רפי דנן
אני עצמי קצת לא מאמין שזה מסתיים. גם לי עצוב...

בזמן שחיכיתי לליאת פרק- מ

רפי דנן 22/02/2017 407 צפיות 2 תגובות
אני עצמי קצת לא מאמין שזה מסתיים. גם לי עצוב...

שימו לב! זהו הפרק הלפני אחרון! ביום שישי כמובטח הפרק האחרון בסיפור.

הבריחה הגדולה לחופש

אני בשוק מגודל המקום.
אנחנו מובלות לאורך מסדרון צר שמצידו האחד נמצאת המסעדה עצמה, ומצידו האחר כמעט לכל האורך-המטבח. אלא שהוא מחולק למחלקות רבות ולכל מחלקה ישנה כניסה נפרדת, כאילו ליצור איזה בידוד כזה שהאוכל ומרכיביו לא יתערבבו להם חלילה.
בהציצי מבעד לחלונות עגולים שבדלתות המטבח, אני מבחינה בתנועה רבה של העובדים. מדי פעם אחת הדלתות נפתחת ומלצרים יוצאים עם מגשים עמוסים כל טוב עליהם. כל דלת כזו שנפתחת, מצליחה להגניב ניחוחות בישול מבפנים שמגרים את בלוטות התיאבון כאילו מזמן לא אכלנו.
הבחור פותח דלת בסוף המסדרון ונותן לנו להיכנס.
לעיניי מופיעה מכונת שטיפת כלים בדיוק כמו בקיבוץ! ברגע שאני רואה אותה צונחת אבן מעל ליבי. כבר חששתי שהשטיפה כאן נעשית בידיים… כרגע “קרונות” המכונה, שנראית ופועלת על גבי מסילה ממש כמו רכבת, די ריקים מכלים. לעומת זאת על גבי מספר עגלות ברזל שנצבות שם, עומדות ערימות של כלים מלוכלכים שממתינים לשטיפה.
“אני משאיר אתכן כאן. בעוד רגע תבוא מיכאלה ותסביר לכן מה צריך לעשות. כמו ששמתן לב אני מניח, אין לכן מאיפה לברוח ככה שאל תחשבו על זה.” הבחור מסתובב ויוצא ואנחנו נשארות לבד בחדר הגדול והמרווח. למען האמת, אין יותר מידי מה לחשוב כאן. גם בלי אותה מיכאלה יכולתי להתחיל בעבודה. אני כבר מכירה היטב את פעולת המדיח. אם לנסות לסכם את כל החגים שבהם עבדנו, החברה של “הנעורים”, במטבח, הרי שיכולתי לעשות “עבודת סמינריון” על הפעלת מדיח הכלים.

“מה את אומרת? נפלנו חזק, אה?!”
“כן, הזוי לגמרי.”
“אני מצטערת שסיבכתי אותך בזה, ממי, אני אפצה אותך.”
“די, איזה מצחיקה… כאילו שעבודה זה משהו זר לי.”
“אני נשבעת לך, סמדר, כשכל זה יהיה מאחורינו ונהיה בבית, אני לא מקנאה בבן זונה הזה.”
“גידי? את מאמינה שהוא עומד מאחורי זה?” למרות שאלתי זו, הרי ברור היה לי מראש במה מדובר.
“רק הוא. איש קטן וצפוי שכמותו… בטח הוא סופק כפיים עכשיו ומרוצה מעצמו כאילו שהמציא את הגלגל.”
“כן… וזה אפילו בלי לדעת כמה הצליח לו.”
“נכון. הרי יכלו לחלוף ימים עד שהייתי מגלה מה הוא עשה.”
אחרי שתיקה קצרה אני אומרת לה “אם לעבור דבר כזה אז רק איתך.”
“חח… איזה מתוקה שאת. מאיפה צנחת עליי ככה באמצע החיים, אה?!?”
אור ניגשת ומחבקת אותי ואני מוצאת שלא משנה מה ואיך ולמה, הניחוח הנהדר שהיא עוטה על גופה תמיד איתה. עוזר לי ברגעי מצוקה… מסניפה אותה ואנחנו מסתכלות בעיניים עמוק ומחייכות זו לזו, ופתאום, לא יודעת למה… אני מביאה אותה בנביחה סטייל הדוברמן מקודם. בלי למצמץ, היפה שלי עונה לי ביללת חתול פרסי ומעבירה לי אצבע על הפנים שכמעט שורטת אותי. “אני רוצה לראות אותן מבריקות כל סכין בנפרד וכל מזלג בנפרד.” בתגובה לחיקוי עונה לי אור בחיקוי משל עצמה.
“שילקקו את החרסינה, שמעת?” ובדיוק בבואנו להתחרמן תוך כדי שאור מדביקה אותי לקיר ומנשקת אותי נשיקה מלאת כוונות, הדלת מאחורינו נפתחת ואישה צנומה נכנסת.

“אני מיכאלה. שלחו אותי להראות לכן מה לעשות פה.”
בראותה שאיננו מגיבות, רק מהנהנות בראש ומחכות שהיא תמשיך, היא ממשיכה.
“קודם כל קחו שימו עליכן סינרים מניילון וכפפות חד-פעמיות.” היא מוציאה לנו אותם מתוך ארון גדול שניצב בפינה ליד הקיר וממשיכה תוך כדי שאנחנו מלבישות אותם עלינו בצייתנות.
“כמו שאתן רואות, כל מגש של המדיח בנוי אחרת. כאן המקום של הצלחות, ככה, ופה מניחים כוסות הפוך. כאן על גבי רשת הפלסטיק מניחים סכו”ם ופורסים אותו לא צפוף מידי.” אני מביטה ומקשיבה להסבריה ואיני מגלה לה שאני כבר יודעת הכול. למה מי מת?! לא רוצה שהיא תצפה ממני להרים וגבהות. אחרי הכול נגררנו הנה בעל כורכנו… היא מראה לנו כיצד להפעיל את הנעת המדיח קדימה ואיך לעצור את תנועתו, ואחר כך מפעילה את השטיפה עצמה שלהפתעתי היא שקטה בהרבה ממה שאני מכירה, תודות לווילון מגומי קשיח ששומר על הטמפרטורה החמה במדיח וגם מבודד את הרעש.
“רצוי שכל כלי חוץ מהכוסות, יעבור שטיפה קלה עם הצינור הזה לפני שייכנס למדיח, טוב?!” היא מראה לנו דוגמא בשטיפתה חלק מהצלחות. אני מתפעלת מהיסודיות. האמת שגם המכונה במצב הרבה יותר טוב מזו שאצלנו בקיבוץ. הגלגלים כולם חדשים, הקרונות תקינים יותר.

“סליחה, מיכאלה… עד מתי אנחנו צריכות להיות כאן?” אור שואלת אותה לפני שהיא נפרדת מאיתנו ומשאירה אותנו לבד. “אני לא יודעת עד מתי, אני רק באתי להסביר לכן את העבודה. זה הכול. יש לי עבודה משלי שמחכה.” היא לא מתמהמהת יותר ומייד יוצאת. אנחנו מתחילות לסדר את הכלים ולמיין אותם לפני השטיפה עצמה. שאלות כמו ‘איך קורה שעבודה כזו נשענת על לקוחות המסעדה, ולא על כוח-אדם שמיועד לזה’ נשאלות בינינו לבין עצמינו, שעה שאנחנו מתחילות להניח את הצלחות שעברו שטיפה ידנית, על גבי המגשים המיועדים להן. שיירים של מזון מכל הסוגים, הצבעים והצורות מתנקים בלחץ המים ישר למרווח שבתוכו שקית שאוגרת לכלוך. אני מחייכת מאוזן לאוזן כשאורי שלי מעווה את פרצופה בגועל. “דווקא כייף איתך… צחוקים…”
“אין בעיה. אני יכולה לסדר לך לעבוד פה קבוע אם את רוצה.”
“אם את מצטרפת אליי אז סבבה. לא אכפת לי כמה שעות כל יום.”
“את יודעת מי יכלה ליהנות כאן באמת?”
“ניצן.” אני עונה לה ויוצא שאנחנו אומרות את שמה במקהלה. “היא יכלה לתקתק את העבודה לבד, זאת עם האנרגיות שלה…”
“איך כואב לי עליה… בטח היא לא מבינה לאן נעלמו גם אבא וגם אימא פתאום. אני אומרת לך, כשאני חושבת עליה אני מתה לברוח איכשהו.” אני מביטה באור ומבינה שהיא ממש לא השלימה עם הגזירה.
“את חושבת שנצליח לברוח מכאן? זה נראה קשה.”
“חייבים לנסות לפני שיגיע מישהו.”
“רגע. אני אציץ לראות אם השטח פנוי.” אור נשארת ליד המדיח, מניחה צלחות ומסתכלת איך אני פותחת בזהירות את הדלת ומציצה החוצה. “בואי. השטח פנוי.” שתינו, כשלגופנו הסינרים עדיין ולכפות ידינו הכפפות, יוצאות החוצה ומתחילות ללכת במהירות בפרוזדור הארוך. פוסעות מהר ופתאום אני נזכרת בתיקים שלנו שנשארו בתוך חדר המדיח בארון ההוא. אחרי התייעצות-בזק, אני מותירה אותה לבדה שם ורצה חזרה פנימה. כמו שאני שמה פעמיי לכיוון היציאה שוב, הדלת נפתחת ואור נכנסת פנימה בבהלה. “מהר לעבודה! בא מישהו.”
כשהגורילה והדוברמן נכנסים אל החדר, אנחנו כאילו שקועות בעבודה. מציצות אחורה במבטי אימה ומבינות שמעתה העניינים ייעשו הרבה יותר קשים. הוא לא אומר דבר, רק נעמד ליד הדלת והכלב רובץ למרגלותיו. רב בריח!
הקרונות מתמלאים בזה אחר זה בכלים. אנחנו מפעילות את השטיפה והם מסתובבים והכלים נשטפים, ואנחנו מסירות אותם כשהם נקיים ומניחות על גבי עגלות שנצבות בסמוך. יש מקום לכל דבר ודבר ויש כלים נקיים לסכינים נקיים וכלים נקיים למזלגות נקיים, ויש עגלה עם מדפים לכל הצלחות, אבל באסה אמיתית לעבוד ככה כשאיזה איש זר וחמוץ עומד ומסתכל. וכלב יפה וגזעי אבל די אכזרי רובץ וממתין לפקודה להסתער ולנשוך אותנו. אני חושבת לעצמי שמזל גדול שהוא לא תפס אותנו במסדרון, וודאי היינו באים אחד מול השני ולא היה לנו מקום לברוח אליו…
הדלת עושה תנועת ניסיון להיפתח. האיש מביט ונותן לכלב הוראה לזוז הצידה. כשהם זזים, נכנסת צעירה עם עגלה מלאה בכלים מלוכלכים. מייד בעקבותיה נכנסת עגלה נוספת עמוסה אף היא. הן משאירות לנו את שתי העגלות האלה ונעלמות. איזה ייאוש… דווקא כשנדמה היה שזה כל מה שיש לנו לנקות, אנחנו מוצפות שוב בעבודה. שוב מתחילות לסדר ולמיין את הכלים במגשים המתאימים להם, מגרדות את שאריות האוכל מהצלחות, אלא שמזה זמן-מה אנחנו מקפידות לנהוג על פי תוכנית שהגינו תוך כדי. השאריות נאספות עכשיו לתוך כלי נירוסטה, בעיקר שאריות בשר ועצמות, במטרה “לשחד” איתם את הדוברמן כשיגיע הרגע.
המדיח עובד ושוטף את הכלים, אנחנו בשגרת העבודה המשעממת ופה ושם מציצות מאחורי כתפינו. “סמדר, עכשיו!” לוחשת לי אור בהתלהבות. אני מבחינה בזהירות איך האיש ששומר עלינו נרדם, ראשו מוטה מטה ופיו חצי פעור. הכלב, חצי רדום גם הוא. אני גוררת באיטיות שקטה את כלי השאריות ועושה קול כזה של פספס… וכשהכלב פוקח עין אחת אני דואגת לפתות אותו בחופן בשר שמונח בפינה.
אור מכינה בינתיים את התיקים שלנו בהישג יד ואנחנו ממתינות לרגע הנכון. כשהדוברמן נראה עסוק דיו בזלילה ובעליו בחרופ הגדול, אנחנו מתקדמות לעבר הדלת בחרדה איומה. הלב פועם בקצב של מאתיים פעימות בשנייה כשעלינו להרים מעט את אחת מזרועותיו שלא תחסום לנו את המעבר החוצה, לחכות כמה שניות ולוודא שהוא לא מקיץ משנתו, ואז בשקט מופתי, על בהונותינו, לברוח אל החופש שנמצא מעבר למסדרון.

בזה אחר זה אנחנו חולפות על פני כל דלתות המחלקות השונות. עדיין בכולן המולה ותנועה, אבל עכשיו הכול נראה אחרת. מרגש עד בלי די ומריח גאולה. אני מציצה בחרדה כל כמה רגעים לוודא שאין איש רודף אחרינו, למרות שכבר הייתי שומעת את נביחות הכלב לו היינו נרדפות… איננו רצות בשום פנים ואופן שלא לעורר חשד, רק הולכות הליכה מהירה למדי ומלאת כוונות! התיקים התלויים על כתפינו, קופצים במהירות לצדדים אבל החופש קרב בצעדי ענק. פתאום… כאילו משום מקום צץ מולנו מיודעינו המלצר. הנשימה נעתקת ממקומה, הדופק בספיד. הוא נעמד למולנו ומופתע לפחות כמו שתינו. שנייה-שתיים אנחנו עומדים מנגד בשלושה פיות פעורים, כשממש מאחורי הסיבוב נשמעים קולות נוספים. לחרדתי הגדולה אני מזהה ביניהם את הקול הנשי של מנהלת המסעדה. המלצר מעיף מבט מהיר מסביב וכהרף עין דוחף אותנו מבעד אחת הדלתות פנימה. אנחנו נדבקות לקיר מן הצד וכך חומקות מן העין, וממולנו מסתכלים שני עובדים צעירים, בחור ובחורה בכובעי נייר לבנים של סו-שפים, מופתעים מהופעתנו שם.
חרף הניסיון לשמוע מה נאמר בחוץ, הרעש בתוך המחלקה אליה נכנסנו גבוה מידי ואינו מאפשר זאת. אז אנחנו נותרות שפופות ונרגשות וכבר אסירות תודה למלצר שגילה פתאום אנושיות. בדיוק כשזוג העובדים בכובעי הנייר החליט לגלות אחריות, ולברר מה אנחנו עושות אצלו במחלקה בכריעה ארצה ליד הדלת… פותח פתאום המלצר שלנו את הדלת, מחפש אותנו ומסמן לנו למהר אחריו. אנחנו כמובן מתרוממות מרבצינו וחומקות החוצה בעקבות המשיח. לשמחתי הגדולה, אין שום סימן מכלב הדוברמן או מבעליו והדרך החוצה קרובה עכשיו יותר מתמיד. הבחור מבריח אותנו דרך גרם מדרגות יורד ופותח דלת שמכניסה אותנו לחדר אפלולי. “אני מתנצל מראש על הריח, אנחנו בתוך מגורי המלצרים ויש כאן מישהו שמסרב להחליף גרביים.”
“אין דבר חביבי, אני מכירה את זה מקרוב” עונה לו אורי. האמת שהריח ממש בלתי נסבל ואני עושה מאמץ-על לא לנשום מהאף ומייחלת כבר לחמוק החוצה משם. ואמנם בסוף החדר ישנה דלת נוספת אותה הוא פותח לפנינו, ומייד מדרגות עולות. “במעלה המדרגות האלה תמצאו את עצמיכן במגרש החנייה של המרינה. קדימה, תמהרו!” שתינו כל כך מודות לו שאנחנו כמעט רבות בינינו, מי תהיה הראשונה לחבק אותו והעיניים נוצצות תוך כדי חיבוק ונישוק שזה מביך. וכשהוא מסתובב וחוזר על עקביו, אנחנו עולות בהתרגשות שיא למעלה בגרם המדרגות.

דמדומי יום אחרונים.
בהביטנו לים עוד ניתן לזהות סימנים אחרונים של מה שהיה שמש עד לפני כך וכך זמן. שתי נשים עומדות במרחק ביטחון מאזור המסעדות והבילוי של המרינה, קרוב יותר למגרש החנייה שהתרוקן מעט מאז הצהריים, והן אינן מוצאות מילים להגיד זו לזו ובכלל. פשוט שוטפות את העיניים במעט האור הבראשיתי שנותר ומתענגות מהבריזה הנפלאה שמגיחה פתאום מהים. עם קצת מאמץ אני מבחינה בלחלוחית בעיניה ואיני מסגירה זאת! נדמה שאנחנו טרם קולטות שיצאנו לחופש. עוד לא מעכלות שזה מאחורינו.
רק בתוך הרכב, ברגע שאנחנו חוגרות את עצמנו בחגורות הבטיחות ומקשיבות למוסיקה המתנגנת לה מהסי.די , מביטות זו בזו וכעבור שניות אחדות פוצחות בקריאות רמות ממלוא הגרון. קריאות שחרור כאלה שמפרקות את כל נימי ההתלבטות ומוכיחות אותנו בממשיות הרגע הזה.
כן-כן… ממש כמו שקורה וקרה בעבר לאור ולסמדר כשהן יחד-לבדן. פרץ שמחה בלתי ניתן לריסון ובלתי ניתן לתיאור למי שלא יוכל להבין. שזה בערך כל העולם ואחותו הקטנה…
לולא היינו זורקות קלאץ ונעלמות משם הביתה מבעוד מועד, יש סיכוי סביר שהשמש הייתה עולה חזרה מהים לשמיים שמעל המרינה של אשקלון.
________________________________

בזמן שחיכיתי לליאת פרק- מ
דרג את הסיפור

תגובות (2)

היי רפי בקר טוב לצערי לא קראתי ולו פרק אחד מהסיפור האחרון הזה שאתה כתבת וקרוב לוודאי שהוא ממש מדהים, אקרא את הפרק האחרון שתעלה ביום שישי ואז אתחיל לקרוא אותו מתחילתו.

הכתיבה שלך ראויה מאד אני עוד צריכה ללמוד הרבה ממך וכפי שאני תמיד אומרת ללמוד זה אף פעם לא מאוחר – בהצלחה בהמשך ממני מכל הלב בקי♥♥♥

22/02/2017 10:46

בקי מותק, העונג כולו שלי!
ראשית כל, גם אני לומד ממך הרבה מאז שאני באתר הזה. הכתיבה שלך תמיד עוסקת בנתינה ובחלוקה ובאהבה ואור. במחשבה על האחר. מזה אני לומד. את כותבת בחרוזים נפלאים. אני לומד גם מזה.
שנית, תודה גדולה על המחמאה. אני מאמין שאת תאהבי את הסיפור שלי. יש לך הרבה פרקים להשלים החל מיום שישי.
בהצלחה לנו.

22/02/2017 16:24
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך