רפי דנן
כולי תיקווה שהגעתן רעבות אל הפרק הזה. ועוד דבר! ביום שישי הבא- הפרק האחרון! הכינו את עצמיכן. שבת שלום יקירות.

בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לח

רפי דנן 17/02/2017 388 צפיות אין תגובות
כולי תיקווה שהגעתן רעבות אל הפרק הזה. ועוד דבר! ביום שישי הבא- הפרק האחרון! הכינו את עצמיכן. שבת שלום יקירות.

הפתעות ועוד הפתעות

המלצר היקר שלנו מגיע ובידיו מגש עמוס כל טוב, ההזמנות שלנו.
“אוי… כמה אנחנו מאושרות לראות אותך.” אור אומרת ומוציאה מהבחור חיוך ספק מבויש ספק לא.
“אוי… כמה אני רגיל לשמוע את המשפט הזה.” עכשיו תורנו לחייך ספק במבוכה ספק לא. “טרטר טונה וסלט פפאיה בשבילך גברתי.” הוא מניח מגש אליפסי וצלחת בינונית מול אור. ” בשביל הגברת הצעירה יותר, סלט הקיסר והנה המנה הראשונה שלך, שיפוד שרימפס על הגריל. בבקשה.” הסלט שלי מה זה ענק… כמות שיכולה להספיק בשקט לשתינו. רצועות החסה העסיסיות משתפלות להן משולי הקערה הלבנה, ובמרכזן קוביות הלחם הקלוי הזעירות ונטפי החציל. אוי, כמה שזה נראה טעים. גם פרוסות השרימפס המגולגלות מגרות לי את בלוטות התיאבון עד בלי די. אחר כך מגיע תור השתייה. ליד אור הוא מניח כוס זכוכית גבוהה עם לימונדה, וקערה קטנטונת שבה קוביות קרח ומלקחיים קטנים שטרם נתקלתי בכאלה, מונחים בצידה. לידי הוא שם כמובן את משקה התפוזים שהזמנתי בכוס מדהימה, ממנה מציצה החוצה קשית ארוכה ומחייכת. בכיף הייתי מפלחת הביתה את הכוס שקיבלתי, בתום הארוחה…
הוא מניח במרכז השולחן צנצנות שקופות ומוארכות עם פיות צרות, המכילות רטבים שונים. כל צנצנת מכילה רוטב בצבע אחר ובסך הכול שלוש כאלה. בנוסף, מגש עץ קטנטן ועליו מסודרים יפה פרוסות ממש דקות של לחם ג’בטה קלוי בשום ורוזמרין, מרופדים ככה על עלי גפן בהירים. ליד המגש, קערה עם מיני פטריות שמפיניון משופדות בקיסמים. “אלה” הוא אומר, “לא כלולים בחשבון, הם מאיתנו. משהו נחמד לנשנש בין לבין.” אולי זה משפט שגור שהם מצמידים לחלוקה, ואולי הוא אמר את זה כי הבחין במבט שואל של מישהי משתינו במודע או שלא במודע. איך שלא נראה זאת, עכשיו זה ברור. הולך להיות טעים כאן.
כמו שהבחור נעלם, לא חיכינו הרבה. מייד אנחנו מוצאות עצמנו עסוקות למדי בתחילתה של הזלילה הגדולה. אור מציעה שאטעם מהטרטר שלה ומגישה לי נתח ממנו ישר לפה. באצבעותיה, לא עם המזלג… מה שאוטומטית מביא אותי לא להסתפק בנתח… היא מחייכת ולוחשת לי: “עכשיו תורך.” אני בוחרת להגיש לה אחד מהשיפודים שבצלחת שלי, אבל אור מהנהנת לשלילה ואז לחיוב בהצביעי על הסלט שלי. “את רוצה חלק ממנו? זה המון לי.” אני מציעה. אבל היא רק ביקשה לטעום עלי חסה בטעם חצילים ואת חלקה הגדול של הקמיצה שלי. “ללקק את האצבעות.” היא מחייכת בהשיבה לשאלתי, וזוכה לליקוק חוזר שיש בו ערוב של סקס וקולינריה.
אנחנו מתרכזות כל אחת במטעמיה האישיים. אני בוחרת ברוטב חרדל בלימון, הצנצנת הצהובה מן הסתם. מוזגת בחגיגיות מעל הסלט ומבחינה במבע הסקרנות שאור אינה מצליחה להסתיר. מערבבת את הסלט היטב ברוטב וזורקת אליה מבט רגע לפני שאטעם. מוזר. ממש מוזר. החרדל דומיננטי יותר מהלימון, אבל זה חרדל מינורי כזה, לא שתלטן בחריפותו… וגם נוזלי מאוד כיאה לרוטב. היא כמעט צוחקת עליי למראה הפנים הבוחנות את הטעם. אני לועסת בתאווה ובתיאבון גדול את החסה ואת נטפי החציל, נוטלת קצה קיסם מהקערה המרכזית ומכניסה לפי פיטרית שמפיניון פריכה שמתמסמסת לה. אוח… אם זה לא עונג לחח אז מה כן?!?
אור נהנית מאוד מהמנה הראשונה שלה, מסתכלת עליה בעונג כשהיא לועסת בפה סגור(מחונכת שכמותה!)עם חיוך מרומז, מה שלפני שנייה היה נתח עסיסי ורטוב של טונה. עוצמת עיניים ומשמיעה נהמות עמומות של עונג. “לבריאות, אהובה” אני זורקת לה. היא ממשיכה ללעוס לאט ועושה לי ‘רגע’ עם שתי האצבעות, כאילו מבקשת שאמתין והיא תענה. “את לא חייבת לענות, זה בסדר, יפה. אני יודעת שאת אוהבת אותי.”
לוקחת מציצה ארוכה מהקשית והשתייה טעימה לי נורא. המיץ מחלחל במתיקותו ועוטף לי את החניכיים מבפנים הפה, שוטף שיירי חציל וחסה ופיטריות וזורם באחת לגרוני.

אור חיסלה את כל מנת הטרטר. כלום לא נשאר לה בצלחת. לגבי סלט הפפאיה, זה קצת שונה. אולי בקשה להשאיר שיהיה לה עם המנה העיקרית. עכשיו היא לוגמת מהלימונדה, אחרי שזרקה פנימה שתי קוביות קרח בעזרת המלקחיים וקשקשה בפנים עם הידית של המזלג, כדי להחיש את פעולת ההמסה.
אצלי בצלחות יש עדיין גם לא מעט מהסלט וגם כמה חתיכות שרימפס מגולגלות שלא הצלחתי לגמור. לא רציתי לבלוס כמו חזירה את כל מה שהיה כאן, ואז לגלות שהתמלאתי ואין מצב שאני אוכלת את המנה העיקרית שבדרך.
שתינו אם כן, יושבות דוממות זו מול זו ומחייכות ללא מילים. עסוקות בכל מיני דברים הגותיים.
המלצר שלנו אסוף הקוקו וטוב המזג, שלא להזכיר- בעל הסבלנות… מופיע וקוטע לנו את חוטי המחשבות. הוא מהסס כי לפניו אין כמעט צלחות ריקות כפי שאמורות היו להימצא. “זה בסדר, אתה יכול לפנות.” אומרת לו אור על קערת הסלט שלה. הוא מלקט את שתיהן ופונה במבטו אליי. אני מהנהנת לחיוב לגבי שתיהן והוא מפנה את המקום ונעלם עם שיירי המנות הראשונות.
“רעבה? תצליחי להגיע לקינוח?” היא שואלת בחיוך סמוי.
“ואוו… לקינוח אני חייבת להגיע. גם אם זה יבוא על חשבון חלק מהמנה. זה הדבר שאני הכי אוהבת במסעדות.”
“בפרט שאת מוכרחה לשמוע את הבשורה שבפי בזמן שאת מתענגת על משהו מתקתק ונוטף…” היא מוסיפה בנחרצות. “תמשיכי ככה, אורי, ואני מדלגת ישר למתוקים.”
“ומוותרת בקלות כזו על דואט הדניס והשרימפס שעבדת כל כך קשה על בחירתו?” שאלה זו מגיעה דווקא מפיו של המלצר שחוזר אלינו והוא עמוס במטעמים חדשים. הפעם מדובר בשתי צלחות גדולות ובהן, כאמור, הדואט שלי הססגוני והדג השלם שלה. “ואוו… אין מצב. איזה יופי” אני מתפעלת, כשהוא מניח לנו כל אחת בתורה את הצלחות הגדושות. “שיהיה בתיאבון.” אנחנו מודות לו והוא נמוג ומותיר אותנו לעצמנו ולמנותינו.
אור אהובתי, חותכת במיומנות את הדג האפוי שלה שנראה ממש חבל”ז, ומפרידה את הבשר מהאדרה כך שאט-אט נותר פס השלד שלו אומלל עירום וערירי. “בא לך לטעום?” היא שואלת.
“בתנאי שתסכימי לטעום משלי. תבחרי את מאיזו חיה…”
“חח… מהיפה או מהחיה…” היא מוסיפה. אנחנו צוחקות יחד ואז אור לוקחת עם המזלג נתח מהדג ומגישה לי. “פה גדול…!” יו… זה מה-זה טעים. מעדן מלכים. “פגשת עצמות? תיזהרי, מתוקה.” אבל בחתיכה הזו אני לא פוגשת עצמות למזלי.
“מהחיה ההיא” מצביעה אור על השרימפס. אני מפרקת לה קצת במאמץ, שמעלה צחוק חרישי מצידה, ומצליחה לנעוץ חתיכת שרימפס על המזלג. “אה-אה” היא חורצת. “אני רוצה שהאצבעות שלך תגענה אליי!”
“התמכרנו…?” אני מגחכת, כששתי אצבעות אוחזות בקצותיהן את הנתח המיועד ועושות דרכן ישר לשפתותיה. השפתיים שלה נוטלות את הנתח ואני מרגישה בלשונה הבאה להגיד שלום ולהזכיר לי את נוכחותה. להגיד שזה לא מעביר בי זרמים מזרמים שונים? לא אגיד. זה עושה לי משהו טוב בתוכי ומשהו פיסי בגופי ואני פשוט רוצה להתקרב אליה קרוב ככל האפשר ולנשק אותה. אבל משהו בי מבקש להתאפק. ליצור מצב של דחיית סיפוקים שמביא לחשק מתגבר והולך. אז אני צופה בה לועסת בעיניים עצומות את השרימפס, כרגיל מחייכת בקטנה, כשאני מנצלת את ההזדמנות ונעה בכיסאי לרגע בחוסר נוחות בולטת.

משוחחות וסועדות את ליבנו בכל הטוב הזה.
אצלי השרימפס רוקד פעם טנגו עם סירת תפוח-אדמה אפויה ופעם טוויסט עם פרוסה עגולה של עגבנייה מיובשת, שעה שעולה תיאור נוסף של ניצני שמתואר בפי אימה הנחשקת.
אצל אור בצלחת, נתחי לברק שהופרדו יפה-יפה מבסיסם, נטבלים בתוך הפירה המושחם בקשקוש מזלג ומוגשים בחושניות לשפתותיה(שאני מוקסמת מהאופן בו הן בולסות ולועסות באצילות נפש), בזמן שאני מתארת לה סיטואציה אחת מיני רבות שהיו לי עם ליאת. “קשר יפה יש בין שתיכן.”
“מה, בין ליאת לביני? אהה… שנים.”
“היא כמו האחות שלא הייתה לך מעולם.”
“חח… על זה לא חשבתי. כאילו… נהוג לומר אחותי וכאלה ואני באמת קוראת לה ככה תמיד. אבל מכאן ועד לזה שהיא יכלה להיות באמת אחות שלי…”
“ואיך הקשר שלך עם אחיך?”
“ירון? אוף… די. תעשי לי טובה. אם לא היינו באמצע האוכל…”
“באמת? כל כך גרוע?”
“יותר מזה. תאמיני לי.”
“אולי זה כי אתם קרובים בגיל. אבל בעוד כמה שנים, לא הרבה, בטח כשאת תתגייסי זה ישתפר באופן מהותי.”
“לעולם לא. הוא כזה מגעיל הבנאדם הזה. את הכול הוא עושה דווקא ולא רק לי, לכולם.”
“תדעי לך, זה סוג של מגננה.”
“מגננה? חח… ירון?!? בחיים לא. זה הבנאדם האחרון שיראה חולשה בעולם הזה.”
“לעשות דווקא ולהציק באופן תמידי, מעיד על רצון לבקשת עזרה. לא בטוח שהוא מודע לזה.”
“לא אצל ירון מנדל. את פשוט לא מכירה אותו. יצר האדם רע מנעוריו…?!”
אור משתהה עם תשובתה, ושולפת מפיה אחת אחר השנייה משהו כמו ארבע או חמש עצמות חדות וזעירות. “יו, תיזהרי שלא תבלעי בטעות אחת כזו. הן מפחידות.” אני מתחלחלת.
“יש לך עסק עם מקצוענית, מאמי.”
אני צוללת לכמה רגעים לדניס שלי שהוזנח מעט במהלך שיחתנו, ופורסת את הנתחים ומבלבלת אותן ברוטב. נוטלת חתיכה ומכניסה לפי ואוכלת אותה בתיאבון רב. “זה החלק הטוב בלבחור בדגים וכאלה. את לא מתפוצצת כשאת אוכלת.” כך אני מכריזה בפניה בזמן ששיניי טוחנות וטוחנות את הדג עד דק. היא רק מהנהנת בראשה ונראה שהשיחה מפנה מקום ברגעים הקרובים לטובת האוכל. מדי פעם מוצצת עוד שלוק מהמיץ ורואה איך הכוס הענקית הולכת ומתרוקנת.
כשאני ניתקת לרגע קל משתינו ומהמאכלים שיושבים על שולחננו ומחליטה לבדוק את הנעשה מסביב, אני מגלה שיותר ויותר אנשים נוספו וגם התחלפו ואנחנו כלל לא שמנו לב. לא אני בכל אופן! השלישייה של הגברים שישבו בחזית המסעדה כבר אינם. את מקומם תפס איש מבוגר שיושב בגפו ומציץ בשעונו ללא הרף. בטח מישהי הבריזה לו, מסכן אחד… במקביל לו יושבות שתי נשים לא מבוגרות מידי שמפטפטות ביניהן בלי הפוגה. הצלחות שלהן עמוסות והן שכחו מקיומו של האוכל. אחריהן עדיין ריק ואחרי השולחן הריק, יש שולחן תפוס. תפוס על ידי משפחה. אבא ואימא ושתי אחיות ושלושה אחים. ואוו… הרבה פיות להאכיל… הרבה הוצאות בכרטיסי האשראי… המשפחה העצבנית שישבה לידינו קמו גם הם. אבל בזה דווקא הרגשנו גם הרגשנו. זה היה בערך דקה אחרי שהמלצר התחפף והשאיר את שתינו לבד עם המנות העיקריות. אחרי שהם קמו מהכיסאות שלהם, גוררים אותם בכוונה למשוך את תשומת ליבנו, האימא אמרה לבעלה בקול רם כזה שנשמע, “בוא חזי, שלא נידבק מהסוטות-נפש האלו.” איך ששמענו אותה נקרענו. מה נקרענו?! התייבשנו מצחוק. כי כאילו מה?! עדיף להיפגע?! לא. ברור שלא. ואז איכשהו… אור התקרבה אליי מהר והתנשקנו להם מול הפרצוף, יונקות אחת את השנייה בקולי קולות שהאמת, אף אחד במסעדה לא יכול היה להתעלם. “גועל נפש… פי. גועל נ… בואי נעוף מכאן.” חזי אמר לה למרות שהיה ברור שהוא איש מתוסכל, חרמן ובלתי מסופק על ידי אשתו, שאמר את המשפט הזה בצורה הכי בלתי משכנעת בעולם. הנשיקה שלנו כמעט גרמה לו לגמור במקום. אז הוא אמר לה “בואי נעוף מכאן!” אבל תאכלס זאת היא שמשכה אותו בזרוע ועוד הביאה לו צ’פחה בראש.
הזוג המאוהב שישב מאחורינו עודו כאן וכפי הנראה עודו מאוהב. אוח… בא לי לחבק אותם. מאוהבת בהם בעצמי… עוד שולחנות נוספו והתמלאו להם והמקום הולך ושוקק חיים, אבל שקט מופתי ותרבותי למדי נשמר כאן. מסעדה ברמה גבוהה…

“היית עם עוד מישהו חוץ מאיתמר?”
הדג כמעט נתקע לי בגרון, או שזה שרימפס או אפילו תפוח אדמה. אבל נתקע זה בטוח.
“ואני לא מתכוונת אם יצאת כי אני יודעת שיצאת רק איתו.”
“אז את מתכוונת לסטוץ? אם היה לי סטוץ?” היא תוקעת מבטה ישר לתוכי ומהנהנת בראשה. אני בולעת את מה שזה לא יהיה ומוותרת על הקש ולוגמת ישר מהכוס לגימה ארוכה. אור נמסה בחיוך ענק. “סליחה ממי, הבאתי לך את השאלה בהפתעה גדולה מדי? את ממש לא חייבת.” עוד אני מסיימת לבלוע ומתכוונת לענות לה שאין בעיה ושדווקא בא לי לענות, היא עושה לי כזה ‘סטופ’ עם היד. “אני אתחיל. אני רוצה לספר לך על מישהי שהייתי איתה תקופה בזמן הצבא. מישהי שאפילו גידי לא יודע על קיומה. זאת אומרת… הוא פגש אותה ודווקא יותר מפעם אחת, אבל רק בתור ידידה טובה שלי ולא שום דבר מעבר.”
אני נותרת פעורת פה. אור מנחשת וצוחקת מכל הלב. “מופתעת אה?! לא חשבת שהייתי כבר עם מישהי.”
“את יודעת… אני לא מצליחה להבין למה אני מופתעת. כאילו… מה מיוחד בזה?! למה לא יתכן דבר כזה אם את ואני יחד?!”
“אז תני לי לענות לך. תאכלס, את לא מופתעת. אולי את נאבקת במשהו בתודעה שלך שמסרב לקבל את העובדה שהייתי עם עוד אישה. כי זה לא כמו להיות עם גבר אחר.”
“את רומזת שאני מקנאה לך, יפתי?”
“אהה.”
“וואלה… מי היה מאמין?!”
“אני. לפני שהחלטתי לפתוח את הפה ולספר לך על רמה.”
“אז יש לה גם שם…”
“תתני לי לספר לך או שזה מוקדם?”
“כולי אוזן” אני עונה בלבד חרד.
אורי לוקחת נשימה עמוקה מאוד, משרטטת עיגולים בין עשבי התיבול והפירה ולוגמת עוד שלוק רציני מהלימונדה.

“הייתי משרתת בבסיס סגור של חיל החינוך ברמות נפתלי” פותחת אור את סיפורה. אני מקשיבה רוב קשב ולא מכניסה גרגר לפי. “תפקידי היה מנהלתי בהתחלה, שעמום פחד. הייתי רק כמה חודשים בצבא כשרמה, סגן משנה רמה, ליתר דיוק, הגיעה לבסיס ויעודה המקורי היה להחליף את הקצינה האחראית אצלנו במשרד. אני לא אשכח איך כל החיילים בחור הנידח ההוא, יצאו מגדרם באותו יום והזילו עליה ריר. זה היה דוחה. אני חשבתי לעצמי שהיא נראית ביצ’ית ושבטח עוד נסבול ממנה.”
הדקות עוברות ואור מפליגה בסיפורה. אני דרוכה והסיפור מרתק, אבל מדי פעם מבטי נופל מטה לצלחת ואני מעמיסה לפי עוד נתח דניס טעים או שרימפס מתפרק. גם היפה שלי, בזמן דיבורה השוטף מניחה לידיה להצטייד בנגלה של דג ובפירה ולבלוס. עושה כמה שניות הפסקה ללעוס, לבלוע ולשתות ושבה לספר.
“זהו, הימים עברו חלפו להם, רמה נכנסה לתלם ואני גיליתי להפתעתי שמאחורי המבע הקשוח מסתתרת בחורה דווקא מאוד נעימה ואת יודעת מה? גם די מושכת. הלכנו והתקרבנו… ומפה לשם…” היא מפליגה בתיאוריה ואני זזה בחוסר מנוחה. משהו בתוכי מאיים. משהו שם לא שמח להקשיב וזה לא מוצא חן בעיניי כלל. מקשיבה ומקשיבה ומחייכת אבל נסדקת מבפנים ככל שהסיפור יורד לפסים האינטימיים. אור בוחנת את תגובותיי אבל אין מצב שהיא תזהה את מה שבאמת עובר לי בפנים. רק אם היא הייתה יכולה להחדיר לי כף יד לאמצע הבטן, יכול להיות שהייתה לוכדת את התחושה ונכווית מהשריפה שמתחוללת בקרבי.
“ממי, את בטוחה במאה אחוז שזה בסדר?”
“בטח, בטח. אל תפסיקי בבקשה. אני סקרנית.”
“טוב… תבטיחי לי שתפסיקי אותי אם זה יהפוך לא נעים.” ואני מבטיחה ומאפשרת לה ביתר וודאות לדקדק בפרטים הקשים להאזנה.
“… ואחרי שהתנשקנו קמתי לנעול את הדלת עלינו שחלילה לא יכנס מישהו. ובאותו היום ממש…”
מרגישה איך הקול שלה מתעמעם והולך והמילים פחות ופחות ברורות לי. זו כנראה המגננה הפרטית שלי מפני הקנאה, והיכולת להיוותר עם המסכה על פניי מבלי שיהיה לה סיכוי לקלוט. מביטה בפניה של אור ושמה לב איך הן משתנות בהתאם לדברים. ואוהבת אותה עוד יותר מרגע לרגע.
“… ומה זה לא יכולתי להסתובב אליה… יש לך מושג כמה זה היה קשה?! אין. אין דברים כאלה. נשברתי.”
“בכית?”
“ברור. אין מצב שהייתי מסוגלת שלא. גם לא רציתי להתאפק, זה היה רגע מכונן לשתינו. שתינו התפרקנו ושתינו בכינו את עצמנו לדעת כמו שאומרים.”
“ואוו… חזק. רגע… אחרי שסיימת את הקורס לא חזרת חזרה לשם?”
“לא. שובצתי במקום אחר לגמרי, בשיזפון, קרוב לאילת בכלל.”
“זאת אומרת שזהו? מהקורס קצינות שלך זה נגמר?”
“מה שהיה בינינו כן. אבל נשארנו חברות כל השנים.”
“וואלה… זה נדיר מאוד.” ואחרי שתיקה קלה בה אני אוחזת את ידה, אני מוסיפה. “אבל את היית צריכה את זה. נפרדתן בגלל משהו טוב. אפשר כאילו להתנחם בזה, לא?!”
“ברור. ושתינו גם ידענו והבנו את זה למרות הקושי הגדול.”
“מה היא עושה היום?”
“היא כבר חמש שנים בקנדה. יש לה שלוש בנות והם עברו לקנדה בעקבות העבודה של בעלה.”
אין לתאר את ההקלה שאני חשה מייד. נדמה לי שאיזה חיוך מתגנב לשפתיי אפילו, חיוך שאני ממהרת לטשטש במשפט מחץ. “שנציץ בתפריט? צריך לבחור קינוחים.”

מה שנכון נכון. צריך לבחור באיזה קסם לקנח את הסעודה הבלתי רגילה הזו, יהיה התירוץ שידבק בו אשר יהיה. ולכן אור נוטלת את התפריט שלה בידיה ואנחנו מקרבות את כיסאותינו זה לזה.
“מה דעתך על מוס גבינה ופירות היער?”
“דעתי היא שאני רוצה לבדוק עוד” אני עונה. “אולי… טראפלס ערמונים בטמפורה שוקולד?”
“יו… סמדר ממי, זה נראה סוף הדרך. תסתכלי על העיצוב שלו…” אני מביטה ומגלה שהיא בכלל הצביעה על הטרמיסו האיטלקי. אני גם מגלה מאופציה אחת לאופציה הבאה אחריה, כמה קשה זה הולך להיות. לא שלא צפיתי שזה יקרה אבל הדחקתי. על המחירים אני מאוד משתדלת שלא להסתכל. לא תמיד בהצלחה.
ככה השמות צצים לנו מול העיניים והתמונות שמתלוות להם סוף הדרך בכלל… אקזוטיות צבעונית שמקרינה מתוכה ארומה וניחוחות שקשה לעמוד בהם. עוגת שוקולד עם אגוזי פקאן, עוגת מוס אספרסו וחלבה, מוס שוקולד לבן עם ריבת חלב ופיסטוק קלוי… קונוסים ממולאים בקרם… פלאן ריבת חלב… פנקוטה כזו או אחרת…
מתלבטות נורא ומריירות ולבסוף מחליטות לקחת קינוח משותף. קדאיף חלבה ופירות יבשים. זה נראה משהו מהסרטים. האמת היא שכאן אני היא הממליצה! אורי טוענת שמעולם לא ניסתה את זה ושהיא סומכת עליי. זאת אחרי שגיליתי לה, שבמקום אחר ובזמן אחר, אני כמעט בטוחה שאכלתי את הקינוח הזה…
אנחנו מסמנות למלצר שלנו לבוא לרגע ומראות לו בדיוק במה מדובר. הוא מהנהן בסיפוק ולא שוכח להוסיף שהבחירה מצוינת כצפוי… אחר כך אוסף בזריזות את הצלחות שלנו עם שיירי המנות העיקריות ואת הסכו”ם, מלקט באופן כללי את הלכלוך הגס לאחת הצלחות ונעלם לכיוון דלתות המטבח.

“ברור לך שלא תתחמקי מאחריותך?!”
“איזו?”
“לחשיפה. זוכרת ששאלתי אותך אם היית עם מישהו חוץ מאיתמר?”
“אה, זה?”
“כן, זה. אני מקשיבה.”
“מה, כאילו עכשיו? באמת בא לך על משהו כזה לפני הקינוח?”
“בדיוק עכשיו הזמן. ככה אם זה יכאב יהיה פיצוי שימתיק את הכאב.”
“או.קי. הבנתי.” האמת שיש לי איזה סיפור קטן שבדיוק עלה לי בראש. אמנם ליד הסיפור שלה על רמה ההיא, הסיפור שלי מתגמד, אבל חשבתי שכדאי שתדע וככה גם אני לא אשאר חייבת. “זה לא ביג דיל או משהו, אבל מתישהו לפני שנה נראה לי היה לי קטע כזה עם מתנדב אחד מג’מייקה. כן, כושי כזה עם ראסטות וכאלה ועם קוצים דוקרים במקום לחיים.”
“ומה?! נכנסת איתו למיטה?”
“כן. בעיקר שכבנו. לא ביג דיל, כבר אמרתי.”
“לא ביג דיל?! בת כמה היית שש עשרה?” אני באה לענות לה שפחות מזה ומבינה שעדיף לי לשתוק. אור די המומה ממה שהיא שומעת. האמת, לא ציפיתי שהיא תיקח את זה ככה. ממש לא. הייתי בטוחה שהיא תזרום. “סליחה… אני… זה יותר מדי בשבילי. באמת.” היא מגמגמת כזה.
“מצטערת שלא היה לי רומנטיקה איתו וכאלה לאור הירח… ושלא החזקנו ידיים ושרנו סרנאדות. מה לעשות?! היה לנו פאב ושתי…” שיט… שיט… למי אני אומרת את זה?!? מה, התחרפנתי?!
“טוב, די. אני לא רוצה לשמוע יותר.”
“סבבה. אני הזהרתי אותך, להזכירך.”
לא יודעת איך אוכלים את זה… גם אור לא ממש טובה בזה נראה לי. שתיקה נוראית. חרא של תחושה נוצרת בינינו. לעצמי אני אומרת שזה די משמח אולי, כי מגיעה לה ההרגשה הזאת שתרגיש ושתאכל את הלב בדיוק כמוני. למה שרק אני אסבול…?

“קדאיף חלבה ופירות יבשים כפול שתיים. בבקשה.”
כמו שהוא מופיע לנו עמוס בצבעוניות הקינוחים, עם החיוך הטוב שלו, שתינו אוספות יש מאין אנרגיות חדשות ומחליטות להניח למה שהיה כאן לפני רגע לחלוף ולהיות מאחורינו, לפחות בינתיים. אור מצליחה בזה טוב ממני. אני שואבת ממנה כוחות וזוכה לקריצה לבבית ולנשיקה על השפתיים, ממש מתחת לאפו של המלצר שלא יודע מה לעשות עם עצמו אותה שנייה.
לפנינו מגש עגול עם עוגה ענקית, שאטריות הקדאיף המזדקרות מתוכה משוות לה מראה של שיער קופצני שלא פגש מסרק מימיו. מתוך העוגה מציצים אלינו פלחים של אננס וקיווי ומשמש ואפרסק ושזיפים ומה לא בעצם?! מתוק ועסיסי ומתפרק בפה ומתמסמס בין השיניים ועל הלשון, ובעיקר גורם לנו להתענג ולחייך ולשכוח על מה כמעט רבנו.
דוחפות את המזלגות הקטנים בקרם ובפירות ובגוף המאפה ומשם ישירות לתוך הפיות. מכבדות אחת את השנייה, אם בעזרת המזלגות ואם בלעדיהם! אור נוטלת חופן גדוש של הלבן הטעים באצבעה. “פה גדול, יפתי. פה גדול. הנה בא אווירון… יופי. כל הכבוד.”
גם פלחי הפירות זוכים לטיפול פרטני בעברם מאחת לשנייה, פעם טעימה מזה ופעם מההוא.
“אורי?!”
“אהה?”
“אין לך איזו בשורה לבשר לי ביחד עם הקינוח?”
“אהה…” והיא ממשיכה ללקלק את אצבעותיה מהקרם ולגלגל עיניים… “טוב. אז… נראה לי שאת לא תצטרכי לקרוא לי המורה.”
“אני לא?” היא מנידה ראשה לשלילה. “למה?”
“כי נראה לי שלא נוכל להיות יחד אם אני אהיה גם המחנכת שלך.”
“אז החלטת לסלק אותי לאלתר מבית הספר?”
“לא. החלטתי לסלק את עצמי מבית הספר שלכם.”
“ואוו… אז מה תעשי? עוד מעט מתחילים ללמוד.”
“זה מה שאני מנסה להסביר לך שעה.” היא טורחת לשמור על שיווי המשקל של מגדל מוקצף מקרם, העושה את דרכו אל פי על גבי מזלג. כשאני פותחת את פי גדול לכבודו, היא ממשיכה. “רוב הסיכויים שמצאתי בית ספר חדש באזור.”
“איזה יופי.” אני מהמהמת תוך כדי ניסיון לבלוע את המקצף.
“אהה. למעשה מדובר בבית הספר ‘נתיבי-דרך’, תיכון ממלכתי שפנה אליי עוד לפניכם ושעניתי לו בשלילה קודם. ביממה האחרונה יצרתי איתם קשר והם נשמעו לי מעוניינים. אבל לא החזירו עדיין תשובה סופית.”
אני לא משיבה מייד, אלא מקדישה עוד רגע-שניים למשמעות של זה. לאט-לאט מבינה שאור אומרת לי כאן. ‘הי… החלטתי לוותר על משהו בשביל לזכות בסיכוי גבוה יותר להיות בת זוגך. הלו… תתעוררי כבר.’ ללא מילה אחת נוספת אני קמה על רגליי, מצמידה את היפה שלי לגופי ולוקחת את פניה בשתי ידיי. “אני כל כך אוהבת אותך… אני כל כך רוצה שתדעי כמה אני מודה לבורא עולם ולטבע שהביאו אותך אליי…” ואז מצמידה את השפתיים לשפתיה ואנחנו גולשות לנשיקה טובה מארץ הטובות. נעימה וחושנית ורטובה שמגרגרת כזה בלב. כל הפנוך שלי לא רק מחייך אלא צוחק בקול.
“גם אני אוהבת אותך, סמדר. אוהבת יותר מרגע לרגע. ובא לי לצעוק לכל העולם שזה ככה.”
“כן?! אז למה שלא תעשי את זה?”
“מה? לצעוק לכל העולם?”
“כן. ביחד נעשה את זה. מוכנה?” מביטות זו בזו מעט נבוכות ומבינות כמה אנחנו אכן חושקות בזה. “יאללה. לספירה שלי לשלוש. אחת… שתיים… שלו… ”
כמו שתי משוגעות שברחו על בטוח מהמוסד בו שהו, אנחנו מרימות את קולנו ברחבי המסעדה המתורבתת ומכריזות קבל עם ועדה על אהבתנו הגדולה וההדדית זו לזו. מיותר לציין איך כל העיניים במקום המלא באנשים מייד נתקעות בשתינו בהפתעה גמורה. תדהמה, גיחוך ובעיקר סימני שאלה רבים עולים על פני רוב האנשים. להפתעתנו כי רבה, עומדות שתי הנשים הלא כל כך מבוגרות שפטפטו ופטפטו, ומוחאות לנו כפיים בהתלהבות. לזה האמת, לגמרי לא ציפינו. “בראבו. בראבו. כל הכבוד לכן. הלוואי עלינו.” הן מריעות לנו ואינן שמות לב איך כל המסעדה עוברת להסתכל עליהן עכשיו. אנחנו מתפרקות זו על זו בצחוק שבא מהמקום הכי טהור והכי בריא. ופתאום אור מציצה בשעון וכמעט מתעלפת. “ניצן… כמעט ברח לי מהראש שצריך להוציא אותה מהגן.” בלי להמתין רגע היא מסמנת למלצר באצבעה את הסימן המוכר לחשבון.
היא מאוד מוטרדת וזה מלחיץ קצת. המלצר מופיע מהר יחסית ואיתו צלחת קטנה עם סוכריות וחשבונית. אור מציצה בחופזה בחשבון ושולפת מארנקה, שהוציאה מראש, כרטיס אשראי מוזהב. המלצר מחייך באדיבות גם כשהיא מבקשת “אם אפשר ממש להזדרז אני אודה לך אלף פעמים. זה נורא חשוב.”
אני שולפת מתיקי את הארנק החום שלי ובאה לפשפש שם. “מה את עושה?” היא שואלת.
“משאירה טיפ. מה, גם זה אסור לי?” מבטי נחרץ ואור מרימה ידיה. אני שולחת יד פנימה ושולפת משם שטר של עשרים ₪ ומוסיפה לזה עוד מטבע של חמישה ₪ .

המלצר חוזר והיא מופתעת בעצמה.
“סליחה, ממש לא נעים לי, אבל יש איזו בעיה עם הכרטיס.”
“מה זאת אומרת? אתה בטוח?”
“ניסינו שלוש פעמים גברתי, הכרטיס כנראה מבוטל או משהו.”
“מבוטל?! מה פתאום?! זה לא הגיוני.” אחרי כמה שניות שבהן היא ממש נבוכה. “אתה יודע מה? קח תעביר את הכרטיס הזה. נו… מה אני אעשה…?!”
אחרי שהוא נעלם שוב, אני מביטה בה ומגלה חיוורון שלא היה שם עד עכשיו.
ואז המלצר חוזר והוא ממש, אבל ממש מבואס מהתחת. אולי גם קצת איבד מהסבלנות שהייתה לו עד כה. הוא לא צריך להוסיף מילים. הוא מושיט לה חזרה את הכרטיס ופניו אומרות הכול.
“אני פשוט לא מבינה. זה לגמרי לא בסדר. לא צריכה להיות אף בעיה עם הכרטיסים האלה… מה אני יכולה לעשות עכשיו?! איזה ברוך… אלוהים…”
________________________________________

בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לח
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך