ChocolateChip
סיפור חדש, אשמח לשמוע ביקרות בונה. תודה.

בעיניי המתבונן- פרק ראשון

ChocolateChip 18/08/2021 80 צפיות אין תגובות
סיפור חדש, אשמח לשמוע ביקרות בונה. תודה.

חיברתי את האוזניות למכשיר והפעלתי. התחיל להתנגן.
הבטתי למרחקים כשכל מה שעיניי רואות רק חולף מולי.
ניסיתי להתעלם מהכל, במקום זה סגרתי את עצמי ביחד עם הכל.
כאב וחששות. מחשבות.
שמתי לב לזבוב שנחת על כף ידי, ללא תזוזה נשארנו ככה. בדממה.
אפילו הוא מצטרף אליי כשאני מנסה להתבודד.
רוח חמה של קיץ גרמה לקבוצה של גרגירי חול לחבק אותי.
באינסטינקט הפניתי מבט וכיסיתי את העיניים שלי.
נשארתי ככה כמה שניות מתנחם קצת, ואז חזרתי לאותו מצב סטטי שישבתי לפניכן.
הזבוב עזב, כנראה בגלל החול או בגלל שהבהלתי אותו כשזזתי בפתאומיות.
ניסיתי לחזור להתעלם מהקיום של הכל אך לא הצלחתי.
רעשים מרחוק הפריעו לי להתנתק.
נעמדתי תוך כדי שאני מנער את הבגדים והחול מצטרף לאדמה שעליה ישבתי.
כיביתי את השירים וצעדתי עם אוזניות עדיין באוזניים שלי.
העולם כולו כל כך מסובך.
כרגע בזה הרגע אלפי דברים קורים, חלקם טובים חלקם נוראיים.
מישהו בצד אחד של העולם יכול ללדת, כשבמקום אחר מישהו איבד אדם או חבר קרוב. באותו יום מישהו יכול לחגוג יום הולדת ועוד קבוצת אנשים יכולים לעשות חרם על מישהו.
אין שום קשר בין כל בני האדם, כל האנושות מחולקת לקבוצות.
באותו כיתה ילד יכול לקבל עזרה לימודית וילד אחר יכול להיבלע בין התלמידים.
באותו בית מישהו יקבל הצעת עבודה ומישהו יכשל במבחן.
אפילו בן אדם מול עצמו יכול להיות גם שמח וגם עצוב בו זמנית.
העולם כל כך מורכב!
נעצרתי בכניסה לגדר הבית, פעם החשבתי את זה לבית שלי. כבר לא.
הרגליים שלי לקחו אותי לפה. מיהרתי להתרחק.
– – –
נכנסתי לבניין ועליתי במדרגות לקומה האחרונה, קומה השישית.
בדיוק כשהגעתי לכניסת הבית השכנה יצאה מהמעלית עם קניות.
“תני לי לעזור לך!” קראתי מהר מוריד את האוזניות ומקפל אותם בחזרה לכיס.
“תודה רבה…” היא אמרה מתנשפת קצת ומניחה כמה שקיות בשבילי, הרמתי אותם. “מי אתה?” היא שאלה תוך כדי שהיא מסובבת את המפתח בתוך המנעול בדלת של הדירה שלה.
“מתנאל.” השבתי.
“אה!” היא קראה אחרי כמה רגעים שחיפשה אותי בזיכרונה.
“אתה הילד אומנה החדש של השכנים!” היא אמרה, תוך כדי שהדלת נפתחה.
נכנסתי אחריה לדירה והנחתי את השקיות במטבח. היא ניגשה לתת לי כוס מים.
“אתה חייב להכיר את הנכד שלי!” היא אמרה מתיישבת בשולחן של המטבח.
לגמתי מהמים בעמידה, לא הקשבתי להמשך הסיפורים על הנכד שלה.
כמובן שיכולתי לשמוע אבל לא רציתי להקשיב, היא סבתא שלו בטוח שהוא כל כך מדהים בעיניה.
“אני חייב לחזור…” ניסיתי לומר מתחמק.
“טוב, טוב.” היא נעמדה ללוות אותי לדלת. “אבל כשצורי יחזור הביתה אנחנו נבוא להגיד שלום!” היא הוסיפה, לי זה נשמע כמו איום. חייכתי ויצאתי.
מול דלת הבית לקח לי שתי שניות שבהם התלבטתי אם לדפוק או לפתוח, פתחתי.
ריחות של ארוחת הערב המתבשלת הגיעו מהמטבח יחד עם קולות של סכום.
במשפחת האומנה שלי יש לי שלושה אחים ושני אחיות. הצטרפתי אליהם לפני כשבוע בלבד.
אני לא מרגיש שאני מכיר אותם כל כך, אבל הם משפחה טובה. זה בטוח.
“מתנאל, יופי שחזרת.” אמא אמרה, קצת מוזר לי לקרוא לעוד מישהי ככה.
חייכתי וחלצתי את הנעליים.
“לך תקרא לאחים שלך לבוא לאכול.” היא הוסיפה לומר כשהיא צועדת מסביב לשולחן האוכל מניחה כערות. השבתי לה בנידנוד ראש, ללא מילים.
“בנימין, מנחם, חננאל! ארוחת ערב מוכנה.” אמרתי נכנס אל חדר הבנים.
החדר מחולק לשני חלקים, חדר יחסית גדול בגודלו. חלק ראשון מצד ימין יש שני מיטות קומותיים, אני ישן בלמעלה מעל מנחם. בצד שמאל של החדר יש ספה, ארון מאוד גדול ושולחן כתיבה בודד.
בנימין הוא הבכור, התאום שלו חננאל נולד קצת אחריו. אחריהם נולדה נהורה.
מנחם מאומץ מאז גיל קטן, הוא בן דוד שלהם וכשמשפחתו לא שרדה תאונה הוא עבר לגדול אצלם. אחרונה אביה נולדה לפני שנתיים בודדות.
התיישבתי על הספה על יד חננאל שמנגן בגיטרה.
“איפה היית כל היום?” חננאל שאל מפסיק לפרוט על הגיטרה.
“אתה יודע מה יש לאכול?” מנחם שאל כשהוא יוצא מהמיטה ובנס לא דופק את הראש. “אני כל כך רעב.” הוא הוסיף כשהוא יוצא מהחדר יחד עם בנימין.
“בואו לאכול!” נהורה קראה כשהיא חולפת על פתח הדלת מחזיקה בידיה את אביה הקטנה.
נשארתי רגע על יד חננאל. הוא החזיר את הגיטרה למקומה.
“אתה נראה מתרגל להיות איתנו.” חננאל אמר בלי להעיף מבט לעברי.
“מוזר פתאום באמצע החיים לקבל אח גדול. אתה יותר מבוגר ממני ומבנימין!” הוא הוסיף לומר ואז יצא מהחדר לאכול. נותרתי רגע לבד.
בבית אני ילד יחיד. כל כך רועש במשפחה הזו.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס והחבאתי בתוך הציפית של הכרית, רק אז יצאתי מהחדר. כבר פעמיים שהאחים החדשים שלי ניסו לפרוץ לפלאפון שלי.
אין לי שם שום דבר מיוחד אבל אני מעדיף שלא יגעו.
“מתנאל, למה אתה לא מגיע לאכול?” מנחם נכנס לחדר עם ידיים רטובות וחולצה רטובה. הלכתי אחריו לשטוף ידיים ולשולחן.
“שוב מרק?!” התלוננה נהורה.
“אף אחד לא אוכל דבר כזה בקיץ!” מנחם הצטרף לדעה של נהורה.
“נכון, זה חם מדי. מאכל חורפי כשחולים.” נהורה הוסיפה לומר כשהיא לא נוגעת במרק שלה, בניגוד אליה מנחם זולל את שלו.
“ברוך- שהכל נהיה בדברו.” ברכתי. “אמן!” ענו כל אחד בקצב שלו.
“טעים מאוד!” אמרתי כהרגלי מתוך נימוס. האמת חסר פלפל שחור אולי גם כמון.
“כולכם צריכים ללמוד ממתנאל!” אמר אבא שנכנס בדיוק וכנראה הספיק לשמוע.
“מעריב בעוד עשר דקות.” הוא הוסיף לומר כשהוא מתכוון שהוא יאכל אחר כך.
אבא עובד כמחנך בישיבה גבוהה, אמא עובדת כיועצת בבית ספר יסודי.
אנשי חינוך. האמת שמאוד כיף ללמוד ולדבר עם אבא יש לו המון חוכמת חיים.
– – – –
אחרי תפילת ערבית במניין בפינת הרחוב בגלל הקורונה, צעדנו חזרה כשאבא משוחח עם כל מי שהוא מכיר. אחים שלי, בנימין וחננאל מצאו חבר.
רק אני בשקט צועד. מרגיש לא קשור.
בכניסה לבניין שלנו עמדה בחוץ השכנה מהקומה שלנו. היא חייכה אליי.
“מתנאל! מתנאל!” היא קראה צועדת אליי. “בוא איתי…” היא הוסיפה לומר ואז הסתובבה ונכנסה לבניין.
ניסיתי למצוא תירוץ טוב לא להצטרף אליה אבל לא הצלחתי.
עלינו במעלית ונכנסנו לבית שלה. “צורי!” היא קראה, וקול מאחד החדרים ענה בחזרה “סבתא!” לאחר רגע נכנס לסלון.
“זה מתנאל!” היא אמרה לצורי הנכד שלה, אחר כך נתנה לו זוג נעליים.
“צאו החוצה!” אמרה מפנה לנו מקום לכיוון היציאה. חיכיתי רגע ואז חייכתי בבושה ויצאתי.
“אל תיתן לו לחכות לך!” שמעתי את השכנה אומרת לצורי. בלי עוד מילים צורי יצא, הוא החליף נעליים בפתח הדלת. מיד אחרי זה השכנה נעלה את הדלת.
“היא מאוד רוצה שתצא מהבית, אה.” אמרתי מובך.
“כן…” צורי ענה ואז נכנס למעלית. “בוא.” הוא הוסיף לומר.

בעיניי המתבונן- פרק ראשון
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך