בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לג

רפי דנן 03/02/2017 402 צפיות אין תגובות

גידי חלק ב’

“מה את אומרת?”
“נראה… לא יודעת.”
אני מצידי להוט להמשיך ולדחוק אותה לפינה במשפטים כמו “את מבטיחה להקדיש לזה מחשבה?” או “אל תשכחי שבעצמך ציינת את העובדה שהילדים החמירו עם העונש!” ואפילו “יש לך השפעה עליהם וזה מחובתך להפחית מהעונש… לפחות בעניין הרישיונות.” כל דבר שיקדם אותי הלאה ויסיר את האיום מעליי. אבל מצד שני ברור לי שמתחתי את החבל עד המקסימום ליום אחד. ואולי מצבי לא כל כך נורא כמו שזה נדמה ליום הראשון…

“בוא, ניכנס אליה רגע.” אור לוקחת את כף ידי ומובילה אותי לתוך חדרה של ניצני. חרך צר מאוד נותר בין המשקוף לדלת, כדי שנראה משהו ולא ניתקל בחפצים ונעיר אותה. אנחנו ניצבים ליד מיטתה ומאמצים את העיניים לראות בכמעט אפלה, את המתוקה שלנו כשחצי מגופה מבצבץ החוצה מהשמיכה, לבושה כותונת לילה דקה. עיניה עצומות ושלוות ורחש נחירה קל מאוד עולה מכיוון אפה הזעיר. ידה זזה פתאום ללא הכנה והיא מגרדת קלות בלחייה ואז מחזירה אותה למקומה הקודם. אני מביט אל אור ואושר אמיתי ניבט מפניה. תופסים רגע נדיר ומי אם לא האוצר הקטן והשברירי ששוכב לו מוגן במיטתו הקטנה, הוא זה שיכול להזכיר לנו איך הרגשנו פעם, אי שם בתחילת הדרך ממש…

מסיר מעליי את חולצת הבד ומניח אותה מסודרת על גבי משענת הכיסא, אור חולצת את צווארון חולצתה האדומה ושיערה נתפס מעט דרכו. אני מזדרז ועוזר לה ומצליח לחלץ ממנה “תודה” קריר. היא מכפתרת את כותונת הבד העדינה לגופה וכשאני מביט אליה ועיניי מדברות כנראה בשם עצמן, נדמה לי שהיא מתביישת, נדמה שהיא מנסה להסתיר ולהצניע את גופה. אני מת לשאול אותה למה, אבל שותק ומתבייש בעצמי ובמצב אליו הגעתי עם אשתי. כהרגלי, בתחתונים בלבד, אני נכנס אל מתחת לשמיכה הגדולה ומתכסה עד החזה. שוכב ומבטי לתקרה, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה זכינו שנינו להיכנס ככה יחד למיטה. מתי היה הלילה האחרון שבו זכינו לכבות ביחד את המנורות מעל ראשינו.
אור מרימה את השמיכה וגופה גולש תחתיה, ואחת מכפות רגליה מתחככת בברכי ואחר כך גם בכף רגלי. “… סליחה.” היא לא מתלוצצת ואני ממלמל משהו שמטרתו להרגיע. ואז בא פיהוק קולני ארוך ויומרני שמסכם יום ולילה מאוד מייגעים, ולי לא נותר אלא להסכים איתה. “יאללה… לילה טוב.” אור מכריזה ומתהפכת עם פניה לקיר. “לילה טוב.” אני עונה. אחר כך אני מכוון את השעון המעורר לשעה חמש וחצי ומכבה את המנורה.
חשכה מוחלטת ודממה. רק טקטוק השעון ליד האוזן באופן עכבי וחסר פשרות.
יכול להיות שהגיע מועד הקופאין לפעול את פעולתו ולחטוף ממני כל שמץ של רצון להירדם?! עושה רושם שכן. איך שלא יהיה… כל העייפות בעולם לא תצליח ליטול ממני את החרמנות שהשתלטה עליי הערב. הערב?! עכשיו. ברגע זה ממש. ההתעסקות ברגליה והקרבה הפיסית שהרבה זמן נמנענו ממנה, ומחוות נוספות שהתרחשו הערב, כל אלה הביאוני עד הלום. ואין זה מצב שבו אני יכול להגיד לעצמי- גידי! תירדם ותחלום רטוב ויהיה לך קרי-לילה. רד מהפנטזיות המיניות לפני שהחתולה תשרוט. לא הלילה. לפני חתירה כלשהי למגע עם אור, ידיי צוללות מתחת לשמיכה וזוכות להרגיש את זקפתי ואת נחישותה וברור לי שזה לא הולך להיות קל בכלל.
הדרך שעושה ידי לגעת בה מלווה בחשש, חשש גדול, מצד אחד-אין לי חשק לסצנות מיותרות שעלולות להעלות את הטונים לגובה רב ולהעיר את הקטנה, ומצד שני-אני חרמן אש ויש לי הרגשה שהפעם גם אור. וככה ידי עושה התגנבות יחידים מתחת לפני השטח, מוסווית היטב… נעצרת מאחורי בליטות הנמצאות בשטח… לוקחת אוויר, מתגברת על ההתרגשות ושוב יוצאת לדרכה.
הנשימה שלי נעצרת כשהאצבעות מלטפות אותה בזהירות, הן מפלסות דרך אל בין קרזול שיערותיה הנעימות וגולשות ומשמיעות רחש משלהן ומתגברות על מה שנראה לעיתים כמו קשרים שם. כמו נער בן שבע עשרה אני מרגיש פתאום, בחוויה הראשונה שלו עם אישה במיטה… לא מסוגל לצפות את תגובתה של האישה שלי שפתאום התהפכה לי מאה ושמונים מעלות והיא לי כמו מישהי זרה.
האצבעות מתחפרות וכבר טיילו לה מאחורי תנוך האוזן, יורדות קצת לכתפיים וממששות ומלטפות ובינתיים שום תגובה לא מגיעה מצידה.
אני מעז עוד ומרים את גופי להתקרב ומרגיש שהיא כבר הייתה צריכה להגיב, לפחות לו הייתה חרמנית כמו שקיוויתי. אז נשמע איזה צקצוק לשון בוטה שאומר לי בשפתו הקשה-עד כאן! כמובן שאני נעצר וגופי מתאבן לרגע, אבל לא נאמרה המילה האחרונה. כפות רגליי מפלסות את דרכן ומשתרבבות בין קרסוליה של אור לברכיה, הן עולות ויורדות אצלה בהתחככות ומחפשות היכן היא תעמיד את הגבול. נרגש מאוד והלב שלי דופק בקול קצבי, כשאני ממש, אבל ממש צמוד לגופה של אור והלשון שלי יוצאת ומוצאת את דרכה למקום שלפעמים עושה לה להיאנח מייד. כולי אש… עומד לי טיל ואני יודע שהיא מרגישה אותו על גבי הבד הצמוד לטוסיק הממיס, נצמד, נע ומאיים לחדור אליה פנימה.
“די. אני לא רוצה, גידי. תבין אותי.”
זה תופס אותי כשיד אחת כבר הרחק מבעד לכתונת, כמעט ואוחזת באחד משדיה… זה תופס וחובט בי קשה כשכבר כמעט וכבשתי את הגוף שלה שהראה סימני כניעה לכאורה.
“אבל למה? מה לא בסדר אצלי?” דממה מוחלטת מצידה. “את לא מבינה כמה בא לי עלייך… כמה אני משתוקק ל… לא יודע ל… לאכול אותך…” אומר לה ולא מסוגל להחזיק את הידיים אצלי. ידיה בולמות אותי והיא מסתובבת לכיווני ואני לא ממתין ומסתער עליה בנשיקה לוהטת. אור מתרגזת ומסלקת אותי בהדיפה חזקה במיוחד. “מה אתה עושה, י דביל אחד?!? מה… אתה דפוק אמיתי?!? אתה לא מבין מה זה לא?”
אחר כך היא קמה בכעס, מדליקה את המנורה שמעליה, פותחת את ארון כלי המיטה ושולפת שני סדינים משם וסוגרת אחריה. את הסדינים היא אוחזת ביד אחת ובשנייה לוקחת את הכרית שלה ויוצאת איתם מחדר השינה כדי לישון על הספה בסלון.

אין לי מושג כמה זמן עבר מאז.
מכיוון הסלון עולה רחש נשימתה של אור, נדמה לי שהיא נרדמה מייד כשעברה לישון שם, ושכעת היא חולמת על מישהו אחר שעושה לה טוב. משום מה אותי היא לא צריכה כבר… חרמן עדיין, מתוסכל, ממורמר וכועס בעיקר כי אין לי מושג מה לא עשיתי נכון לעזאזל. ויחד עם כל אלה גם לא מסוגל לישון כי שתיתי קפה אחד יותר מידי, וכי ערימה של תמונות מביכות ואיום של כמה בני זונות קטנים מאיימים להרוס לי את כל מה שבניתי במו ידיי בשנים האחרונות.
זאת אומרת… מה שנשאר להרוס שלא הרוס ממילא.
מתהפך ימינה ושולח רגל החוצה מהשמיכה לאוורר אותה מהחום, שוב מעיף מעליי את השמיכה ונותן לגופי קרירות. ואז מתהפך שמאלה ומפשק רגליים ויתוש מעצבן עושה את דרכו לנחות קרוב מאוד לאוזן שלי, בלי לחשוב יותר מידי היד שלי נוחתת במהירות על הכתף יותר מרעישה ומכאיבה לי מאשר כל דבר אחר.
“…וגם לא רק היא אלא הנהלת המפעל… כל הדירקטוריון… תחשוב כמה זה יביך אותם ושלא לדבר עליך…” האותיות הללו שבות ומרצדות אל מול עיניי כאילו היו למולי, הקול של הנער החצוף הזה עם החצ’קונים שמאיימים להסתיר את הפנים המכוערות שלו, עוד נשמע מתגרה בי ומתגלגל מאוזן אחת לשנייה, למרות שהכול רק במוח הטרוד שלי. וברגעים האלה אני לא יכול שלא לחשוב על רוויטל ועל מה שהיא עושה לי בזמן העבודה… נראה לי שאם אני לא מתחיל לתפוס את עצמי בידיים, החרמנות תדפוק לי את החיים. איך שאני מול צג המחשב מנסה לאתר את הנקודה שבגללה התלונן הלקוח מאוסטריה, מאמץ את העיניים ומתאמץ שלא לפזול לכיוון התחת שלה כשהיא עולה על הסולם להוריד תיק לקוחות מהמדפים העליונים… והרי מי שלח אותה לטפס ולהוריד את התיק הזה אם לא אני?! אבל איך אפשר לעמוד בפיתוי הזה כל יום. ועוד עכשיו היא “תיענש” בלהיות איתי יותר שעות עבודה… אלוהים אדירים, אני כבר מזיע מזה והוא שוב מזדקר כלפי מעלה ולא חושב להצטמק…
מתהפך ומתהפך, פעם לימין ופעם לשמאל… עייף כן. נוטה לשינה? חלילה.
מפהק פיהוק ענק ופתאום… כאילו הייתי בתוך חלום בלהות כשאבא של רוויטל, דובי מנור, יו”ר הדירקטוריון בכבודו ובעצמו נכנס למשרד ומבקש מביתו שתשאיר אותנו לבד… ולאחר שנעל מבפנים ווידא שוב שנעול… הוא שולף את המעטפה שהחביא היטב בתוך החולצה. הוא חיוור כסיד ומתוך המעטפה הוא מוציא בידיים רועדות צרור צילומים. צילומים שאני כבר ראיתי אותם מקרוב.
“מה זה? איך אתה מסביר את התמונות האלה?”
“אני… אני באמת לא…”
“תסתום את הפה שלך! אל…”
ובדיוק כשהוא מניף את אגרופו בתנופה מהירה לרסק לי את העצמות, אני מתעשת וגוער בעצמי. די כבר! זה הכול בראש היצירתי שלך. תפסיק לדמיין את הגרוע מכל ותתחיל להיות אופטימי. כל אלה שייכים לעולם הקולנוע או הספרות… מקסימום לאינטרנט… בשום פנים ואופן לא לחיים שלך כאן ועכשיו. מביט לחלון ולוכד כוכבים מנצנצים מבעד לווילון. ירח איננו, אולי הוא כבר בצד השני של השמיים. תלוי כמובן מה השעה עכשיו.

בשלב כלשהו של נים לא נים, אני מעיף שוב את השמיכה מעליי, אולי בפעם השמינית הלילה, ומחליט לצאת בשקט לכיוון המקרר כדי לשלוף משם בקבוק עם מים מינרלים. אחרי שלושה צעדים על הרצפה הקרה, עקב שמאל כמעט ודורס חפץ קטן ואני מתכופף ומרים אותו ובחשכת החדר, אותיות הזרחן קוראות לי לשבת על גבי המיטה ולפענח.
סקרן, אני נוטל ביד אחת את הסלולארי של אור וקורא תחילה:
יש לך הודעת טקסט חדשה.
מאת …
התקבלה היום בשעה 24.45
המספר שמופיע מצלצל לי מוכר… אבל של מי זה?! לוחץ ok וההודעה מופיעה.
אהובתי
מתגעגעת אלייך כמו איזה לא יודעת מה. אוף… אני מה זה מתה לנשק אותך עכשיו. למה את לא יכולה להיות לידי כאילו. אוף… די. אור. אני רוצה אותך איתי 24 שעות ביממה ולא פחות מזה. את יודעת שלסדינים שלי יש את הריח שלך עליהם עד עכשיו? אני משתגעת שאני מסניפה אותם. כל מה שזז אצלי בגוף זז בקצב שלך. יפה שלי. בואי ניקח את ניצני איתנו ונעוף מפה לאי בודד ונגדל אותה רק שתינו לבד… אני מבטיחה לתת לך ללמד אותי ולהיות המחנכת. אבל רק שלי. המחנכת הפרטית שלי. יכולתי כאילו להמשיך ולהשתפך יפתי, אבל קרו דברים היום. דברים גורליים שדורשים שניפגש דחוף. יש משהו שאני פשוט חייבת לספר לך. ומוטב כמה שיותר מהר.
טוב, אז אני אסיים פה עם נשיקה רטובה על השפתיים שלך וניפגש נראה לי בבקר.
אוהבת אותך.

עוד בטרם אכנס לבדוק שמית את המספר שמופיע, יש לי מייד תחושה שמדובר בסמדר. נו בטח… סמדר פה וסמדר שם… “אנחנו הולכות לבקר את סמדר” ו… “אבא, אם… אבא… אתה יודע מה קרה לסמדר?”
…סמדר… סמדר… די. המון דברים חולפים לי במוח עכשיו. המון. קשת רחבה מאוד של תחושות. גועל וכעס ועצב נוראי ותחושת נבגדות… ושמחה גדולה לאיד על זה שהיא נפגעה במפעל, וחבל שלא מתה… רחמנא לצלן… למה בעצם?! למה רחמנא לצלן?! כוס אמוק… כוס על האם אמוק… שתסבול הלוואי… שיהיו לה כאבים מכאן עד בכלל. ואולי עדיף ככה מאשר הייתי מגלה שזה גבר אחר. פתאום אני מסוגל להבין את כל הקנאים עם הידיים המגואלות בדם, שנמרחים על עמודי השער של העיתונים חדשות לבקרים.
אני שב וקורא את הטקסט שמופיע על צג המכשיר במין מזוכיזם לא מובן, במין הלקאה עצמית. שב וקורא מילה במילה ומדמיין את הילדה השברירית ההיא מתנשקת עם אור פה לפה… איחס… כאילו לא הקאתי מספיק כבר היום… אבל ממתי לכל הרוחות? ממתי זה ככה? כמה זמן אנחנו כבר במקום הזה? כמה שבועות בסך הכול? היא כותבת לה כאילו הן רומיאו ויוליה כבר חודשים. יוליה ויוליה במקרה שלהן… כשהדם עולה לי לראש אני חובט באגרוף בכל האמוציות הקיימות בי, האגרוף נוחת אמנם על המיטה אבל מהקפיצים כנראה, המכשיר הסלולארי מזנק ועף על הרצפה בקול חבטה מרעיש. מכיוון הסלון אני שומע אותה מתהפכת לצד שני עם הפוגה לוודא שהכול כשורה.
“הכול בסדר. הכול דבש. חוץ מהעובדה שאני מוכרחה לראות אותך בהקדם, הכול דבש.”
“דפוק.” לנוכח החיקוי הנשי שיוצא לי בארסיות. “פשוט דפוק.” ממלמלת לעצמה וחוזרת להירדם.
עכשיו אני מוותר על שתיית המים ומוותר על הכול. מוכרח לנסות ולישון את המעט שנותר לפני שהיום יעלה והשעון יצלצל.
מחר יגיע יום חדש ואולי המחשבה תהיה צלולה מספיק להתמודד עם מכה כמו זו.

“הנציג של חברת די בי אס מערכות, ישלח לנו בפקס מאוחר יותר את הנקודות עליהן צריך לעבור במשטחים שהוחזרו ארצה. אני מבקש שתיקח איתך את אברהם מהמחסנים, ויחד עם שני אנשים שלך בייצור תעברו עליהם. גידי! בקרת איכות בנאדם. בקרת איכות.”
הסמנכ”ל מדבר ומדבר ואני מהנהן בראשי בהקשבה ששווה לאפס. וכל זה כל כך למה? כי מולי רוויטל על הבוקר מענטזת יימח שמה וישבנה… למה לעזאזל לבוא לעבודה במכנס כל כך קצר?! זה אפילו לא מכנס זה… זה… תחתונים עבים. כבר ביקשתי ממנה אלף פעמים לגלות קצת הבנה למצוקות הגבריות שלי. למה אי אפשר להבין גברים במלכוד?! “אתה איתי? גידי? הלו?”
“אני כאן בני, לא הלכתי לשום מקום.”
“אז אתה שומע…”
“כן, כן. בקרת איכות.”
“בדיוק. ותגיד לי… למה לעזאזל אתה נשמע כאילו כל הלילה לא ישנת?!” ואז הוא עוצר את השאלה בהפוגה קצרה, ושב במעין צחוק ערמומי של יודע דבר או שניים על חיי האישיים. “אהה… שובב… אתה תותח אתה. מהרגע הראשון אני כבר אמרתי לחבר’ה פה שמדובר בפר הרבעה מהסוג המשובח ביותר.”
כן בטח… בוא תגיד את זה לאור… ממלמל לעצמי בלבד. “מה זה? אמרת משהו?”
“אמרתי שאם אמרת אז כנראה שאתה יודע.” השחלתי חיוך מאולץ מאוד לשפופרת.
אחרי שאני נפרד בלבביות שבא להקיא ממנה, מהסמנכ”ל, ומבטיח לו לטפל בהקדם במשטחים שחזרו ארצה, אני לוגם מהקפה החזק של הבוקר ומחפש את רוויטל להגיד לה שתשיג לי את אברהם מהמחסנים, ורוויטל איננה. קורא לה וקורא לה לשווא ופתאום הקפה, או חלק ממנו לפחות, נשפך לי ישר על השולחן וכמעט גם עליה עצמה.
“מה את עושה שם למטה?”
“אני… מחפשת משהו.”
“אי… נו באמת… רוויטל מה איתך?! תיכף מישהו יכנס.”
“שייכנס. לך תוכיח שהדג בלע את יונה.”
“רוויטל. עזבי לי את המפשעה בחייך… נו… באמת… יפטרו אותי היום בגללך.”
“מה פתאום יפטרו? תכניס לך חזק לראש. אבא שלי הוא היו”ר. הוא הכי חזק בתאגיד הזה.”
“ומזה בדיוק אני פוחד.”
“כמובן… הכול תלוי בך. אם תשתף איתי פעולה תגיע הכי רחוק שתרצה. אם לא, לא רק פיטורין אלא…”
“די. די. רק את חסרה לי היום על הראש… תעשי לי טובה, כשתמצאי את מה שאת לא מחפשת למטה, תשיגי לי את אברהם מהמחסנים. זה דחוף, טוב?!”
“עדשה.”
“מה?”
“נפלה לי עדשת מגע אז אני מחפשת.”
“עדשה? ממתי יש לך עדשות בכלל?”
“ממזמן.”
“אהה… מעניין מאוד. אף פעם לא הזכרת שום עדשה. אפילו כשאת ואני עשינו כל מיני דברים כאלה שבהם… את יודעת…”
“לא. לא יודעת. מה עשינו שהעדשה יכלה כאילו…?”
“לא חשוב. לא חשוב כרגע.” אני מפטיר לעומתה אחרי שאני חושב לעצמי כמה מעט שכל יש בגוף היפה הזה. “העיקר שתשיגי לי את אברהם.”
“מהמחסנים” היא משלימה אותי בחיוך וגורמת לי להתכווץ לרגע, כששתי ידיה חופנות לי את כל החבילה בכוח. “אז כמו שאמרתי… יש לי הרבה כוח בידיים. זאת אומרת לאבא. הכול תלוי בך מתוק.”

אני מספיק לבלות עם אברהם מהמחסנים ועם אלברטו ומיכאל בעמדת הגלילה, לא יותר מארבעים דקות.
אנחנו עוקבים אחר המטר הרץ במהירות מסחררת, מחפשים פגמים חריגים על רקע הניאון המאיר על גבי המוצר, ואני נהיה מדוכא מהמחשבה-כמה גלילים אנחנו צריכים להחזיר אחורה ולבדוק.
אם אני לרגע פוזל במבטי מהמוצר המתגלגל, לעבר חלון המשרד שלי, זו רוויטל שרק ממתינה שאביט לכיוונה ושולחת לי נשיקה שנראה שמשאירה ליפסטיק על הזגוגית.
די. זה נהיה יותר מידי עבורי. יותר מידי לעכל אחרי פחות מידי שעות שינה.

“את חושבת שתוכלי לעמוד בזה?”
“אין בעיה בוס. זה כלום. אני אקח מספרי טלפון ליצור קשר כאילו… חזרה, ארשום ביומן שלך. ו…”
“ואל תשכחי את ההדפסות. יש לך את כל אלה להדפיס.” אני מראה לה מאיפה עד איפה.
“ואם שואלים עלייך מכאן? אבא למשל? או הסמנכ”ל שוב?”
“אני חולה. הגעתי חולה לעבודה ולא עמדתי בזה אז הלכתי הביתה.”
“יש רק בעיה קטנה.” אני מסתכל אליה סקרן. “אני ממש אתגעגע לתחת הקטן והחמוד שלך.”
“תתאפקי יום אחד.” אני מצליח לחמוק בזמן מהצביטה המביכה שהיא מנסה להביא לי ונס על נפשי הביתה.

לאחר שהחניתי את הרכב בחנייה ממול לבית, שלמזלי בשעה כזו היא די ריקה כמובן, אני מוציא מתוך תא המטען את שתי השקיות המרשרשות, תכולת הקנייה שהספקתי לעשות בכלבו לפני בואי, בנוסף לאבטיח ענק שאני אוחז בשתי זרועותיי ומטפס במדרגות לכיוון דלת הכניסה. כמו שאני נוגע בידית קולטות אוזניי את קולותיהן. אני עוצר הכול בבת אחת, מניח את האבטיח בזהירות רבה על השטיחון מטה ומקשיב.
הס. בדיוק בבואי להקשיב הס מוחלט. נצמד עם הראש לדלת העץ-הגס, חש בפעימות ליבי המואצות וים של מחשבות ורצונות משתוללים בקרבי. נצמד היטב ומאזין. אז נשמעים קולות צחקוק נשיים קלים ושוב שתיקה. עוד צחקוק והברות חלושות של דיבורים. והס. סבלנותי בקרוב תתפקע.
לקולות שבאים מייד אחר כך לא ידעתי איך להתכונן. גם לו ידעתי לא יודע אם הייתי עומד בהכנות וממלא אחר ההוראות… האנחות הדקיקות, האנקה ובעקבותיה הנשימות המתגברות…

התמתחתי דום, לוקח נשימה מלוא הריאות ואוחז בידית להורידה מטה ולהיכנס.
אבל הדלת נעולה מבפנים.
____________________________________________________________

בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לג
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך