puma161
פרק קצר מהרגיל, רק כי כבר לא ידעתי מה עוד להוסיף (וכי כתבתי חצי ממנו כשחיכיתי להיכנס למבחן). פתאום הבנתי שאני באמת צריכה לכתוב שירים בשביל שהסיפור יהיה אמין, ואני לא כותבת שירים. זה בעייתי, נראה מה יהיה~ (מה שכן, הכנתי מסמך מיוחד בשביל זה למקרה שתהיה לי השראה ורעיון שיכול להתאים ^^)

במה מאולתרת – פרק 17

puma161 20/11/2021 72 צפיות 2 תגובות
פרק קצר מהרגיל, רק כי כבר לא ידעתי מה עוד להוסיף (וכי כתבתי חצי ממנו כשחיכיתי להיכנס למבחן). פתאום הבנתי שאני באמת צריכה לכתוב שירים בשביל שהסיפור יהיה אמין, ואני לא כותבת שירים. זה בעייתי, נראה מה יהיה~ (מה שכן, הכנתי מסמך מיוחד בשביל זה למקרה שתהיה לי השראה ורעיון שיכול להתאים ^^)

פרק 17 – ‘למה לי~’

“אה. שום דבר. זה חייג בטעות,” נשמע גמגומו המהיר של מיכאל. גיא בהה בצג הטלפון וניסה להבין איך זה יכול לקרות בטלפון מקשים.

הוא ניער את ראשו ובלם גיחוך. “אוקי. לילה טוב.”

“לילה.” השיחה התנתקה.

הוא הניח את הנייד על שידת הלילה שלו והמשיך את ‘הדרקון הראשון שלי’. מיכאל התקשר בשיא המתח, גם אם זו הייתה הפעם העשרים שצפה בו. “היקאפ!” מלמל כשהלהבות מילאו את השמיים וצפה בעיניים פעורות כששום שן פילס את דרכו ושעט מטה בניסיון נואש להציל אותו. ליבו דהר בחרדה מהולה בהתרגשות ועיניו התחממו בניגוד לרצונו.

הוא נרדם בסביבות שלוש לפנות בוקר והתעורר מיובש לחלוטין כי שכח לכבות את המזגן.

“גיא! קום, אתה מאחר.” אימו צעקה מהמטבח וגיא הביט בשעונו.

“פאק,” השתנק וחילץ את עצמו מהמיטה. הוא זרק על עצמו את המכנס הראשון שראה ודג חולצת בית ספר אדומה מערימת הבגדים שעל הכיסא. גרב מפוספסת אחת כבר הייתה על רגלו והוא הוסיף אחת נוספת משובצת כי זה מה שראה. “המעיל בכניסה,” מלמל והחליט לוותר על העניבה להיום. לא היה לו זמן.

“אני מוכן.” עצר בחריקה בדיוק בפתח המטבח וחייך כשראה קערת כריות מחכה לו על השולחן. אימו, בשמלה כחולה פרחונית, הסתובבה אליו מהשיש. “תאכל מהר, אני צריכה להגיע מוקדם היום. יש צילומים.” הוא הנהן, מעמיס כמה שיותר כריות על הכפית כל פעם תוך ניסיון לא להיחנק.

היא הורידה אותו ממש מול השער וגיא טס לבניין, מגיע בדיוק בהישמע הצלצול. לפחות הספיק להיכנס לפני המורה. “בוקר מיכאל.” נופף לו כשחלף על פניו בדרך לשולחנו.

הוא קיבל נהמה עייפה חזרה.

“טוב לראות גם אותך…”

“גיא!” נועה לחשה-צעקה לו ברגע שהתיישב. “אתה. אני. פה. אחרי הפסקה. לדבר.” ידה אחזה בצווארון חולצתו כדי להדגיש את חשיבות הדבר, כנראה?

“אה… אוקי?” הוא לא הבין מה הקטע של הנימה הדחופה, אבל לא התעכב על זה יותר מדי. המחנך שלהם בדיוק נכנס. הוא דיבר על מה שצפה להם חודש פברואר, שכלל בין היתר פסטיבל פורים, בגרות ושתי מתכונות. גיא סרב לתת לזה לדכא אותו, אחרי הכל לו ולמיכאל היו תכניות אחרות.

“גיא.” נועה ממש גררה אותו מחוץ לכיתה בשנייה שהפעמון צלצל.

הוא עקב אחריה והשתדל לא ליפול כשהמשיכה להוביל אותו עד שהגיעו לחדר המוזיקה. “אמרת שנדבר בכיתה,” ציין כשטרקה אחריהם את הדלת.

היא הביטה בו במבט שלא הצליח לפענח. “שיניתי את דעתי.” נימתה הייתה נחרצת. היא לא בזבזה זמן לפני שהמשיכה. “בכל מקרה, מה עובר על מיכאל?”

“מה עובר על מיכאל?” הוא לא ידע. מיכאל רק נראה עייף, מה שהיה הגיוני אם יוצאים מנקודת הנחה שכמוהו, גם מיכאל בקושי ישן בלילה.

“הוא לא ענה לי לשיחות.” הפוף חרק כשנחתה עליו. “דיברתם אתמול?”

“בלפנות בוקר… מה זאת אומרת לא עונה לשיחות?” תהה. “מתי כבר ניסית לתפוס אותו?”

“אתמול בערב. היום בבוקר. חמש פעמים במצטבר.”

“טוב, ומה זה קשור אליי בדיוק?” הוא התיישב ליד הפסנתר, לא האמין שעל זה מתבזבזת ההפסקה שלו. “הוא כאן עכשיו, תדברי איתו.”

“הוא מתעלם ממני, גיא.” הדגישה בעודה מתכופפת לסדר את הגרביים שלה. “הוא-” היא משכה אותן במעלה רגלה והרימה אליו מבט, “-לחלוטין לא מתייחס אליי כבר מהבוקר.”

“עדיין לא מבין מה זה קשור אליי. אתם בקשר יותר זמן ממני. אם כבר אני זה שאמור לפנות אלייך במקרה ההפוך.”

“כן, אבל הוא מדבר איתך הרבה יותר בזמן האחרון.” משכה בכתפיה. הצלצול הראשון נשמע. נועה התרוממה במאמץ מהפוף וסידרה את חצאיתה. “טוב, יש לי מבחן לחמש יחידות. אני זזה,” אמרה ויצאה מהדלת. גיא בהה בה הולכת, עם התיק תלוי על כתף אחת, עד שנעלמה מעבר לפינה ואז טלטל את ראשו.

“ילדה מוזרה…” הוא יצא מהחדר בעצמו והלך לכיתת מתמטיקה, מכין את עצמו לשיעמום הצפוי. הוא באמת באמת קיווה שלא ירדם, למרות שאחרי שלא ישן כל הלילה – אולי זו הייתה בקשה גדולה מדי.

הוא גם ניסה לא לרחף יותר מדי בגלל מה שנועה אמרה לו, כי זה לא היה קשור אליו. מה היא חשבה שהוא יכול לעשות בדיוק? ואם זה איכשהו קשור לבמה הפתוחה ההיא בעוד חודש, היא האחת שסיפרה להם על זה. היא האחת שבכלל העלתה את הרעיון. אם זו הסיבה שמיכאל לא מדבר איתה – שתסתדר.

“אדמוני!” ליבו של גיא יצא מהחזה יחד עם הריאות. “אני מבין שוקטורים לא מדברים אליך?”

גיא מצמץ פעם אחת. פעמיים. נזכר שזה שיעור מתמטיקה. ניסה להבין אם הוא רואה מטושטש כי בדיוק התעורר או כי העדשה נפלה ואז נזכר שאין לו עדשות. “אה. המ. אני. כן. כאילו, לא, וקטורים זה נושא מאוד מעניין.” הידיים שלו טיילו אי שם בתוך הילקוט שלו וחיפשו את המחברת והספר והמחשבון וכל הציוד ששכח להוציא. “אני פשוט עייף.” הוא שלח יד לסדר את העניבה, ואז נזכר שהיא לא שם.

כמו על פי סימן, משב רוח נכנס דרך החלון וחדר ישירות לצווארו. כמובן, כמובן. “על מה אתם מסתכלים בדיוק?” פלט כשקלט את חבריו לכיתה נועצים בו מבטים. “אתם יותר ממוזמנים לחזור לשיעור.”

“גיא, גש אליי לשיחה בסוף השיעור.” הוא נאנח הכי חזק שאפשר וחזר לישון.

***

“היי מיכאל, מה הבעיה שלך?” מיכאל לא טרח להרים מבט כששמע אותו מתקרב, אבל עכשיו הוא ממש ישב מולו. “גם ממני אתה מתעלם עכשיו?”

“אני מנסה להחזיק את עצמי ער. לקחת חלק בשיחות המשמימות איתך לא עומד לעזור.” הביט בגיא לשנייה לפני שחזר למחברתו.
“אווץ’?” לפחות הוא השתתק.

לשתי שניות בקושי. “אתה כותב?” יד בהירה תפסה בשולי מחברתו וסובבה אותה.

מיכאל תפס בה שנייה אחר כך וסובב אותה בחזרה אליו. “מה נראה לך שאתה עושה?!”

“תרגיע, בסך הכל רציתי לקרוא.” הנימה שלו לקחה צעד אחורה. זה היה משעשע לדמיין, מיכאל ראה בעיני רוחו את צורת הנשמה של גיא מרחפת באוויר אחורה וקדימה באגרופים שלופים. כמו חתול מול כלב ששוקל אם לברוח או לשרוט אותו בעין.

טוב, אם מיכאל בתפקיד הכלב כרגע, הוא קיווה שיגרום לו לברוח. “זו חדירה לפרטיות. אתה צריך לבקש רשות. מה אם אני לא רוצה שתקרא את זה?”

“אתה לא רוצה שאקרא את זה?”

“לא.”

“לא? לא כאילו לא רוצה או שלילה כפולה ואז זה אומר שאתה בעצם סבבה עם זה?”

“לא כאילו לא רוצה.” הייאוש הזדחל לקולו ומיכאל תהה כמה זמן נשאר להפסקה. רק עוד שיעור כפול אחד. ואז הוא ילך לישון. הפעם על אמת.

הוא הביט בגיא, כי הסקרנות לתגובה שלו אכלה אותו, וכמעט נפל מכסאו למראה ההבעה שעטה. הוא לגמרי נראה כאילו עמד לשרוט אותו בפרצוף מצד אחד, ולברוח עם הזנב בין הרגליים מצד שני. “אתה רציני?”

“אני נראה לך צוחק?” לא שהיה לו אכפת שגיא יקרא מה שכתב. לא כמו שהיה לו אכפת שלא ביקש רשות לפני. הוא היה אומר כן.

“אתה לא בסדר.” גיא הביט בו, נדהם, ומיכאל ממש ראה את ההתלבטות על פניו. לנסות או לא לנסות לקרוא מה שכתב. הם ניהלו קרב מבטים קצרצר עד ששאל, “אני יכול לקרוא את זה?”

“בטח.” מיכאל סובב אליו חזרה את המחברת. “זה לא גמור, אבל אני לא בטוח אם אני רוצה להוסיף עוד בית,” שיתף. גיא לקח אליו את המחברת הקטנה, עיניו עברו על הכתוב, עפעפיים כלפי מטה. מיכאל שם לב שחידש את הצבע.

איש מהם לא דיבר בזמן שגיא קרא שוב ושוב את הטקסט. “השורות קצרות כל כך בכוונה?” שאל בסופו של דבר.

מרוב הפתעה מיכאל רק הנהן.

גיא הניח אצבע על השורה הראשונה. “היא מוזרה קצת. לב שבור? הקליע זה לא מה ששובר אותו?”

“אולי הוא היה שבור כבר לפני, ועכשיו פשוט אין דרך חזרה.” מיכאל לא היה בטוח כמה הוא מעוניין לדבר על זה עם גיא. ללכת על שיחת קודים נראה כמו הפתרון הבטוח ביותר.

“כן, אבל אם אותו אדם היה בסדר עד אותו רגע, ואז פתאום קרה המקרה ופשוט לקח לו את הלב וחורר אותו לחלוטין, זה לא יותר… מה המילה,” הוא הקיש באצבעותיו ברצף כשניסה להיזכר. “בועט. זה לא יותר בועט?” ידו פרעה את שיערו בהיסח הדעת.

מיכאל חשב על זה. במקום מסוים, גיא צדק. “אני אחשוב על זה.” יכול להיות שהצלצול כבר היה והם פספסו אותו? “תגיד, מה השעה?”

גיא הציץ בשעונו. “שתיים ועשרים, למ- שיט.” הם באמת פספסו אותו. מיכאל לא האמין על עצמו. לא רק שהם פספסו אותו, הם קלטו את זה רק עשר דקות אחרי! אם יכנס עכשיו לשיעור כולם יסתכלו עליו עקום. “אתה רוצה להיכנס?” גיא שאל, כאילו קרא את מחשבותיו.

מיכאל ניער את ראשו. “לא בטוח.” למרות שאלה היו שעתיים מגמה. הם עבדו על הפרויקט בימי שני. הוא לא רצה לנטוש את סשה לבד, אבל משום מה לא רצה גם להיכנס למבנה באותו רגע. “לא נראה לי,” ענה לבסוף.

גיא הסתכל עליו. “בטוח?” שאל בחשד מסוים.

“בטוח. יש לך עוד משהו לומר על זה?” שאל בעניין אמיתי ועם זאת בנימה שמודיעה שהדיון על בין אם הוא נכנס לשיעור ובין אם לא נגמר.

גיא סיכל את רגליו על ספסל האבן ורכן מעט קדימה. “אני לא מבין בכתיבת שירים, אבל זה לא רע. אולי עוד בית לא יזיק. זה מאוד קצר.”

מיכאל הבין לאן הוא חותר. “לא חשבתי להלחין את זה.”

“הא?” גיא נשמע מופתע באמת ובתמים. “למה לא?”

אנחה יצאה מפיו של מיכאל בלי שהתכוון. “גם לא תכננתי לתת לך לקרוא את זה בהתחלה. לא כל דבר שאני כותב מיועד להפוך לשיר של ממש.”

“חבל,” המהמם. “זה דווקא יכול לצאת לא רע.” הוא שוב העביר יד בשיערו, כאילו הרוח לא פרעה אותו מספיק גם ככה. הכחול בהק על רקע קירות המבנה החומים ומיכאל מצא את עצמו בוהה כמה שניות, הרוח נעימה על פניו בשילוב עם קרן שמש נדירה, עד שקלט את זה והחזיר את עיניו לשולחן.

“אני הולך לקנות בגט שניצל משלום, רוצה משהו?” שאל והכניס את המחברת הקטנה לכיס השמור לה בתיקו.

“להלחין את השיר שלך!” גיא קרא אחריו כשהתחיל ללכת. מיכאל הכריח את עצמו להמשיך כרגיל ולא להפנות אליו כל תשומת לב. למזלו, כולם היו בכיתות בשעה הזו וכל החלונות היו סגורים בגלל הקור. הוא נדרך כשהרגיש יד נוחתת על כתפו ונרגע כששמע את גיא צוחק מאחוריו. “אבל גם ברד גדול יהיה טוב. אני אחזיר לך מחר.”

במה מאולתרת – פרק 17
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

הפתיח של הפרק+הדרקון הראשון שלי?
קנית אותי גברת, קנית אותי.

עכשיו אני ממש סקרנית לקרוא שירים שתכתבי. אני בטוחה שגם מיכאל וגיא ישמחו (XD)
הפרשנות שלהם לשיר נשמעת מעניינת.

מישהי עשתה לי את זה פעם, סובבה לי את המחברת בכיתה בזמן שכתבתי ואני חושבת שדיי איבדתי את זה. גסות רוח. כאילו, פרטיות, מישהו?

אהבתי מאוד את הפרק. כתוב מעולה. הדאגה של נועה למיכאל תמיד מקסימה ומרגשת אותי.

21/11/2021 12:47

    שקלתי להתריע מראש על ספוילרים חדרקון הראשון שלי, אבל… אם מישהו לא מכיר את השלמות הזאת זו כבר בעיה שלו.

    האמת שיצא לי לכתוב שיר או שניים בזמן שעבר מאז ההבנה הזו, אבל הם נראים לי מאוד קיטשיים ומעצבנים כאלה אז עדיין לא שילבתי אותם בסיפור עצמו :/

    כן. לא כיף. מעדיפה שיחטטו לי בהודעות מאשר במחברות.

    איך אני אוהבת את נועה זה משהו XD
    שמחה שאהבת ^^

    21/11/2021 13:48
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך