ChocolateChip
כמה פעמים ניסיתי לכתוב סיפור שהדמויות דתיות, אני דתיה אבל לא יודעת למה אני לא מצליחה לכתוב סיפורים כאלה. החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. הסביבה של הסיפור היא יחסית אמיתית, הדמויות לא והמקרים בסיפור מומצאים לגמרי. מקווה שאצליח להמשיך לכתוב אותו.

בכוונה – פרק ראשון

ChocolateChip 24/03/2021 201 צפיות 2 תגובות
כמה פעמים ניסיתי לכתוב סיפור שהדמויות דתיות, אני דתיה אבל לא יודעת למה אני לא מצליחה לכתוב סיפורים כאלה. החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. הסביבה של הסיפור היא יחסית אמיתית, הדמויות לא והמקרים בסיפור מומצאים לגמרי. מקווה שאצליח להמשיך לכתוב אותו.

טיפטוף ירוק בשמיים, זה בוודאי טעות. בניסיון להסתיר הכנסתי גוש כחול לתמונה, אבל זה לא עזר ועדיין יכלו לראות את הנקודות הירוקות שעל הדף.
“חשבתי שכל הנשים הן עדינות…” שמחה אמרה בצחוק כשהיא מניפה את הציור שלה מול פניי בכדי שאוכל לראות שהיא גמרה.
“אנחנו פה כבר שעתיים, עכשיו אני חייבת ללכת ללמוד למבחן.” היא ציינה בעייפות כשהיא קמה לפנות את הצבעים שלה.
“אבל לא גמרתי…” אמרתי מחזירה את מבטי למה שהיה צריך להיות בית פשוט עם שמיים בהירים. הרגשתי את מבטה של שמחה מופנה לציור שלי, ידעתי שהיא תמצא דרך לברוח לי בכדי ללכת ללמוד. בכל זאת ניסיתי…
“את לגמרי גמרת!” היא סיכמה מחייכת לעצמה. פניי נראו מופתעות, אבל ידעתי מה היא עומדת לומר.
“את לגמרי הצלחת! יש בציור עלים נושרים מעל בית!” שמחה הדגישה והצביעה על הכתם הירוק שבשמיים.
“ברצינות?! את רק רוצה ללכת ללמוד, זה לא נראה קרוב לעלים נושרים…” אמרתי מכסה את הפנים שלי בידיי המלוכלכות.
“יש מבחן מחר ושנינו חייבות ללמוד! חוץ מזה את הבטחת לי שנהיה פה שעה גג, והזמן הכפיל את עצמו!” שמחה ציינה בקול רם שאשמע מעל קולות המים הזורמים מהכיור. בעוד רגע היא תגיד לי משהו אחרון ותצא, ככה זה. אני יודעת שהיא צודקת, אבל כל כך מעצבן אותי שכולן הצליחו לצייר את התמונה הזו ורק אני לא. לפני שבועיים וחצי המורה הדפיסה את התמונה וחילקה לכל אחת, זה היה צריך להיות סתם לתרגל עם צבעי מים. בשבילי זה רציני! איך זה שכולן יכולות, אני לא מבינה מה אני עושה שלא נכון…
“יש לך צבע על הפנים, ולי יש חומר ללמוד!” שמחה אמרה ויצאה לדרכה, כשעל פניה חיוך של צחוק. ידעתי, יש לי צבע מרוח על צד אחד של הפנים. לא פעם ראשונה, לצערי…
תמיד אומרים שאם יש רצון הכל אפשרי. אז הכל אפשרי אם אתה שם ושומע אותי, אני פה יד ביד עם רצון -האם תועיל בטובך להגיע?!
———- ———–
גירדתי את פניי כשאני קולטת שנרדמתי, ולא רק זה כולי מלאה בצבע יבש. כתמים על הפנים וכל יד שמאל שלי מכוסה.
קמתי בבהלה. עכשיו התלכלכתי גם בחולצה, איזה יופי…
מיהרתי להכניס את כפות ידי מתחת זרם המים שבכיור. הצבע הספיק להתייבש שבכל תנועה שלי אפשר להרגיש את הצבע כמו פלסטר קשיח מתקלף מהעור. ניחשתי שבחוץ השמש כבר שקעה, לכן לא השקעתי להוריד את כל הצבע מהפנים. מי יראה אותי בחושך?
אני מקווה שהשעה עוד לא שבע וחצי. אני חייבת להגיע לחדר אוכל או שלא יהיה לי ארוחת ערב עד מחר…
יצאתי מהחדר אומנות וכמו שחשבתי השמיים לא יכלו להיות יותר כהים. מיהרתי לחדר האוכל, נשארו בקושי כמה קבוצות בודדות מסביב לשולחנות.
צעדתי לשולחן הראשי, לקחתי צלחת והעמסתי עליה אוכל.
אחת מהקבוצות שישבו ודיברו בקולי קולות הן החברות שלי, תמיד אהבתי שהן אוכלות לאט. חייבת לציין שזה הכי נחמד.
קרבתי עוד כיסא והתחלתי לזלול מקשיבה לשיחה הרועשת, מאז הבוקר הן דנות. הנושא הוא סתם בקשר לאיזה סוגיה בשיעור היסטוריה, לא הקשבתי לאותו שיעור ככה שלי אין דעה בעיניין.
“את מודעת שפנייך מלוכלכות?” שמחה לחשה לי, הנהנתי מבלי להרים מבט מהאוכל.
“יש לך מזל שרק אנחנו נשארנו, מקודם היו פה כמה אורחים יחד עם המנהל והאם בית.” חדווה שישבה מצד השני של שמחה אמרה יחסית בקול, כשהיא קוטעת את הדיון המשעמם וגורמת לשינוי נושא.
“אתן זוכרות את הפעם ההיא שאת היית מלאה בצבע שחור ונצנצים?!” רבקה סיפרה,ו אחר דבריה התחילו קולות רעשים של צחוק ונשימות כבדות. בדרך כלל זה הצחיק אותי, אבל לא היום…
אני באמת כזו מגושמת? לא עדינה, לא נקיה, לא מסודרת ולא מוצלחת? -לגמרי לא מוצלחת!
—-
במחשבות צעדתי יחד עם החבורה אל מחוץ החדר אוכל. התהלכתי בצעדים איטיים לצד חדווה. לפתע כולן נעצרו במקום. הרמתי מבט וזיהיתי את המנהל נעצר מולנו.
מבלי להסס חדווה הורידה את הפשמינה שלה ונתנה לי אותו. התכסתי מהר, אך ידעתי שבטוח הפשמינה לא תצליח להסתיר את כל הכתמים. במבטו של המנהל ראיתי שהוא מסתכל על החולצה שלי. שכחתי שגם שם התלכלכתי.
“טליה…” המנהל אמר קורא לי. “אני רוצה שתגיעי למשרד שלי מחר על הבוקר, ישר אחרי תפילה. לא לאחר, בסדר?” הוא הוסיף כשכל החברות שלי מחייכות ועונות במקומי.
“זה חשוב מאוד, תבואי ישר אחרי תפילה!” המנהל אמר שוב. “ערב טוב, בנות.” הוא הוסיף והמשיך בדרכו. “ערב טוב” ענינו בחזרה, מחכות שיתרחק שנוכל לדבר.
“אתן חושבות ששם לב?” שאלתי מחזירה את הפשמינה לחדווה.
“אולי הוא לא ראה.” רבקה ניסתה לנחם אותי.
“אני בטוחה שזה כלום.” שמחה אמרה. המשכנו בדרכנו לחדר.
“היי, אתן באות?” אלישבע המדריכה צעדה לקראתנו. “יש הרקדה, עכשיו!” היא הוסיפה בחיוך.
“יש מבחן מחר…” שמחה אמרה נאנחת. “בזכות טליה, בקושי למדתי היום.” היא הוסיפה. אני יודעת שזה נכון אבל היא צריכה לדעת לסרב לי.
“אני באה!” אמרתי מבלי להסס. מבטה של שמחה לא היה שמח בכלל.
“אני אקח ממך אחר כך את המחברת ואלמד.” אמרתי לה ומיהרתי עם אלישבע ועוד מלא בנות להרקדה.
כשאני רוקדת אני שוכחת מכל הצרות, אני רק מרגישה את הריצפה ואת גלי הקול של הנגנים. הפעם הזמינו להרקדה קבוצת נגנים, להקה.
סוג המוזיקה הוא חסידי, ככה זה אצלנו. רק לפעמים יש שירים קצת יותר מודרניים. אני הכי אוהבת ניגונים חסידיים, במיוחד השמחים. נגיד ניגון באבוב!
נכנסתי לחדר הגדול. מצד שמאל בפינה מאחורי מחיצות גדולות ישבו הנגנים, הם לא רואים אותנו ואנחנו לא רואים אותם. מעניין איך הם יודעים אם יש מישהו בכלל שמקשיב להם.
מתוך אחד המעגלים מישהי הושיטה יד ומשכה אותי לרקוד. החזקתי בידיים של מי שבצדדי והצטרפתי. באותו רגע כל העולם לא קיים חוץ ממה שקורה בחדר הזה בלבד. אין בעיות, אין קשיים.

בכוונה – פרק ראשון
דרוג הסיפור 4.6 | 5 מדרגים

תגובות (2)

ממש טוב!!
אני מזדהה ממש! גם דתייה שלא מצליחה לכתוב על דמויות דתיות😅
(( הייתי רק משנה כמה בעיות ניסוח והופכת כמה מקומות שיש בהם 3 נק לנק 1 ))
חוץ מזה- מצויין!!
מחכה להמשך😊

25/03/2021 01:26

אני כבר מחכה לפרק הבא!
כתיבה מעולה!

25/03/2021 20:07
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך