puma161
ל9עמים אני תוהה מה הבעיות של השניים האלה, ואז נזכרת שהם בסך הכל בסדר עם כמה מוזרויות~

במה מאולתרת – פרק 5

puma161 02/06/2021 172 צפיות 7 תגובות
ל9עמים אני תוהה מה הבעיות של השניים האלה, ואז נזכרת שהם בסך הכל בסדר עם כמה מוזרויות~

פרק 5 – סליחה באמת~

גיא בהחלט לא ציפה לדפיקה על דלת ביתו בשעה שתיים עשרה בלילה. רק לפני פחות משעה הוא עזב את ביתו של מיכאל ועכשיו מה?

הוא הסיר מעליו את השמיכה החמימה והתקדם תוך פיהוק אל הדלת. “מי זה?” שאל לפני שפתח. הוא לא עומד לפתוח לאיזה קבצן שהחליט לעלות עד הנה באמצע הלילה. עד כמה שאכפת לו מהם, הוא רצה לישון באותו רגע. הוא היה עייף, נרגש, קצת כעוס על התגובה של מיכאל והכל ובעיקר היה לו קר. הוא רק רצה לחזור להתחפר מתחת לפוך הנעימה שלו וללכת לישון.

“מיכאל.” נשמע קולו של הילד מעברה השני של דלת האלומיניום.

הא? מה הוא עושה פה? הוא לא אמור להיות כבר בחלום השלישי או משהו?

גיא סובב את המפתח בחור המנעול ופתח לו את הדלת. “מה… אתה עושה פה?” שאל בבלבול, לא מפספס את העובדה שמיכאל החזיק בידו שקית קטנה עם בגדים ואת תיק הצד האפור המוזר הזה שנסחב איתו כל פעם לבית ספר.

מיכאל הישיר אליו מבט עייף ורציני. “אני ישן אצלך היום.” קבע ועקף אותו בכניסה לביתו. “מצידי אני יכול לישון גם על הספה אם זה מפריע לך,” הוסיף והתיישב על כורסת העור הכפולה. גיא הביט בו לרגע, הוא נראה… תשוש בהחלט.

“אההה או… קי?” לא היה לו שמץ של מושג איך להגיב לזה, ולא נראה כאילו מיכאל שש לספר לו, אז הוא החליט פשוט לא לשאול. “אני יכול לסדר לך מזרון בחדר שלי. דרך אגב, למה אתה עם תיק בית ספר?” שאל בבלבול.

“אה. באמת?” מיכאל התרומם מתנוחת השכיבה שהספיק להתמקם בה וחייך אליו בהכרת תודה. “וכי יש בית ספר, אני צריך את הדברים שלי כדי להיות בבית ספר.”

“יכולת פשוט לארגן אותם בבוקר…” גיא ציין בפניו ובלי לחכות לתשובה מיהר לממ”ד להוציא ממנו את המזרן הספוגי ולהציע אותו. אחרי שסיים חזר לסלון לקרוא למיכאל, אך קלט שהוא כבר נרדם. “הילד הזה…” הו לא, הוא לא סידר את כל זה לשווא. “קום.” ניער את כתפו בגסות עד שמיכאל פקח את עיניו לחריצים קטנטנים.

“הא? מה?” לקחו לו כמה רגעים להתאפס על עצמו, ואז הוא קם במהירות ושירך את רגליו בעקבות גיא אל חדרו. גיא בקושי הספיק לכבות את האור וכבר שמע את נשימותיו הסדירות של מיכאל מתחת לשמיכת הצמר שהביא לו.

הוא בכלל הפנים את מה שאמר לו?

***

מיכאל התפלא לגלות שהתעורר לא על המיטה שלו, אלא על מזרן במקום לא מוכר. הוא לא נחטף או משהו באמצע הלילה… נכון? נבהל לרגע, ואז נזכר במאורעות האתמול.

הו, הוא ישן אצל גיא. הוא בהחלט לא ציפה מעצמו לעשות את זה, אבל הבית שלו הגיע לשיא.

מיכאל תר אחר השעון בחדרו של גיא, וכשמצא אותו גילה שהשעה שש בבוקר. לא רע… יש לו עשר דקות להתארגן ואז יוכל לצאת, למרות ש… הוא בבית של גיא עכשיו, לא בביתו. כאן אין בעיות, מיכאל שכנע את עצמו וחזר לישון.

“קום. קום. קום. קום. קום.” מישהו סטר לו בקצב קבוע. “קום כבר יא עצלן. קום. קום. קום.” כמו מנטרה.

“אני קם!” למיכאל נמאס והוא הזדקף על המזרן. “מה השעה?” שאל. קרני השמש הסתננו מבעד לתריסים ופגעו בעיניו. השעה בטח הייתה מאוחרת, כי מיכאל לא הצליח לזכור את הפעם האחרונה שהרגיש אור כזה בוהק בבוקר.

“שבע ורבע.” גיא השיב לו בקלילות. “זה יכול היה להיות שבע אם לא היית ישן חזק כל כך.” הוא היה לבוש, חולצת בין ספר אדומה עם, אהא! עניבה כחולה מפוספסת לצווארו. אז זה מה שהוא ראה, מעניין. מיכאל תהה למה גיא לובש עניבה סתם ככה. בכל מקרה אף אחד לא רואה אותה מתחת לכל השכבות.

אבל מה הוא אמר? שבע ורבע. רגע מה?! השעה הייתה שבע ורבע? הוא ישן עוד כל כך הרבה זמן? מיכאל היה המום מעצמו.

“קם… אני קם. אני קם.” הוא לא ידע למה חזר על זה פעמיים. אולי בעיות של אנשים עייפים, והוא היה עייף. גיא הוציא אותו בכוח מחלום שמיימי. אבל, יאמר לזכותו של החדר שלו, מיכאל התאושש מהר מהרגיל. השינה הטובה עשתה את שלה והתשישות שנפלה עליו ביום הקודם נעלמה כמעט לחלוטין.

“יש לך עשרים דקות להתארגן ואז יוצאים.” הודיע לו גיא ומיכאל ראה אותו פונה ימינה מחדרו ונכנס לחדרון אחר שניחש שהיה חדר הרחצה.

מיכאל שלף את בגדיו מהשקית והתלבש במהירות, סידר את שיערו ואחרי שבהה בעצמו במשך כמה שניות ארוכות במראה החליט שהוא נראה ממש בסדר. הוא יצא מחדרו של גיא אל הסלון. הוא היה בכיוון הנגדי מהמקלחת ובאור הבוקר מיכאל ראה מטבח קטן ממש מימין לדלת הכניסה.

הוא גיחך בליבו. הבית של גיא נראה בדיוק כמו שלו, רק הפוך.

גיא הגיע אחרי כמה שניות וסימן לו להתיישב לצד השולחן. “או שאתה לא נוטה לאכול בבוקר ואז… פשוט שב פה ותבהה בקירות או משהו.”

מיכאל באמת לא נטה לאכול בבוקר. לא כי לא רצה, הרצון שלו להסתלק מביתו כמה שיותר מהר פשוט גבר על כל דבר אחר, בין אם רעב, היגיינה או מערכת שעות שינה נורמלית.

“אני אוכל, נראה לי. מה יש?” שאל בהיסוס. הוא ידע שאצלו תמיד יש קורנפלקס, אולם לא היה בטוח מה אוכלים בבתים אחרים.

“יש כריות, סינימינס וקורנפלקס רגיל, או שאתה מעדיף להכין לעצמך חביתה?” גיא קרא לעברו מהמטבח וכבר שלף לעצמו קופסת כריות, קערה וכפית.

“אני אקח גם כריות. ואגב, זה סינימיניס.”

“אוקי!” גיא חייך אליו. “אתה יכול רק לבוא לעזור לי לפני שאני מפרק את הבית?” ביקש ופלט צחקוק מבוהל כששתי הקעריות שהחזיק נטו בזווית מסוכנת מחוץ לידו המגוננת. מיכאל קם ממושבו במהירות ולקח ממנו את האריזה הענקית ואת קרטון החלב.

אז, כריות היו דבר טעים למדי, התברר. גיא נראה מאוד מופתע כשקלט את מיכאל מתענג על כל ביס ושאל אותו אם מעולם לא אכל את זה לפני. מיכאל צילם את פרצופו מוכה התדהמה כשענה בחיוב. הוא לעולם לא ייתן לעצמו לשכוח את זה. החלב כמעט יצא לו מהנחיריים מרוב מאמץ לא לפרוץ בצחוק.

“תסלח לי באמת שאני מופתע. מי, בשם כל הלא יודע מה, לא אכל כריות בחייו?” הוא נראה כאילו הוא עמד לבכות מאכזבה מצד אחד, ואבסורדיות מצד שני.

“גיא, אני עוד כמה דקות יוצאת.” קול נשי נשמע מאחוריהם ומיכאל הסתובב בסקרנות. הוא גילה אישה, בסביבות העשור הרביעי לחייה, יושבת על אחת הכורסאות ושורכת את מגפיה. כשסיימה ונעמדה הוא נפעם מהגובה שלה, למרות שחלקו היה של העקבים, אבל היא עדיין הייתה גבוהה. היא הייתה דומה לגיא בפנים, עיניים מלוכסנות, אף קטן וריסים ארוכים להחריד. “צריכים הסעה?” שאלה בחביבות וחייכה אל מיכאל, שהחזיר לה חיוך אוטומטית.

זו בטח אמא שלו, ניחש. “כן. נשמח, נכון מיכאל?” גיא קיפץ בחדות מכיסאו ופינה את כליהם. “מיכאל רק ישים רגע את הדברים בבית שלו ונרד.”

אחרי שאמו של גיא יצאה מהדירה, מיכאל הלך לשלו. הוא זרק את השקית עם הבגדים בפתח ביתו הריק ואז ירד יחד עם גיא לחניון הבניין. “מכונית יפה,” העיר כשנכנסו לתוך רכב בצבע אדום בוהק. זה לא היה אותו אחד שרוני אספה אותם איתו. השאלה האילמת שלו נענתה כשאמו של גיא ציינה שזה רכב חברה, מהעבודה שלה.

הנסיעה לבית ספרם לא ארכה יותר מדי זמן, הרבה פחות זמן משלקח לאוטובוס. בקושי חמש דקות, הוא הבין בהצצה חטופה בשעונו. אמו של גיא הורידה אותם ממש בשער הכניסה והם יצאו מהמכונית. גיא חיבק אותה ומיכאל הודה לה בנימוס על ההסעה.

“שלא תבין לא נכון,” פתח גיא כשעברו בשער החורק. “זה שלא שאלתי אותך אתמול מה הקטע של ההופעה הפתאומית לא אומר שאני אבליג לך על זה,” ציין גיא כשעלו במדרגות לכיתתם. “אתה לא יכול לבוא סתם ככה באמצע הלילה ולהודיע שאתה ישן אצלי.” הוא באמת נשמע קצת קצר רוח, הבין מיכאל.

“מצטער. לא יקרה שוב.” חייך אליו בהתנצלות והם המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לכיתתם.

והנה הגיעה לה נועה. “איך היה לישון אצל חבר בפעם הראשונה זה… כל חייך?” זה היה הדבר הראשון ששאלה. מיכאל לא הבין למה היא שם. כאילו, חמש יחידות לא אמורים להיות שבוזים בבית או משהו? ואז הוא נזכר, אף אחד מהם לא היה בחמש יחידות, וזה היה יום תגבורים. לפחות הפעם הוא זכר להכניס מתמטיקה.

איך היא ידעה? הוא נאנח בייאוש. “לא סוף העולם, תודה רבה לך ומי סיפר לך?”

“אף אחד, זו פשוט הפעם הראשונה בחיי שאני רואה אותך מגיע לכיתה בשעה סבירה,” ענתה בקלילות הרגילה שלה וחזרה לשרבט קווים במחברתה. היא ידעה שאלה תגבורים, נכון? לא משנה עד כמה גרוע המצב שלו יהיה הוא לא יקדים לתגבורים. מיכאל השתדל להכחיש את העובדה שהוא כן היה מקדים גם לתגבורים אם המצב היה הופך בלתי נסבל בעליל. מה שאכן קרה.

“מה היום?” שאל בהתעניינות ופזל לעבר הדפים המשובצים.

נועה הביטה בו לרגע, ואז סגרה את מחברתה בטריקה. “סוד.”

מיכאל צחקק לעצמו במבוכה. אז זה אחד מאלה, הא? הוא ניסה לא להסתקרן יתר על המידה. עיניים כחולות כמו שלה יכולות להרוג אנשים במבט, או לפחות לגרום להם לפחד כל כך שהם לעולם לא יתקרבו אליה שוב. מיכאל ממש לא רצה לקבל מבט כזה ממנה.

הצלצול נשמע והכריז על תחילת יום הלימודים או ליתר דיוק, תחילת התגבורים הארורים. לרוע מזלו של מיכאל, המורים של כל קבוצות המתמטיקה החליטו לעשות תגבורים באותו יום, אז הכול היה מלא. הוא קיווה שזה יגמר מהר והוא יוכל לחזור כבר הביתה.

ואז הוא קלט את המחשבה ההזויה שעברה לו בראש.

הוא לא רצה להגיע הביתה. הוא רצה להגיע לקניון ולסייר שם עד שעת הסגירה ואז למצוא מקום אחר להיות בו. לא אצל גיא כמובן, הוא לא יכול להפיל את עצמו עליו יומיים ברצף. הוא גם לא רצה. המהלך אתמול היה מוצא של הרגע האחרון.

במה מאולתרת – פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (7)

מבחינה עלילתית, לא קרה יותר מדיי בפרק הזה. מה שכן, הכרנו את צורת החשיבה הלא שגרתית של מיכאל.
מסקרן, מעניין, ומזכיר במידת מה את סדרת המתח ‘אבודים’ של קיציס את הורוביץ. גם שם נפתחו עוד ועוד שאלות, שהבטיחו את ההתמכרות, אבל אין באמת תשובות. בתקווה שאצלך כן נקבל כאלו.

“לפוך הנעימה” – כיוון שברור שהכוונה ל’שמיכה’, כנראה הביטוי נכון. למרות זאת, חוש הריח שלי טוען אחרת.
“שנסחב איתו [ב]כל פעם לבית [ה]ספר” – זה לא ציטוט של ילד עילג, אלא דברי המספר. אצלך – זה מפתיע.

חוץ מזה, כרגיל, הפרק כתוב היטב; מעניין; ממכר; ו… אין לי את התובנות של מאקס (הוא מפתיע בכל פעם מחדש).
קדימה, עוד אחד.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

02/06/2021 13:27

    הייתי תקופה שעוד התלבטתי איך להתנסח בקטעים שהם לא השיחות ביניהם. זו כנראה התוצאה של חוסר ההחלטיות שלי באותו זמן (הציטוט של הילד העילג, לדברייך)~
    חוש הריח שלך?

    התובנות של מאקס אכן מעניינות ומפתיעות כל פעם :)

    תודה רבה! (אמרתי לעצמי שאהיה מאופקת, אז רביעי הבא.)

    02/06/2021 18:01

    בדקתי. מזל שיש מורה ללשון בביה”ס שבו אני מלמד.
    חוש הריח שלי צדק, המוח טעה.
    אפשר “מתחת לפוך”, ואפשר “מתחת לשמיכת הפוך הנעימה”.
    הצורה המופיעה כרגע אינה קבילה.

    אני לא גזען, אני שונא את כולם.

    03/06/2021 18:23

כריות זה לא כזה טעים. כן, אמרתי את זה. לא, אני לא מתחרט על זה. (ואחרי שהחכה הונפה, הפתיון במים).

התגובה של גיא סוג של מפתיעה אותי. מצד אחד הגיוני לגמרי, אם חבר שלי היה פתאום דופק על הדלת שלי באמצע הלילה ואומר שהוא הגיע לישון, הייתי מרסס אותו בחומר ניקוי ומתקשר למשטרה. סביר מאוד.
מצד שני, גיא הוא טיפוס ספונטני מאוד, אז די ציפיתי שהוא יקבל את זה ברוח טובה יותר (הכוונה למה שהוא אמר לו בבית הספר).

הייתי בטוח שמיכאל כן בחמש יחידות על פי מה שנכתב בהתחלה. הוא ‘שולט בחומר בצורה מושלמת’ אבל לא עלה לחמש יחידות? מוזר.
אלא אם כן הכוונה שנועה לא בקבוצה איתו, ואז למה היא באותה הכיתה?

בפרק הזה האינטרקציה ביניהם הייתה יותר קצרה ויחסית די רגילה, לא שזה דבר רע, אבל זה שונה מאוד מהפרקים הקודמים אז לא ממש היה לי עיניין בהם הפעם.
דווקא אתייחס למה שנועה אמרה על זה שהוא לא ישן אצל אף אחד בעבר. הוא מעולם לא הלך אליה כמפלט?
אם הוא כל כך שונא להיות בבית, למה הוא לא העביר זמן אצלה? נראה שהם קרובים, רואים את זה גם בחלק עם השרבוטים. אם אני מבין נכון את הדמות שלה היא הייתה מסכימה, אז הוא זה שלא רוצה להעביר אצלה זמן?

‘הו לא, הוא לא סידר את כל זה לשווא.’ -שאלת אותי אם אני אוהב את הדמות של גיא. זה לא שהוא מסוג הטיפוסים האהובים אליי, אבל ברגעים כאלו אני מרגיש הזדהות איתו. אני מבין אותך גיא.

איך שמת ‘9’ במקום ‘פ’ בטעות וזה עדיין עבד בכל זאת? לקח לי רגע להבין מה קורה שם. כשרון.

מחכה להמשך! D:

02/06/2021 17:42

    אוי לי.אוי לי אוי לי אוי לי.
    חיפשתי את החלק שכתבתי שמיכאל לא בחמש יחידות ולא מצאתי, ועכשיו הנה הוא -_-
    אם בעתיד יכתב שהוא כן בחמש יחידות, זו לחלוטין טעות שלי שנוצרה מחוסר עקביות של הפרשי כתיבה של שנים.

    מיכאל הוא… אני לא רוצה לומר מתוסבך, כי כבר אמרתי את זה, אבל זה בעייתי. כן, יהיו תשובות, פשוט בהמשך.

    אלוהים יודע מאיפה ה 9 הגיעה לשם. וואו. קורה לי תמיד (רק שלרוב אני קולטת את זה ומתקנת לפני XD).

    תמיד שמחה לקרוא את התובנות שלך, אבל כריות זה כן טעים. תודה רבה!

    02/06/2021 18:06

עכשיו אני אפילו יותר מסוקרנת לדעת מה קורה בחייו של מיכאל ומה הפך אותו למי שהוא…
מעבר לזה שגיא הכניס אותו והכל, מקסים שאמא שלו קיבלה את זה שיש בנאדם זר (גם אם היא היתה מנחשת שזה חבר מבית הספר שלו) בתוך הבית, ועוד בטח אחד כזה שהיא לא זוכרת שראתה נכנס אתמול.
לא יודעת למה נתקעתי על זה, אני פשוט רגילה שתמיד מתקשרים לאמא/אבא לפני בשביל לבקש רשות, בכל גיל.

אהבתי את זה שהפרק קליל וגם אם נראה שלא קורה בו יותר מידי הוא עדיין נשאר מעניין.
כרגיל, את מיוחדת. תמשיכי! (אני מקווה שלא איעלם בטעות עד אז>.<)

08/06/2021 14:38

    מבטיחה שיהיה הסבר על חייו של מיכאל, גם אם לא בבת אחת :)
    וכן, עצם העובדה שגיא הכניס אותו הפתיעה גם אותי, במיוחד באמצע הלילה ובלי ידיעה של אף הורה (נראה לי שכבר ציינתי ששני אלה כותבים את עצמם ואני כאן רק כלי).

    שמחה שאהבת ^^
    קבעתי עם עצמי שאפרסם פרקים בימי רביעי, אז הבא יעלה מחר~

    08/06/2021 17:49
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך