puma161
שלומות~ חזרתי אחרי הפסקה ארוכה משחשבתי. אלה היו ימים עמוסים. את הפרק הספציפי הזה כתבתי בזמן הווה בטעות במקור והעברתי לעבר. עברתי עליו כמה פעמים, אבל יכול להיות שיש עוד פספוסים שלא שמתי לב אליהם, אז אם אחד כזה נקלט אצלכם - אשמח שתסבו לתשומת ליבי~

במה מאולתרת – פרק 11

puma161 27/09/2021 56 צפיות 2 תגובות
שלומות~ חזרתי אחרי הפסקה ארוכה משחשבתי. אלה היו ימים עמוסים. את הפרק הספציפי הזה כתבתי בזמן הווה בטעות במקור והעברתי לעבר. עברתי עליו כמה פעמים, אבל יכול להיות שיש עוד פספוסים שלא שמתי לב אליהם, אז אם אחד כזה נקלט אצלכם - אשמח שתסבו לתשומת ליבי~

פרק 11 – “קח את הזמן~”

גיא עמד לומר עוד משהו כשהתיישב על הספה, אבל מיכאל הרים מולו את ידו. שלא ידבר. הוא אמר די והותר. “עכשיו תורי,” אמר, ממקם את כוס המים שלו על שולחן הזכוכית הקטן בזהירות.

גיא הביט בו בהתרסה, אבל הנהן. מיכאל צפה בו מושך קבוצת שיער כחולה סוררת מפניו ותוחב אותה מאחורי אוזנו. היא נשמטה חזרה כעבור רגע.

מיכאל נשם עמוק בניסיון אחרון לסדר את המחשבות שלו. “ההתנצלות מתקבלת.” הוא החליט שזה הדבר הנכון להתחיל בו. “אבל.”

“ידעתי.”

מיכאל נאנח לנוכח התגובה הצפויה. “זה לא אבל רע,” הוא חש צורך לציין ולו רק כדי שגיא יפסיק להסתכל עליו כמו כלבלב במצוקה. “אני חייב לך גם התנצלות. מה שאמרתי אתמול היה לא במקום. הייתי עצבני ומבולבל כהוגן והוצאתי את זה עליך, אז אני מצטער.” מיכאל הופתע מעצמו על ה ‘כהוגן’, אבל ויתר. הוא נטה להשתמש בשפה גבוהה במצבים מהסוג הזה.

עיניו של גיא סטו ממנו אל המרפסת, ממנה ניתן היה לראות את הגשם המתחדש. פנים הדירה היה שקט, אך עם חלון פתוח הם לא היו מצליחים לשמוע אחד את השני. “בכל מקרה, חשבתי על זה ויש לי כמה דברים לומר גם כן.” המשיך. “קודם כל, אני רוצה להבהיר משהו – לא סבלתי השבוע ולא סבלתי בזמן ההופעה.” מבטו של גיא חזר אליו במהירות הבזק ומיכאל ניסה לא לגחך והסב מבט מהשחור העמוק של עיניו. “זה פשוט היה קצת יותר מדי במעט מדי, אם אתה מבין על מה אני מדבר. אני לא אוהב תשומת לב וברור כשמש שאתה חי בשבילה. לא נראה לי שיש מישהו בבית ספר שלא מכיר אותך, אז כשהתחלת לדבר איתי פתאום אנשים שמו לב שגם אני קיים וזה היה קצת מבהיל.” הוא הרגיש שהוא מברבר, אבל היה חסר מושג איך לחזור לנושא. “קודם, אתה מחמיא לי שאני שר יפה. אז אתה פתאום אומר שארגנת לנו הופעה. משום מה אתה מחליט לחשוב עליי כחבר הכי טוב החדש שלך, לא נתת לי רגע לעכל את זה.”

“לא חשבתי שאתה החבר הכי טוב החדש שלך.” גיא התנגד, אבל מיכאל הרים גבה לעברו. “אוקי, אולי קצת.”

מיכאל שאף ונשף ורוקן חצי כוס לפני שהמשיך, רגוע משחשב שיהיה. למעשה, גיא נראה הרבה יותר לחוץ ממנו, התיפוף הבלתי פוסק של אצבעותיו על השולחן עוד יהרוג אותו. אבל הוא נשם וניסה להתעלם. “הסכמתי להופעה כי חשבתי שתרד ממני אחריה – אולי זו גם הסיבה שאמרתי מה שאמרתי – אבל בזמן שהיינו שם, גם אם היו בערך עשרה אנשים במקום, זו הייתה התחושה הכי טובה שחוויתי בשנים האחרונות.” חיוך בלתי רצוני תפס את מקומו על פניו בעודו חווה מחדש את אותם רגעים. “אז נבהלתי. הייתי בטוח שאסבול. וכשסיימנו האינסטינקט הראשוני שלי היה לחבק אותך, אז ברחתי.” אוי. אלוהים. אדירים. מה הוא אמר הרגע?

“באמת?” גיא קפץ ואצבעותיו פסקו לפתע מהתיפוף המתמיד. “זה נראה כאילו אתה עומד לרצוח אותי בדם קר יותר מלחבק אותי. טוב לדעת שטעיתי.”

צחוק כפוי נמלט ממיכאל, מרגיש יותר כמו חרחור, כאילו גיא כרך סביבו חבל בלתי נראה ועכשיו מושך. “כן. אחמ- אז זה מה שהיה.”

גיא לא אמר דבר במשך הרבה זמן וגם מיכאל. הוא נהייה מודע פתאום לנשימות שלו, קצרות עם הפסקות ארוכות ביניהן, ולכך שהוא מזיע. הדקות נמתח כמו מסטיק והחמצן הרגיש כאילו מידלדל יותר ויותר, אבל אף אחד מהם לא דיבר.

עד שגיא נשא אליו עיניים גדולות, שחורות ומצפות ושאל, “אז… אתה בעניין?”

מיכאל השתנק, קולט שעצר את נשימתו, וקרע את מבטו משל גיא. הוא לא הצליח לחשוב כשהביט בו ככה, כאילו העולם יקרוס אם יסרב.

הוא תכנן לסרב? מיכאל לא ידע. כוס המים שלו נחה חצי מלאה על השולחן והוא נטל אותה וגמע את שארית המים. טיפות קרירות זלגו במורד גוו, מתחילות בעורף, והוא התחלף עם גיא בתפקיד המתופף התמידי. “אני… צריך לחשוב על זה.”

אם גיא הופתע מהתשובה שלו, לא ראו עליו. הוא הביט במיכאל שנייה או שתיים ואז החזיר את עיניו אל כוס המים. מיכאל צפה בתנועות ידו כאשר נטל את הכוס מהשולחן ורוקן אותה בכמה לגימות מהירות, לפני שהשיב אותה למקומה ופנה אליו בחיוך. “אוקי. קח את הזמן. אני בחדר המוסיקה רוב הזמן, אז לא יהיה לך קשה למצוא אותי,” אמר לו. מיכאל לא היה בטוח, אבל משהו השתנה באוויר סביבם. נרגע, אולי, כאילו מישהו שאב החוצה את כל המתח ששרר ביניהם.

הוא חשב על מה שאמר, שייקח את הזמן, והרגיש את שריריו נרפים לאיטם. מוזר, הוא לא זכר שהיה מתוח במיוחד. “אתה מחייך.” שמע את גיא מציין לידו ומיהר להסב מבט. הם שוב נכנסו לשתיקה, אבל הפעם הזו הייתה שונה. מיכאל הרגיש את זה, שהם הגיעו למשהו דומה להפסקת אש.

הוא קלט שלא אמר דבר כבר הרבה זמן. אולי הוא מיצה את הדיבור בפרץ הקטן מקודם. הגרון שלו גם התחיל לכאוב שוב, אז העדיף לא להלאות על עצמו יותר מדי. “טוב, נראה לי שאלך.” גיא התרומם ממקום מושבו על הספה ולקח איתו את הכוס למטבח. “אתה צריך לנוח.”

הוא עצר לרגע, מביט סביבו. “היי, למה כל כך שקט כאן? אין לך שני אחים קטנים?”

“הם בחוג.” מיכאל השתעל שוב. לעזאזל עם צינון. או שפעת. או מה שזה לא יהיה שקרע לו את מיתרי הקול.

גיא השמיע המהום הבנה. הוא טפח על כתפו של מיכאל בדרכו לדלת, מבט לא ברור על פניו. “אני שמח שדיברנו. ושוב סליחה, אני לא מבטיח כלום בעתיד, אבל אשתדל לשים לב לזה יותר.”

מיכאל הנהן, לא בוטח בקולו שלא ישבר בדיבור, וסגר מאחוריו את הדלת.

***

בשבוע שלאחר מכן שניהם חזרו להרגלים הישנים. גיא בילה את רוב זמנו בשיחות חסרות פואנטה עם חבריו לשכבה – לכל הפחות הם דיברו איתו. הראש שלו היה במקום אחר רוב הזמן – או עם רועי ומיקה בספסל הקבוע שלהם. הוא צפה בשעשוע ברועי, שלא התייאש מהניסיונות להתחיל עם מיקה אפילו אחרי שנה של כישלונות. בסוף כל יום פנה לחדר המוסיקה. לא היה בו איש אחרי שעות הלימודים ולו לא היה דבר יותר חשוב לעשות. בעודו תולה את הגיטרה החשמלית על גופו גיא הרהר בדבריו של מיכאל, שמשום מה לא יצאו לו מהראש גם אחרי השיחה שלהם. הוא היה ממש עצבני עליו באותו רגע, זה היה ברור, אבל משהו באיך שהעניינים הסתדרו כל כך מהר פשוט הרגיש מוזר. מחשיד? אולי מחשיד. הוא לא דמיין את מיכאל בתור אדם סלחן במיוחד.

אבל, טוב, הוא גם לא נתן לו תשובה באותו רגע, אז אולי הם עדיין בתחום ה – ‘סלחנו’ ולפני ה – ‘שכחנו’. זה יותר הגיוני.

הוא פרט בעדינות על המיתרים, מכוון אותם לאיטו. זה היה יום רביעי והוא בדיוק סיים שעתיים מגמה. מישקה הסתכל עליו ממש מוזר כשראה אותו חוזר לחדר אחרי סוף השיעור, בדיוק בזמן שגיא שקל לקפוץ מהחלון כי היה בטוח שכבר הלך. זה קצת הרס לו את התכניות, אבל בסופו של דבר מישקה עזב אותו לנפשו בחיוך צופן סוד שלגיא לא היה שמץ של מושג מהו.

הוא הצמיד את הקאפו וחיטט בחוברות התווים שנחו בסלסילה, שולף את אחד מהאוספים הישראליים. עם כמה שהעדיף להאזין לרוק יפני ופתיחים וסיומות של אנימות בזמנו החופשי – חצי יפני, אחרי הכל, זה עובר בגנים – הוא דווקא חיבב את הצלילים של הרוק הישראלי של שנות האלפיים המוקדמות. סינרגיה היו איזור הנוחות שלו, וזה בדיוק מה שחיפש באותו רגע. הוא מצא את השיר – אשם – והריץ בראשו את המנגינה לפני שהתרכז בתווים והתחיל לנגן.

הוא ניגן, פרט על המיתרים ונתן למחשבותיו לנדוד לכמה דקות בהן השיר נמשך. הוא לא שם לב שדלת החדר נפתחה ולדמות שהילכה בדממה וצנחה בזהירות על אחת הכורסאות כדי לא להפריע. כשסיים, גיא ניתק את הגיטרה מהמגבר והסיר את הקאפו, אך השאיר אותה תלויה על גופו. הוא אהב את ההרגשה של רצועת הבד על כתפו, את הלחץ הקל שנעלם כשהוא מנגן, את הידיעה שיש משהו נוכח ושהוא שולט בכל צליל שהוא מפיק.

מחיאות כפיים איטיות החזירו אותו להווה ומבטו הופנה בחדות למקור הקול, שיערו סומר על עורפו. הוא נאנח כשראה את נועה, “מה את עושה כאן?” שאל ומיהר להניח את הגיטרה חזרה על המעמד.

נועה חייכה אליו. הם בקושי דיברו השבוע, רק כמה חילופי מילים בנוגע לשיעורי בית או פוסט מסוים שתפס את תשומת ליבה. בשאר הזמן הוא ראה אותה בעיקר עם מיכאל. גיא לא יכול היה להתעלם מהתחושה שהוא בוחן את מיכאל יותר מדי, במיוחד ברגעים כמו אלה. זה רק חיזק את ההבנה שלו על כמה עלוקה הוא היה על מיכאל באותו שבוע. “שמעתי שיש הופעה חינמית. הייתי חייבת לבוא לראות,” קולה הציני משהו קטע את רצף המחשבות.

“חה חה. מצחיק מאוד.” גיא גלגל עיניים וכבר הדלת התחילה לקרוץ לו. ממש קראה לו לצאת משם. “מה את רוצה?”

“תראה.” נועה הזדקפה. “זה כנראה לא ממקומי להתערב בעניינים שלך ושל מיכאל – ” – “אז אולי אל?” גיא קטע אותה והתחרט שנייה אחר כך.

“אה. אני אתערב ועוד איך, כי אם זה ימשיך ככה אני עוד אשתגע.” היא הניחה את הילקוט שלה על ברכיה וחיפשה משהו באחד התאים הצדדיים. “אה, הנה זה,” מלמלה כשהוציאה את הנייד שלה. גיא ראה את אצבעותיה מחליקה על פניו כמה וכמה פעמים בלי שום מושג מה היא עושה או מחפשת או כותבת או כל דבר אחר שעושים בטלפון. בסופו של דבר היא הפנתה את המסך לכיוונו. “אני לא יודעת מה קורה ביניכם בדיוק, אבל מיכאל היה מאוד מעצבן בימים האחרונים.” היא מתחה את ידה כדי שגיא יראה טוב יותר את הכתוב.

זו הייתה מודעה, על איזו במה פתוחה בבר שמעולם לא שמע עליו. “מה זה?” שאל, למרות שידע את התשובה. הוא לא הבין מה בדיוק היא רוצה ממנו. מיכאל הוא האחד שלא החליט עדיין.

“זו ההזדמנות שלכם.”

“ההזדמנות שלנו?”

“להתפרסם!” נועה החזירה את הטלפון לכיס הילקוט, שפתיה מכווצות ועיניה ננעצו ישירות בשלו. “ומיכאל בחיים לא ייקח על זה יוזמה, אז אתה צריך לשכנע אותו.”

ובזאת היא איבדה אותו סופית. “אה. לא?” גיא חזר למקומו ליד הגיטרה, בפינה הרחוקה ביותר מהזולה הקטנה בה ישבה נועה. “אני אמרתי לו שייקח את הזמן ויחזיר לי תשובה כשתהיה לו אחת. אם את כל כך רוצה שנתפרסם, תדברי איתו את.”

נועה נאנחה, כאילו הוא מטומטם ומפספס את הנקודה שהיא לא מנסה להעביר. “נראה לך שלא ניסיתי? הוא מתחמק כל פעם שאני מעלה את הנושא.” ואז ניצת איזה זיק בעיניה, שהרתיע את גיא אפילו יותר. חיוך מתוק נפרש על פניה בעוד ידה האחת הניחה את התיק על הרצפה כשהשנייה העבירה תלתל אדום סורר אל מאחוריו אוזנה. “נו, גיא, תעשה לי טובה. אולי זה לא נראה ככה, אבל מיכאל ממש נהנה שבוע שעבר. זה הכי הרבה שהוא דיבר אי פעם, בערך, ולא משנה כמה עצבני או כועס או מציק הוא היה כלפיך, זה סתם כי הוא אידיוט.” היא שינתה תנוחה והתיישבה רגל על רגל, גב זקוף. החיוך לא ירד מפניה. “לפחות תנסה.”

“לא החלפנו מילה כל השבוע.” גיא התעקש. הוא בהחלט לא רצה להיות הראשון שידבר, שוב. האגו שלו נפצע מספיק בגלל הדביל הזה גם בלי שיצטרך להתחנן אליו להופיע איתו, שוב. ולהיענות בשלילה, מן הסתם, שוב.

“נפלא! אז הנה לכם סיבה טובה להחליף לפחות שלוש.”

גיא גירד בעורפו, נושך את שפתו התחתונה בלי משים. “את מתעלמת מהנקודה,” ניסה בפעם הלא משנה כבר. “זה התור שלו. אני את שלי עשיתי, עכשיו הוא צריך להחליט אם הוא ממשיך או פורש.” והוא לא עומד להתערב בהחלטה שלו, לא שוב. “אם הוא ירצה להשתתף, הוא יודע איפה למצוא אותי.” ובמילים אלה הכתיף את תיקו ופנה לצאת מהחדר. ירד לו כל החשק לנגן, תודות לנועה.

לצערו הרב, הדרך אל הדלת אילצו אותו לחלוף קצת יותר מדי קרוב אליה וגיא ממש הרגיש את קצות העצבים שלו מעקצצים. הוא עבר את זה בשלום, עם זאת, ופתח את הדלת אל המסדרון, נתקל בגוף בשנייה שיצא. “מה לעזא- מה אתה עושה כאן?”

“אמרת לחפש אותך בחדר מוסיקה, לא?” מיכאל נסוג בחצי חיוך. “לא הייתי בטוח איפה זה בדיוק, אבל נראה שצדקתי.”

גיא בהה בו. עיניו עברו מהחצי חיוך ההוא לעיניו המכווצות מעט, ירדו בהדרגה והשתהו מעט על חגורת הכתפיים. היא הייתה רפויה, משמע מיכאל לא היה לחוץ. “א…הא.” זה כל מה שפיו הצליח להפיק. “אז…?” הוא שכח לחלוטין שהם עומדים כמעט במרכז המסדרון ושלמרות שיום הלימודים כמו נגמר, אולי זה לא המקום הכי טוב לנהל בו את השיחה הזאת.

“אז חשבתי על זה.” מיכאל לא הלך במעגלים. מה שיכול היה להיות שינוי מרענן לולא גיא מאוד רצה ללכת במעגלים באותו רגע.

הוא משך בצווארון חולצתו, מזיע למרות הקור החודר, והציץ לצדדים. “אולי ניכנס? קר פה.” הציע ונסוג מעט, מפנה למיכאל את הדרך.

“או! היי מיכה.” נועה נופפה לו כשפסע פנימה ומיכאל בתגובה כמעט מעד על סבך כבלים. “הגעת בול בזמן.”

במה מאולתרת – פרק 11
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

*“לא חשבתי שאתה החבר הכי טוב החדש שלך.” – שלי (כי הוא חוזר על המילים של גיא אבל בהקשר שלו, כאילו, נו O-O)
*הדקות נמתח כמו- נמתחו
*ראה את אצבעותיה מחליקה על פניו – מחליקות (רבים)
___________________
היי, חזרת!
אני גרועה בזמנים, אני כל הזמן שוכחת איך אמורים לכתוב מה DX

התגעגעתי לגיא הזה, לאישיות, לקפיציות, להססנות שלו לגבי הרצון של מיכאל להופיע איתו (למרות שאני יודעת מה יקרה ~חיחי~)

ממש אהבתי את הפרק ואת נועה. אני מרגישה שלא נותנים לה מספיק אהבה. היא אמנם מרגישה כמו דמות קטנה לפעמים אבל בתכלס היא סופר נחמדה והיא דיי עומדת על שלה בשביל החברים שלה ואנשים שהיא מעריכה. (לא סגורה על אם היא רואה את גיא כ’חבר’, אבל אני דיי בטוחה שהיא מעריכה אותו על משהו לפחות, אחרת למה לה להתעקש שיופיע עם מיכאל?)
מצפה להמשך כדי להשאיר תגובה XD

28/09/2021 21:27

    בחיי, לא משנה כמה פעמים אעבור על פרק, תמיד יהיו פספוסים -_-

    את אולי חושבת שאת יודעת, אבל אפילו אני לא באמת יודעת מה עומד לקרותמעבר למה שכבר כתוב~

    נועה דמות נהדרת. אני באמת אוהבת אותה, עם כמה שהיא יחסית משנית בסיפור – יש לה תפקיד.

    תמיד שמחה לקרוא את התגובות שלך ^^

    29/09/2021 14:10
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך