puma161
כל אחד שאי פעם אמר שספרים לא משפיעים על הכתיבה שלו משקר - הפרק הזה נכתב אחרי שסיימתי לקרוא את 'חוט של כסף' של נעמי נוביק. הסטאריק הגיעו משם. לכו קראו אותו הוא מדהים~

במה מאולתרת – פרק 18

puma161 27/11/2021 81 צפיות 2 תגובות
כל אחד שאי פעם אמר שספרים לא משפיעים על הכתיבה שלו משקר - הפרק הזה נכתב אחרי שסיימתי לקרוא את 'חוט של כסף' של נעמי נוביק. הסטאריק הגיעו משם. לכו קראו אותו הוא מדהים~

פרק 18 – ‘מה…~’

בבוקר יום רביעי, אחרי ששלישי נגמר במיכאל מותש מניסיונות השכנוע החוזרים ונשנים של גיא שילחינו את הפואמה הסתמית שלו, הוא נתקל בגיא. ליתר דיוק, בצל של גיא. עיניו היו שקועות בארובותיהן ופניו חיוורות ורפויות. אפילו הכחול של שיערו נראה דהוי, למרות שחודש לא מזמן. “לא ישנת בלילה?” שאל מתוך אינסטינקט, למרות שהתשובה הייתה ברורה מאליה.

גיא לא ענה. במקום, הציב מול עיניו דף שורות. “בוא ננסה את זה.”

מיכאל לא טרח להתעכב על הסימנים השחורים. הוא ידע מה ימצא שם. מן הסתם, גיא לא עמד בפיתוי. “לא.”

הילד לא ויתר. הוא המשיך להחזיק את הנייר התלוש מול עיניו של מיכאל, עד שנכנע ועבר ברפרוף על התווים. “בבקשה? רק ננסה.” מיכאל היה בטוח שאם לא היה לו דף ביד, הוא היה מצמיד אותן ומתכופף בתחינה. חצי יפני, אחרי הכל (או קוריאני? הוא לא היה בטוח).

“תניח לי אחרי שנסיים?” שאל בייאוש הולך וגובר. ראשו של גיא היטלטל בהנהון נמרץ. “אוקי,” מלמל והשתרך אחריו לחדר המוסיקה. זה היה בסדר, גיא גם הקדים משום מה ונשארה כמעט חצי שעה עד הצלצול.

“אלה התווים שלך. ניסיתי להתאים אותם כמה שאפשר לגיטרה, אבל אני לא בטוח שכתבתי נכון.” הוא נשמע פתאום פחות בטוח, מה שהדליק במיכאל את הניצוץ ההוא. לא שמחה לאיד, אם כבר הפוך. הוא ציפה לחוסר התאמה משווע, אבל קיווה למשהו אחר. כשקרא שוב את התווים, הפעם ביתר עיון, הבחין בבעיות הקטנות שגיא כנראה חשש מהן. בשולי שמיעתו היו ההכנות של גיא על הגיטרה, ומיכאל החליט שינסה לעקוב אחרי התווים.

זה מה שהוא תכנן, לפחות. בפועל הוא מצא את עצמו עוקב אחרי רובם, אבל מתקן תוך כדי את הצרימות הקטנות ששמע ברוחו, שיתאימו לצלילי הגיטרה.

הוא לא שר, זה לא היה הזמן לזה – וגם, הוא עדיין התנגד לכל העניין – אבל כן התרכז כמה שאפשר במנגינה ומלמל לעצמו את המילים בדממה.

זו הייתה מנגינה מוזרה. שונה לחלוטין מזו שהלחין בעצמו, לשיר שלו שבאמת רצה לשמוע מושר. היא לא הייתה קצבית, אבל גם לא רגועה. הוא ידע שברגע שיצרף לה את המילים הן ישמעו יותר כמו דקלום מאשר שיר ולא היה בטוח אם רצה לנסות את זה.

כשסיימו, גיא הסתכל עליו. על פניו ננסכה אותה הבעה כמו אחרי ה’הופעה’ הקטנה בבית הקפה. השתאות. הלב של מיכאל התכווץ כשנוכח לגלות שגם בו היא קיימת, במידה מסוימת.

“זה לא… רע,” הצליח לחלץ בסופו של דבר.

גיא רק הנהן. “לא שרת.”

מיכאל משך בכתפיו. “לא הייתי בטוח איך.” עכשיו הוא כן היה בטוח. הלחן רץ בראשו בין אם רצה בכך ובין אם לא. “בכוונה עשית שזה יתאים יותר לדקלום?”

גיא העביר משקל מרגל לרגל, נראה לא בטוח. וגם כאילו עומד להתמוטט כל רגע מחוסר שינה. “לא בדיוק? כאילו, ניסיתי ללכת יותר עם ההברות ופחות עם המילים השלמות, משהו כזה.”

מיכאל הנהן. הוא לקח את הדף עם התווים הגולמיים וסימן את השינויים שעשה. “רואים שעשית את זה באמצע הלילה.”

למשמע המילים גיא זינק ממקומו ותוך פחות משנייה גהר מעל מיכאל, שכמעט הפיל את העיפרון לנוכח הצל. “תסלח לי? אני עובד קשה, מלחין לך את השיר, ולזה אני זוכה בתמורה?” טיפות רוק ניתזו על עורפו של מיכאל, אבל הוא החליט לא להגיב. רק הצטמרר מעט וחיכה שיתרחק כדי שיוכל לנגב את המקום.

“קודם כל, לא ביקשתי ממך לעשות את זה. ליתר דיוק, אני דיי בטוח שאמרתי שאני לא רוצה ואתה פשוט הלכת ועשית את זה בכל מקרה,” אמר והמשיך למחוק תווים ולהוסיף אחרים. “דבר שני, קצת ביקורת לא הרגה אף אחד. להבא, אל תלחין שירים באמצע הלילה.”

גיא השמיע מעין צליל ‘המף’ וחזר למקומו ליד מעמד הגיטרות. מיכאל ניצל את ההזדמנות לנגב את הנתזים ששרפו את עורפו.

“אתה כזה איש נמאס.”

מיכאל שמע בראשו את התבלינים מתחילים לשיר, אבל החליט שייתן לו את האחד הזה. “זה נכון.”

“אתה מודה?!”

“אהא.”

גיא פשוט יצא מהחדר כמו טורנדו. הוא אפילו לא סגר אחריו את הדלת.

בהמשך היום מיכאל נאלץ לחפש אותו, אחרי שלא נכנס לחצי מהשיעורים והמחנכת שלו חשבה שהם חברים של ממש, משום מה. הוא מצא אותו ישן במחששה. “איך הגעתי למצב הזה, שמישהו יסביר לי?” מלמל לעצמו כשניסה להבין איך להעיר את גיא ולברוח לפני שיקלוט שהוא מי שהעיר אותו.

האתגר היה לא ללכת ולהשאיר אותו שם, שישן עד סוף היום. מיכאל חשב שעדיף שלפחות ילך לישון בבית או משהו, במקום לשבור את הגב על הספסלים של בית ספר. הוא הניח את תיקו בצד והתקרב לגיא, שישן בפה פעור ורוק נוזל ממנו לאדמה. הוא גם נחר. מיכאל לא זכר את זה מהפעם ההיא שישן אצלו. הוא ניסה לא להירתע, אבל כן השתדל לעקוף אותו וטפח בעדינות על כתפו מאחור.

גיא התעורר כמעט מיד. בבהלה, יש לומר, רצינית. כזו שכמעט הביאה את ידו לראשו של מיכאל באגרוף מדויק במיוחד. למזלו, הוא התחמק בזמן.

“אלוהים ישמור,” מצא את עצמו אומר. “אתה לא נורמלי.” הוא כבר ויתר על הניסיון להיעלם, גיא היה ער לחלוטין.

“ואתה מסתובב ומעיר אנשים להנאתך, אני מבין.”

“נעלמת לארבע שעות!”

“נפלא! לפחות השלמתי קצת שעות שינה.” הוא פיהק וחזר לשכב.

“לא עדיף שפשוט תחזור הביתה? במקום לישון על הספסלים כאן. המקום הזה מסריח מסיגריות, ועוד ריחות שאני מעדיף לא לחשוב על המקור שלהם.”

“אוקי?”

“מה?”

“קוראים לזה ‘ירוק ויחסי מין’, דרך אגב.” גיא לא הסתכל עליו. הוא חיפש משהו. ההבעה שלו השתנתה כשמצא את הדבר, כנראה, והוא נופף מול מיכאל בשקית בצבע ירוק מזעזע, מה שהכיר בתור טבק.

“שמח לדעת שאתה מקשיב.”

“אין בעד מה.”

“אתה מתכנן להיכנס לשיעורים?” שאל, רק כדי לוודא. הוא כבר היה חצי גוף עם הגב אליו.

גיא לא ענה מיד. “לא נראה לי. בהצלחה עם אנטיגונה אבל. תודיע לי מי חי.”

***

בסופו של דבר הוא החליט דווקא כן ללכת הביתה, לאחר שחשב קצת והבין שהוא מעדיף לא לסבול מכאבי גב בגלל הספספלים הלא ספספליים האלה שבית הספר הואיל בטובו לקנות. הוא מצא את רוני רובצת מול הטלוויזיה, ישנה כשאיזה סרט בשחור לבן פעל ברקע.

“זה צ’רלי צ’פלין?” לחש לעצמו בהשתאות כשהלך, שקט ככל שיכל, לחדרו. הוא לא זכר ממתי אחותו צפתה בסרטים של האיש, אבל טוב, שיהיה. הוא לא ידע הרבה על רוני.

השינה, כמובן, לא באה. אחרי שמיכאל העיר אותו (למה, לעזאזל, הוא בכלל העיר אותו? אף אחד לא אמר לו שלא מעירים אדם ישן?), הוא הרגיש חי וקופצני וערני לגמרי. לא במצב של לחזור לישון, גם אם פיהק פעם בחצי שנייה. הוא פתאום חשב על משהו, וכמעט התקשר אליו לברר לגבי העניין אבל עצר ברגע האחרון.

לא, הוא יעלה על זה בעצמו. אולי קצת עזרה של נועה.

גיא חיכה שיום הלימודים יגמר. בסך הכל עשה כלום וחצי, אבל עבר כמות לא מבוטלת של שלבים בקנדי קראש בזמן הזה ופתר את כל הסודוקו של ‘פיצוחים’ מהשבועות האחרונים.

לא היה לו משעמם בכלל.

אחר כך הוא התקשר לנועה, שענתה, כתמיד, אחרי צלצול אחד. “מי זה רון?”

“מה אתה רוצה?” נשאלו השאלות בו זמנית. “איזה רון? רון של מיכאל?” הוסיפה נועה אחרי מאית השנייה. “מה לך ולו?” הא, אז היא באמת יודעת.

גיא חשב כמה רגעים. מה לו ולרון ההוא באמת? הוא סתם לא הבין מה הלך שם באותו לילה והניח שנועה תדע יותר ממנו. “סתם, פגשתי אותו לפני כמה ימים.”

נועה פרצה בצחוק מתגלגל. “פגשת את רון? איפה בדיוק, ברכבת?”

גיא עיקם את אפו ונשם עמוקות. לא להתפרץ, גיא. לא להתפרץ. זו רק נועה ואתה רוצה לישון. “לא,” אמר באיטיות. “ראיתי אותו ואת מיכאל בפארק בסופ”ש.”

הצד השני של הקו נדם. נשמע כאילו נועה אפילו לא נשמה. “הלו? בלעת את הלשון?”

“אתה מוכן לסתום? רק לרגע?” התפרצה. “סליחה, זה פשוט-” נועה קטעה את עצמה בחדות. “אני לא האדם לשאול אותו את זה. אם מיכאל יחליט לספר לך, הוא יספר. זה לא ממקומי.”

“מה…” המשך השאלה דעכה על לשונו. הוא לא באמת ידע מה לומר. נועה לא נטתה להתפרץ ככה. “הוא אמר שהוא חבר מהבית הקודם.”

נועה נאנחה מצידו השני של הקו, כאילו מאסה בשיחה. “אם זה מה שהוא אמר, אז זה מה שזה,” השיבה. “שוב, אני לא עומדת לדסקס איתך על חברים של מיכאל. הם חברים שלו, לא שלי.” ואז היא ניתקה.

“נו באמת.” מה כל כך קשה פשוט להסביר לו מה קורה. זה נראה ממש מוזר אז, כשראה אותם. מיכאל נראה כאילו עמד לבכות כל רגע. אבל זה לא נראה כאילו הם רבו או משהו. זה סתם היה מוזר, וממש מביך, אבל הוא היה חייב לומר שלום.

האם גיא התחרט על זה? מן הסתם, אחרי ששמע את מיכאל מכנה אותו ‘חבר לכיתה’, אבל זה לא אומר שירד מהעניין. “כמובן שאין לך אינסטגרם,” מלמל כשלא מצא אותו בחיפוש. “בטח לבלטה הזאת שלו אין אפילו אפשרות להוריד את האפליקציה.”

הוא לא רצה לשאול את מיכאל. ליתר דיוק, הוא לא רצה לטרוח לנסות בידיעה כבר מה התשובה שיקבל. הוא לא יקבל.

“טוב, זה בטח לא כזה חשוב בכל מקרה.”

הימים חלפו, והבגרויות עברו בשלום יחסי. גיא נחרד לגלות שהם שבועיים לפני פורים, כשהמחנך שלהם הזכיר על הפסטיבל. “אני מצפה מכם לתחפושות מושקעות ותואמות לנושא הנבחר. רוצים לעשות תחפושת כיתתית?” הציע בהתלהבות ראויה לציון וזכה לרטינות, אנחות ובסך הכל התנגדות כוללת בלי מילה אחת.

יואב – הידוע גם בתור ‘יואבי!’ על פי קבוצת בנות כיתתית – נכנע תחת העצלות הכוללת והמשיך בשיעור בלי להזכיר עוד את המאורע.

כששאל את נועה בהפסקה מה התכנון שלה לפורים ולפסטיבל בפרט, היא ענתה שהוא יראה כשיראה. כששאל את מיכאל למה הוא מתכנן להתחפש, הוא לא ענה. האמת, גיא אפילו לא ידע למה שאל. מיכאל בבירור תכנן לבלות את יום הפסטיבל בכל מקום שהוא לא בית הספר.

אבל הפתעות, כשמן הן הפתעות, וכשחזה באותו יום באדם שבהחלט לא היה מיכאל לסתו של גיא נחתה בחבטה מצלצלת על הרצפה.

“לא.” המילה נפלטה מפיו לפני שהספיק בכלל לעבד את שראו עיניו.

האדם-שבהחלט-לא-היה-מיכאל החזיר לו מבט קפוא. ובקפוא הכוונה הייתה מילולית לגמרי – העיניים שלו היו כחולות-לבנות כקרח. כמו גם שיערו – פאה? – שגלש מעבר לכתפיו כווילון צחור חלק, מבריק כמעט. פניו, ידיו וכל שאר פיסת עור חשופה נצבעה בגוון בהיר במיוחד של תכלת וגיא יכול היה להישבע שראה משהו מנצנץ באזניו. “אתה. עם. עגילים.”

ידו של האדם-שבהחלט-לא-היה-מיכאל עלתה למשש את תנוך האוזן. “כן.”

“ועם פאה. ומאופר. ועם עדשות. ולובש… גלימה?” גיא החווה בידו על הבד שעטף את גופו. גוונים של כחול כהה מעוטר בתחרה כסופה וזהובה שנכרך סביב עצמו כגלימת שמלה שכזו. “עם נעלי בוקרים.” הא. זה היה מאכזב. הוא כבר ציפה לאיזה מגף סטייל ההוא ממשחקי הכס או משהו. אבל לא, מגפי בוקרים שמישהו ריסס בתכלת. העיטורים היו יפים, לפחות.

“עדיין לא יודע ליצור נעליים.” נשמע בתגובה.

גיא החזיר את מבטו לדמות, שנראה כאילו יצאה ישירות מאיזה סיפור עם סיבירי או לחלופין, אנימה פנטסטית במיוחד. אבל השאלה האמיתית הייתה: “מי אתה ומה עשית עם מיכאל?”

“אמרתי לך, יש סיבה שהתנגדתי לבמה הזאת. יותר מדי דברים לעשות, ועבדתי על זה כל החודש וחצי האחרון,” השיב, שפתיו החיוורות נפסקו וחשפו בפני גיא, להקלתו האדירה, שלא טרח למצוץ אלף סוכריות כחולות על מקל כדי לכסות גם שם.

הוא כמעט השתנק. זה נשמע כל כך רע בראש שלו.

“…הא.” הוא עדיין חווה השתאות כללית. “מה… מה אתה אמור להיות?”

האדם-שבהחלט-לא-היה-מיכאל חייך. “סטאריק. דמות מספר שקראתי, הם חיים בחורף.”

“זו תחפושת מדהימה.” הרגיש צורך לציין. אחרי ההלם הראשוני, גיא החליט שהוא ממש אוהב אותה. נראה שהושקעו בה שעות על גבי שעות של עבודה, במיוחד בגלימה. “אלה עגילים אמיתיים?”

הסטאריק הניד בראשו. הוא תפס באחד מהם ולחץ על חלקו התחתון. זה נפתח בקלות והוחזר מיד למקומו. “קליפס.”

“לא ידעתי שאתה בקטע של פורים.”

הסטאריק – גיא סירב בתוקף לקרוא לו מיכאל כשנראה ככה – חייך. החיוך שלו היה בכמה וכמה רמות קר יותר מהחיוך הרגיל, שהיה קר בפני עצמו, שגיא כמעט נרתע. “אתה לא יודע עלי הרבה דברים.” היה כל שאמר. “למה אתה התחפשת?” אולי נמאס לו לדבר על עצמו.

גיא הביט על עצמו. הוא חשב שהתחפושת שלו דיי ברורה, אבל כבר שלושה תלמידים ומורה שאלו אותו את זה. “אני החלילן מהמלין.”

“אתה יודע שזו מקטרת, נכון?” הסטאריק הצביע על חליל הצד המעות מעט שלו.

גיא הרים את הכלי, בוחן מקרוב את החורים במקומות הלא רגילים ואת הגוף שהתעקל לקראת הסוף. ההבנה הכתה בו. “אהההה. אז זה למה היא צחקה עלי.” הוא התחיל לצחוק גם. כשהגיע לבית הספר, האדם הראשון שפגש הייתה המורה לאנגלית. היא הצביעה על ה’חליל’ שלו, אמרה משהו באנגלית שלא היה לגיא מושג מה המשמעות שלו וגיחכה לעצמה. “זה הדבר היחיד שהיה לי בבית ואיכשהו נראה אגדתי, אז פשוט זרמתי.”

חברו צחק גם. “מתאים לך.”

“לא מתאים לך. ממתי אתה פריק של פורים?” עדיין הוא לא הבין. הוא היה בטוח שמיכאל היה מסוג האנשים שנמנע ככל יכולתו מכל מפגש פורימי חברתי. לא מהסוג שמשקיע שבועות בהכנת תחפושת, ועוד עושה את זה טוב. ממש טוב.

אבל הנדון רק משך בכתפיו, חיוך קל ריצד תמיד בצד פיו, כאילו רק להימצא בתוך התחפושת עשה לו טוב. “מאז ומעולם. זה החג האהוב עליי.”

“טוב, שיהיה.” היא לא תכנן להתעכב על זה כל כך. “בוא נסתובב. אני רוצה להשוויץ בתחפושת שלך.”

במה מאולתרת – פרק 18
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

*היא לא תכנן להתעכב – הוא

לישון על ספסל בבית ספר זה נפלא. ברגע שמוצאים את התנוחה הנכונה זה חוויה עילאית.
אני קצת מתגעגעת לתחפושות. בעיקר בגלל שזה פשוט כיף ליצור אותן או סתם לאלתר…

הו, אני מנסה לדמיין את מיכאל מחופש וזה מרגיש לי היסטרי! חייבת דוגמה לזה במציאות! XD

אהבתי ממש את הדינמיקה של גיא ומיכאל בפרק, וכמובן את העובדה שגיא עדיין לא יודע מי זה רון וזה משגע אותו.

אחלה כתיבה!

28/11/2021 17:33

    הסכמה גורפת. היה לי ספסל קבוע שהייתי ישנה עליו בשעות חלון בתיכון~

    יאיי! כל זמן שהדינמיקה ביניהם טובה אני שמחה ^^

    תודה לך~

    02/12/2021 23:20
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך