היא אישה. האישה הכי יפה והכי מתחשבת והנפלאה מכל האנשים בעולם הזה, קוראים לה אור. והחדשות שיש לי בשבילך, אבאלה, הן ש…”
שיווי משקלי הולך ואובד ואני חייבת להיתפס במשהו. איתמר נאבק בי בכוח רב וזה מפחיד. אני לא רוצה להיפגע. לא תכננתי למות עכשיו. באמת שלא. אבל ידיי נשמטות… אני מעיפה זרועות כמו גוזל זעיר שלא למד לעוף… מנפנפת ומנפנפת בהן ללא הועיל. מהגרון יוצאת הזעקה כשאני נהדפת על ידיו מטה בכוח רב. העץ הוא גבוה והדרך למטה ארוכה. החיים הקצרים שלי חולפים למולי כמו פלאשבק אכזרי. חוטפת פה מכה מענף ושם נשרטת מענף אחר וזועקת ורוצה מאוד לבכות ורק מחכה לחבטה העמומה שקרוב לוודאי תעצום את עפעפיי לתמיד…
אלא ש… לא חבטה היא זו המחכה לי למטה, כי אם צמד זרועות בטוחות ואיתנות שנפרשות לקראתי ברגע הנכון. מכובד משקל גופי שמגיע במסה אחת מטה, אני מפילה אותה איתי. אך אין ספק שהיותה פה ריככה עבורי את הנחיתה באופן משמעותי. במקום כאב נורא שאמור היה לפגוש אותי בזבנג הראשון, אני חשה את שני השדיים הקטנים יחסית של האישה הכי יפה על הפלנטה. וזה נעים. נעים… נעים… לתדהמתי אני נחשפת ברגע אחד למערומיי. השמיכה בה התעטפתי, תלויה לה אי שם בין הענפים הסבוכים למעלה…
אור מסירה את חולצתה, נותרת עם גופיית סבא לבנה, ואותי היא עוטפת ומכסה כמה שאפשר.
“אני מתה כבר? פה זה גן עדן?”
“עוד לא, אבל למרות זאת אני המלאך השומר עלייך. נעים מאוד.”
“מלאך שלי יקר, אני לא עוזבת אותך אף פעם יותר. מבטיחה החל מרגע זה להיתקע איתך לכל החיים.”
“נראה לי שהבחירה נעשתה כבר. זה גדול מאיתנו, מותק. אוהבת אותך.”
הנשיקה לא מאחרת לבוא והיא מתוקה מדבש. מתוקה יותר מכל הנשיקות שחווינו עד עכשיו. העיניים שלנו מתחככות וכמוהן האפים, ידיי מחליקות בשיערה ולפני שנתחרמן כאן, כמעט לעיניהם של הוריי ההמומים ולעיניהם הבוכיות של שני הזכרים המובסים עד עפר, ולעיניהם של סקרנים נוספים מן השיכון הקיבוצי, אנחנו מתרוממות אט אט מהאדמה, מזדקפות ומתחילות לצעוד, כשאור תומכת את גופי החבול, עושות את דרכינו לביתי החדש.
“תגידי…” אני לוחשת לה על אם הדרך.
“מה?”
“אמרתי לך פעם שהריח שלך מפיל אותי שדודה?!”

_____________ סוף _______________

בזמן שחיכיתי לליאת הפרק האחרון!
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

לי לא יצא לקרוא את הסיפור…אך אולי אקרא אותו בהזדמנות! :)

27/02/2017 22:37

    אני בהחלט ממליץ. אני אישית מאוד אהבתי אותו. כדאי לך לקרוא. זה משעשע וסוחף, ארוטי-משהו וקורים שם דברים בזה אחר זה.

    28/02/2017 00:31
39 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך