puma161
אין לי מה לכתוב סו... קריאה מהנה~

במה מאולתרת – פרק 21

puma161 18/12/2021 75 צפיות 2 תגובות
אין לי מה לכתוב סו... קריאה מהנה~

פרק 21 – ‘זה שאין לומר את שמו~’

מיכאל שם את חלקו בחשבון על הקבלה. “אני צריך ללכת, מתחיל להיות מאוחר,” אמר כשהביט בשעונו והתרומם לנוכח מבטיהם המופתעים והמבולבלים של נועה וגיא.

“השעה רק שבע,” ציין גיא ונעץ בו מבט מוזר. מיכאל תהה אם עדיין הרגיש רע עם עצמו על מה שאמר בתחילת הארוחה. מבחינתו זה היה בסדר גמור, הוא לא ציפה ממנו אחרת. זה היה גיא, אחרי הכל. הוא ומודעות סביבתי לא היו חברים טובים במיוחד. אם כי… הוא היה יכול לדבר קצת יותר בשקט.

“כן, טוב. להזכירך, אני מתחיל מחר קורס פסיכומטרי, אז אני צריך ללמוד.”

“זה עדיין מוקדם יחסית, אתה יודע. כאילו, לא לוקח כל כך הרבה זמן להגיע מכאן למודיעין.” מיכאל התחמק מעיניה החשדניות של נועה, שבאותם רגעים ננעצו בו כאילו ניסו לחדור לתוך מחשבתו. אה, הוא ממש העדיף שזה לא יקרה.

הוא חיפש מפלט במבטו של גיא אך לצערו, שני החורים השחורים שננעצו בו חזרה היו ספקניים לא פחות. “אני צריך ללמוד,” חזר על עצמו והכתיף את תיק הגב בעודו מתרומם ממקום מושבו. “זה כבר עם טיפ, דרך אגב.” בזאת יצא מהמסעדה, לגמרי מבחין במבטו המאוכזב משהו של המלצר שלהם.

אלוהים, למה?

מן הסתם הוא לא החזיר לו מבט, רק נס משם מהר ככל שיכל בלי להיראות חשוד.

הוא רצה להיעלם.

כשהלך למרכזית הבין שהמבטים החשדניים שגיא ונועה נתנו בו הפריעו לו פחות משחשב. הוא רצה פשוט להיעלם, להתנדף מהעולם. מיכאל רצה לעטות את הברדס שלבש על הבמה ושכל מי שהכיר אותו ישכח מעצם קיומו לכמה שעות או ימים. הוא רצה להיות שקוף. עשוי זכוכית, אולי. לו היה עשוי זכוכית, הפגיעות לפחות היו שוברות אותו, פיזית ולא רק נפשית. משהו בו רצה להישבר. לבד. בלי אחרים ששואלים מה קרה פתאום. בלי מבטים ששופטים אותו סתם ככה בלי לדעת מה באמת קורה.

קצב הליכתו התגבר בלי ששם לב ורק כשמעט עבר באדום כפה על רגליו עצירה מוחלטת.

כן, הוא דיי רצה לצרוח.

הרמזור התחלף לירוק ומיכאל חידש את צעדיו, משתדל לשמור על קצב סביר. למרות השעה הבאמת לא מאוחרת במיוחד, הרחובות היו עמוסים הולכי רגל ורכבים כאחד ומיכאל תיאר לעצמו שעדיף יהיה לא לרות כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחריו, גם אם כך בדיוק הרגיש.

לא. הוא הלך בקצב בינוני, לא איטי ולא מהיר בהרבה מהממוצע, אחד של אדם ממהר אבל לא חרד. רק כשהתיישב במושב והשעין את ראשו על החלון הדביק, הרשה לעצמו לנשום לרווחה והוציא את מכשיר הנוקיה הקטן מכיסו.

היו שתי הודעות ממאיה, שביקשה שיביא את המעדנים שהיא אוהבת ואז שאלה מתי הוא חוזר. מיכאל תהה למה שמה לב פתאום, ואז קלט שההודעות נשלחו בהפרש ארבע שעות אחת מהשנייה ושלא חזר לביתו מהבוקר.

הוא גלל מעט מטה… אביב אמר שאין סוללות, הודעה מנועה – היא שלחה לו אחת כשיום הלימודים נגמר ואיחלה להם בהצלחה – ושתי הודעות מאמא שלו.

מיכאל מצמץ. עצם את עיניו לרגע וחזר להביט במסך הקטן.

זו לא הייתה אשליה. אמו באמת שלחה לו הודעה, והיא שאלה אם הוא בבית… לפני ארבע שעות. “מה היא רוצה?” מלמל לעצמו וניחש שזה כבר לא רלוונטי, אבל נכנס בכל מקרה, נחרד למראה הכתוב: ‘הטיסה חזור הוקדמה, יוצאים עוד כמה שעות.’

אוי לא. מיכאל בדק מה השעה. כמעט תשע. הוא החזיר לה הודעה ושאל כמה זמן מאותו רגע ייקח להם להגיע.

אימו ענתה כמעט מיד: ‘ממריאים בקרוב. נהיה בבית בסביבות שתיים-שלוש אני מתארת לעצמי.’

הוא שחרר נשימה שלא ידע שהחזיק. לפחות לא יצטרך לדאוג שהבית יהיה פתוח. מן הסתם היה להם מפתח. מה שכן, מיכאל לא רצה להיות שם כשהם חוזרים. האנרגיות מההופעה עוד זרמו בגופו, למרות שעברו כבר כמה שעות מאז, והוא ידע שגם אם לא ישמיעו רחש, הוא יחוש בבואם. הקירות תמיד הרגישו קרובים יותר כשהם היו בבית, גם אם לא באותו חדר איתו. הוא לא רצה להרגיש את המחנק שלהם באחד הימים הטובים בחייו.

בעודו חושב עוד מה לעשות, האוטובוס עצר בתחנה. מיכאל ירד, כמעט שוכח מתיק הגב שנשא עמו כל הדרך. זה עם בגדי ההיעלמות שלו, שמתוקף תפקידם רק הבליטו את נוכחותו. אבל זו לא הייתה הנוכחות שלו שהובלטה – זה היה האיש שאין לומר את שמו, ועם כמה שהתנגד – השם הלם אותם. ההרגשה שפעמה בו כשהתכסה בברדס ולכמה רגעים הפסיק את קיומו של ‘מיכאל’ לטובת ההוא שלא באמת קיים – מיכאל שאל את עצמו למה לא עשה זאת קודם?

כי קודם לא היה מי שידחוף אותי. הייתה התשובה הברורה. קודם, לא היה את גיא, ומיכאל סרב להתעכב על המחשבה.

“מה יש, ילד?” שאל הנהג הזקן כשראה שהנוסע היחיד שלו עדיין על המדרגות. “הרציפים שם.”

ראשו של מיכאל זינק מרגליו לראש גרם המדרגות הקטן ופניו התחממו במבוכה. הוא עמד שם במשך כל הזמן הזה? “אה. אמ. כן, אני יודע. סליחה,” מלמל ומיהר לקפוץ אל המדרכה ולאפשר לנהג להמשיך לחניון. למעשה, הוא תכנן לבקש הכוונה לאחד הפארקים שעדיין לא זכר איך מגיעים אליהם. ‘פארק המפלצת’, שכונה כך עקב המתקן הענק מכוסה זכוכית קליידוסקופית שניצב במרכזו. חרגול עצום, אולי, אבל כולם קראו לו ‘המפלצת’.

הוא תכנן לעשות את זה, אבל התחרט בסופו של דבר והתחיל בדרכו לסופר, בתקווה שעוד היה פתוח בתשע בלילה. הוא היה פתוח, למזלו, ומיכאל זרק לסל כמה מעדנים בשביל מאיה, סוללות לאביב וחטיף שוקולד לעצמו. המוכרת בהתה בו בעיניים פקוחות בערך וכמעט שכחה להחזיר לו עודף. מיכאל הודה לה ויצא במהירות, מתחיל בצעדה לביתו.

זה היה מרחק לא קטן, אבל היו לו תיק גב – להכניס אליו את הפריטים – ואוזניות להפגת השקט, אז הוא היה בסדר. קול קטן ניקר בראשו, הפציר בו לחזור על צעדיו וכן ללכת לפארק, אבל מיכאל השתיק אותו. עם כל הכבוד לרצונו לברוח, זה היה הגבול. מאיה ואביב היו לבד בבית והשעה הייתה מאוחרת מספיק כדי שהימצאותו תהיה הכרחית. חוץ מזה, הוא פחד להודות בדבר, אבל בשבועות האחרונים האווירה בביתו נהייתה נסבלת למדי. פחות מעיקה, אולי כי הוריו לא היו שם להזין אותה בהדחקה המושלמת שלהם.

מיכאל נאנח והגביר את קצב צעדיו. לפעמים הוא באמת שנא את עצמו. הוא שנא להיות כזה – מנותק, מכחיש, מתחמק מעימותים – ושנא עוד יותר את העובדה שלא עשה דבר כדי לשנות את ההתנהגות הזאת.

למעשה, היו אלה הוריו שנמנעו מלדבר על העניין. הם אלה שברחו כל פעם, טסו ליעד כזה או אחר ‘מטעמי עבודה’ ובעיקר כדי שלא יצטרכו לדבר עם הבן ההומו שלהם. (מיכאל לא היה בטוח שהם מסוגלים לבטא את המונח בלי לבלוע חלק כלשהו מהמילה.) הם היו נעלמים לשבועיים-שלושה, לפעמים אפילו חודש, חוזרים עם ערימת מתנות לתאומים ובשבילו, נשארים לשבוע ושוב נעלמים.

וזה לא שמיכאל לא ניסה לדבר איתם, בשנה הראשונה הוא באמת ניסה. הוא אפילו הכין נאום קטן ותכנן להושיב את שלושתם לשיחה רצינית באחד הערבים, אבל כששאל מתי הם יכולים, שניהם פתאום עבדו עד מאוחר במשך שבועיים. הוא ניסה, אבל בשלב מסוים נמאס לו. הוא מאס בשתיקה שלהם, בהתנהלות היומיומית שלמראית עין הייתה בסדר גמור, כשמתחת לפני השטח הם בקושי החליפו משפט בשבוע. לא רק זה, הם הכניסו את אביב ומאיה לכל העניין. מיכאל לא ידע מתי עשו את זה, כי כשנמנעו ממנו זה גרם לכך שיצאו מוקדם בבוקר וחזרו כמעט בלילה, אבל אולי אחיו ספגו את ההרגשה הכללית. ביתו הפך לדוגמא מוחשית של ‘נתעלם וזה יעלם’. הבעיה הייתה – זה לא נעלם.

אז נמאס לו. הוא הפסיק לנסות והחליט להשלים עם המציאות.

ואז הם עברו למודיעין.

מיכאל קלט שהוא מזעיף פנים. רק הזיכרון העביר בו חלחלה, מהולה בזעם מהסוג שנשאר. ההרגשה הייתה זהה ליום בו הם הודיעו שקנו דירה בעיר אחרת, כי רצו לשנות קצת אווירה. אביב ומאיה הביטו בהם בעיניים גדולות ושאלו מה יהיה עם בית ספר, כי היה אמצע שנה. מיכאל הביט בהם דרך המראה ושתק, כי הוא ידע מה הסיבה האמתית למעבר הייתה.

מאז עברה מעל שנה, בה סחב את המחנק כגוש מוחשי שישב באופן תמידי בגרונו. אז כן, הוא מאס בזה, שוב.

זהו. החליט. הפעם הוא ידבר איתם. הוא לא סתם יחזור הביתה, הוא יחכה להם ער. זה היה יום חמישי ולא הייתה להם סיבה אפשרית לסרב, להתחמק, להתנדף לחדרם.

ממרחק כבר ראה את הבניין שלו, רוב החלונות עוד מוארים, מתקרב במהירות. התיק הכביד על כתפיו והקשה עליו לשמור על הקצב המהיר שרגליו הכתיבו לו, מיטלטל על גבו בכל צעד וצעד.

כשהגיע לגינה, הקיף אותה שלוש פעמים. הוא האט בהדרגה, מניח לרוגע לשטוף אותו ומסדיר את נשימתו. ליבו חזר לפעום בקצב סדיר, מערבולת המחשבות שפקדה אותו נרגעה מעט וההבעה הזועפת עזבה את פניו.

מיכאל נטש את השביל ההיקפי ונכנס לגן המשחקים הקטן. הוא פסע לאיטו, עובר במבטו על המתקנים, מחפש אחר חתיכות גומי סוררות. הוא התעכב על רשתות הצל בעלות החורים העגולים, שבקרוב יהיה בהן צורך כי הימים החלו להתחמם לקראת האביב. ראשו התעקל לאחור, עיניו עלו אל השמיים הכהים ומכוסי העננים, והרגיש את עוצמת החוויה שוקעת בו, בניסיון לנצור ממנה כמה שיותר לפני שיכנס לביתו והבדידות תשתלט על ליבו.

זו הייתה מחשבה כל כך מדכאת, שמיכאל התחרט שהתיר למוחו להכיר בה בכלל.

ההקפה השלישית הגיעה לסיומה. מיכאל התחיל עוד אחת, כשגוש הצטבר בגרונו רק למחשבה על שיחה עם הוריו.

הוא נעצר באמצע צעד, פנה והתיישב על אחת הנדנדות. הוא נע קדימה ואחורה בתנודות קטנות, לקצב השיר שזרם לתוך אזניו. העננים התמעטו לכדי קבוצות בודדות ומבעד לעיניו הבורקות הצליח לצפות בסהר הדקיק שריחף במרכז שמי הלילה.

מיכאל שאף שאיפה חורקנית ושחרר נשיפה צורמת אפילו יותר. זה לא עזר, הגוש עדיין היה שם, נוכח וכואב וחונק.

הוא לא רצה לבכות. הוא לא תכנן לבכות היום. הוא תכנן ליהנות ולשיר ולצחוק ולדבר עם גיא ועם נועה כמו שלושה שביעיסטים נורמליים. לא לשקוע במחשבות על עצם קיומו בעולם ועל ההורים שלא רצה שום קשר אליהם והם לא אליו.

זה היה התכנון, בהתעלמות מוחלטת מההרגשה הרעה שאחזה בו עשר דקות לפני שעלו.

חלק ממנו חשב, ציפה, כמעט קיווה שגיא יצוץ פתאום, כמו שקרה כבר כמה פעמים. הייתה לילד נטייה להופיע ברגעים הכי פחות מתאימים ומשהו במיכאל תהה אם זה היה מסוג הרגעים האלה, אבל המקום נותר שומם ודומם. קריאת ינשוף בודדת הפיגה את השקט מדי כמה שניות.

מיכאל נאנח, תוהה אם נועה וגיא כבר התחילו את דרכם חזור או ששניהם עוד הסתובבו ברחבי תל אביב, מעבירים את הלילה בנעימים. אולי נועה השמיעה לו שירים נוספים של האמנים שאהבה. אולי גיא השמיע לה את שלו. “מיכאל?” קול זר הקפיץ אותו ומיכאל נאחז בשרשרות הנדנדה כאילו חייו תלויים בזה. “זה אתה, נכון?”

מיכאל צמצם את עיניו לאחר שנרגע מעט והפנה מבט בכיוון הקול. דמות התקרבה אליו בהדרגה, לאט, בעצלות. האדם נכנס לעיגול האור של מנורת הרחוב וחשף בפניו נער ששיער שהיה בגילו, מבוגר בשנה אולי. מיכאל לא זיהה אותו. “מי אתה?” שאל והתרומם מהנדנדה בהיסח הדעת.

“אווץ’,” הזר נעצר והניח יד על ליבו, מעווה את פניו בכאב מעושה. “זה כאב. גיא לא מדבר עליי? ואני חשבתי שאנחנו חברים…” הביט בו מקומתו הנמוכה, עם ראש מגולח וגזרה מלאה, והטה מעט את ראשו בחצי חיוך. הוא לבש בגדי יומיום; חולצה חלקה בהירה ומכנסי דגמח בצבע חאקי, כאילו חזר בדיוק מאיזו תנועת נוער, למרות שהיה אמצע הלילה. “בכל מקרה, נעים להכיר, רועי. אני חבר טוב של גיא מהבית ספר,” הציג את עצמו וחייך אליו בידידותיות.

מיכאל לא השתכנע. “ואיך אתה יודע מי אני?” שאל בעיניים עדיין מצומצמות, מחשד וגם כי הסתנוור מלהביט בו ישירות.

רועי, כך התברר, משך בכתפיו כאילו היה זה מובן מאליו. “תראה, זה לא שאתה איזה רוח רפאים. אנשים מכירים אותך בעירוני.”

זו, למשל, הייתה בעיה. מיכאל עשה כל שביכולתו להיות שקוף ועכשיו הרועי הזה מגיע ואומר לו שאנשים מכירים אותו? יודעים מי הוא, תלמידים משכבות אחרות? “אוקי, ו…?” הוא לא תכנן להישמע אנטיפת, אבל השילוב של השעה וחוסר הרצון שלו בחברה אנושית עשו את שלהם. “מי אמר שאתה יכול פשוט להופיע מולי בעשרה לחצות ולדבר איתי כאילו כלום?” אולי זה היה מוגזם, אבל הוא באמת לא רצה לנהל את השיחה הזאת באותו רגע. למען האמת, מיכאל לא רצה לנהל שום שיחה באותו רגע. הוא התחרט על הרגע שהחליט להתחיל את ההקפה הרביעית, יש סיבה שעשה רק שלוש.

רועי היה אורח לא קרוי, והתואר לא מנע ממנו להמשיך לדבר. הוא אפילו התיישב על קצה המגלשה כדי שמיכאל יוכל להביט בו כמו שצריך. “סתם.” עוד משיכת כתפיים. “עברתי כאן במקרה וראיתי אותך בוהה בשמיים כאילו אתה מצפה שאיזה מטאור יופיע.” זה לא היה רחוק מהאמת.

“אולי זה אומר משהו, אתה יודע.”

רועי גיחך. חיוכו הסתמי התחלף באחד קצת מתנצל, כאילו הבין שנוכחותו לא רצויה באותו זמן ומקום. “אולי,” הודה. “אני מניח שהסקרנות גברה עליי.” קירב את רגליו לחיקו ויצר מה שנראה למיכאל כמו כדור ים ענק. “דרך אגב, איך הייתה ההופעה?” הרים אליו את פניו העגלגלות כאילו השאלה, שנשאלה בתמימות טהורה, לא ערערה אותו לחלוטין.

מיכאל ניסה לשמור על הבעה שוות נפש, למרות כל הנורות האדומות שנדלקו בבת אחת בראשו. “היה- אמ. כן. לא רע, תודה על ההתעניינות.” הגינה נראתה פתאום מאוד לא מסבירת פנים. הוא קפץ מהנדנדה באמצע התנועה והתאמץ להתייצב, לוקח את התיק שנשען על העמודים. “אני חייב לחזור הביתה, לילה טוב.” נופף והתרחק משם במהירות הלא מחשידה המרבית.

גיא עמד לשלם על זה.

במה מאולתרת – פרק 21
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

*עדיף יהיה לא לרות כאילו השטן- לרוץ

אומייגאד הסוף! אני לגמרי שכחתי שככה הגמר הפרק!
אני בטוחה שגיא לא גילה לו, הוא בטח רק אמר לרועי שהוא הולך להופעה עם מיכאל, הרי גיא לא יעשה את זה למיכאל, נכון? אני בטוחה שזה רק אי-הבנה מטורפת.

וגם, זה רשמית הפרק האחרון שקראתי, ככה שכל דבר מעכשיו יהיה הפתעה מוחלטת. לפחות אני יכולה לחזור לנחש בתמימות ולא בגלל ששכחתי חלקים XD

פרק טעון רגשית מצד מיכאל, יחסית “כבד”- בהחלט עדיף לקרוא ביום ולהיות מרוכזים מאשר בלילה.
אני אוהבת שכקוראת אני זוכה להיחשף לחלקים האלה, קצת מהעבר של מיכאל, קצת מהפנימיות שלו. זה עוזר להבין את הדמות שלו ואת הסיבות שלו על מעשים מסוימים.

אני סקרנית לדעת מה קרה למיכאל שגרם לו להיות מדוכדך ולרצות להיעלם פתאום לאורך כל הפרק, הרי הוא שקע לתחושה הזאת הרבה לפני שקרא את ההודעה על חזרתם של הוריו, ויחסית, ואולי אני טועה, לא נראה שזה בגלל התגובה של גיא. נראה שהוא הבין שהיא כולה “גיא” ולא לקח את זה קשה עד כדי כך (למרות שחשב שהוא היה יכול אחרת).

אולי אוזכר כבר משהו ואני לא הבנתי? לא יודעת, אני עדיין חושבת שזה קשור להיעלמות שלו לפני המסעדה.

הפגישה עם רועי היא הפתעה נעימה כי היא מפגש בין שתי דמויות שלא היתה להן היכרות לפני כן ועכשיו היא גם עזרה לאשש את חשדותיו של מיכאל שהסתובבות גם גיא גרמה לכך ש”מכירים אותו”.
מרגיש לי שכרגע זה משהו חשוב, כאילו זה יכול פתאום למוטט את הקשר של עם גיא.

בכל מקרה, אהבתי מאוד את הפרק. הרגשתי מאוד “טים מיכאל” לאורך כל החלק על ההורים. זה דבר אחד אם יש להם דעה על משהו והם לא רוצים להתפשר עליו וזה דבר אחר לגמרי לא לנסות בכלל להקשיב. זה אפילו קצת יותר גרוע בעיניי.

19/12/2021 09:51

    לדבר אחדבתגובתך יש לי תשובה שאני גם יכולה לשחרר:
    מה קרה עם מיכאל אחרי ההופעה ולמה התנהג כמו שהתנהג.

    האמת שזה אוזכר בסוף ההופעה, ברגע ששקל להוריד את הברדס ולחשוף את עצמו ובסוף החליט שלא, כי להרגשתו – יש לו יותר מדי מה להפסיד.
    ההרגשה הזו, שהוא היה שנייה לפני להשתחרר, רגע לפני להפסיק להסתתר מאחורי מסכה, הייתה לו כל כך זרה שהיא ערערה אותו לחלוטין. התגובה האוטומטית שלו לערעור הזה הייתה לתפוס מרחק מכל מה שנקשר לסיבה, שהעיקר בו הוא גיא וגם נועה.

    זה בעיקרון לתהייתך :)

    האמת שמכאן העלילה עומדת לתפוס כיוון כבד יותר, כי אנחנו נכנסים לעולם הפנימי של מיכאל. הפרק הזה הוא דיי סיפתח להמשך מהבחינה הזאת~

    21/12/2021 18:30
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך