גלגולה של אשמה

פרק ב'

1.7.1957
"כבר כמה שבועות אני מתעורר בכל לילה בגלל קולות שמגיעים מחדר השינה של ההורים. הם משתדלים לריב בשקט אבל הגרמנית שאני לא מבין מצליחה לחדור לאוזניים שאני מנסה לסתום באצבעות.
פתאום, באמצע ארוחת-ערב, אימא הודיעה לנו שבעוד חודש היא לוקחת אותנו איתה לאמריקה.
"הוא יישאר בארץ לגמור כמה עניינים ויצטרף אלינו יותר מאוחר", אימא הוסיפה אחרי שֶבְּרָכָה שאלה מה יהיה עם אבא.
"מה פתאום אמריקה עכשיו?! מה כל-כך דחוף?! ומה עם חגיגת הבר-מצווה שלי?!" צעקתי. אימא ענתה שאחרי שאבא יגיע ונסתדר יחגגו לי שם.
"אני לא מכיר שם אף-אחד! אני הולך לחגוג את הבר-מצווה פה עם כל החברים שלי ועם המשפחה שלנו!".
"סליחה אבל אתה לא המחליט פה!" היא ענתה לי בטון שהבנתי ממנו שבוויכוח איתה אין לי סיכוי להשיג כלום. שמתי לב שאבא, שבדרך כלל ישר פותח את החגורה כשאני מעז להתחצף, שותק כמו דג. הבנתי שיש כאן עניין מאד רציני ביניהם והחלטתי שאם אני צריך לתפוס צד, אני בצד שלו. החלטתי להתנהג כמו ילד-טוב-ירושלים והמשכתי ללכת לרבי וללמוד לבר-מצווה. בקשתי משמוליק לעזור לי. לַחַבֵר הזה יש תמיד רעיונות מבריקים", אני מתחילה לתרגם את היומן,
"מעניין, אצלנו בבית לא דברו על זה בגלוי. אם אכן הדברים נידונו, היה זה בחשכת חדר-המיטות. אני הייתי צריכה להעלות את הנושא ביוזמתי לאחר שגילית לי. אמי הסבירה שההורים שלך לא מסתדרים בארץ כי בניגוד אליה שהיא חסכנית ויודעת למנוע מאבא שלי לבזבז כל מה שהם מרוויחים, אימא שלך בזבזנית איומה ומוציאה את כל הכסף שאביך מרוויח על סיגריות ועל קלפים ובגלל זה אתם לא מצליחים לחסוך וכל הזמן אתם עוברים מדירה שכורה אחת לשנייה.
'אין להם ברירה אלא לעבור לאמריקה ששם אפשר לעשות הרבה כסף בקלות. דוד יהושע נשאר בינתיים בארץ לגמור את העניינים פה ואחר-כך יצטרף אליהם' היא אישרה את הגרסה הרשמית."

אני זוכרת שכל עוד היו אלה המלים שלו יכולתי לסרב להאמין להן כי היה לו דמיון מפותח, אבל כשהן יצאו מפיה של אמי שזיכתה את עצמה בחסד לפנים משורת הדין, הן המיתו אותי מבפנים והחלל נטול החיים נמלא בשנאה צרובה כלפי אימו שגוזלת אותו ממני.
***

15.8.1957
"הגיע היום! אימא הודיעה לנו שאנחנו הולכים לטוס למחרת. לא ישנתי כל הלילה. קמתי כשעוד היה חושך והתגנבתי החוצה. הלכתי לכיוון הבית של שמוליק והשתחלתי לתוך המלונה של רוקי. הוא ליקק אותי בשמחה. מבחוץ התחילו להגיע קולות של בוקר. אחר כך נשמעו צעקות מכל הכיוונים שקראו בשם שלי. שכבתי מכווץ. הנשימה החמה המסריחה של הכלב הגיעה לי ישר לפרצוף. הוא נהם, ניסה להרחיק אותם ממני. אף אחד לא העז להתקרב למלונה שלו אבל אותי הוא אהב. הייתי רטוב מהזיעה שלי ומהרוק שלו וחשבתי שבחיים זה לא ייגמר אבל בסוף שמעתי את הקול של אימא:
"ילדים, הטקסי מגיע, צריך לנסוע אחרת האווירון יברח לנו. אל תדאגו לרמי, הוא יבוא עם אבא בעוד כמה חודשים".
חיכיתי עד שלא שמעתי יותר את הרעש של המנוע ואז יצאתי. במשך כל השבועות האחרונים הייתי עסוק רק בלתכנן את זה ולא חשבתי על כלום. הלכתי הביתה. הייתי בטוח שאבא שם. הייתי בטוח שעל התעלול הזה אני הולך לשלם ביוקר וכבר הכנתי את הטוסיק שלי לצריבה הנוראה של החגורה. הדלת הייתה פתוחה לגמרי. המון גרגרי אבק מילאו את כל החלל הריק יחד עם האור ששום דבר לא עצר את הסנוור שלו. על הרצפה התגלגלו עיתונים קרועים וגושים גדולים של פַרְפָלִים אפורים. נזכרתי שכך נראתה הדירה הזאת כשעברנו אליה לפני שהסבלים העלו אליה את כל הארגזים והרהיטים שלנו. פתאום הבנתי שכבר אין לי בית. הרגליים שלי הובילו אותי בלי לחשוב לבית של דוד שלי ישראל שהיה קצת כמו הבית שלי כי שושי ואני בילינו בו הרבה מאד ביחד. כמעט נפלתי מרוב הפתעה כשאבא פתח לי את הדלת ובמקום להתנפל עלי הוא חיבק אותי והרגשתי טיפות נוזלות מהעיניים שלו ישר על הראש."

"אז זה היה הסוד שלך! אני זוכרת שהייתי המומה כשנכנסת הביתה פרוע, מלוכלך ומסריח ולא רצית לגלות לאף אחד איפה התחבאת. זה היה הדבר הראשון שעשית לגמרי לבדך מבלי ששיתפת אותי. הסברת לי שאולי עוד תצטרך להשתמש במחבוא הזה אז עדיף שאף אחד לא יידע עליו, וזה כלל אותי.
מאז שעברת לגור בבית שלנו סירבת לדבר אתי על כל הפרשה למרות שֶׁיָּשַׁנּוּ באותו חדר ואני השליתי את עצמי שסוף סוף נהיינו אח ואחות."

"אני ממש אסיר תודה לך על הזיכרון המצוין שלך שיסייע לי להחיות את התקופה המחוקה ההיא. יהיה נפלא אם תמשיכי לשתף אותי בכל מה שעולה בדעתך. ביחס למה שאמרת, אני מאמין שזה היה בגלל שהרגשתי כאילו הקרקע שהחזיקה את היחד שלנו נשמטה מתחת לרגליים שלי בעוד שאת נשארת לעמוד עליה. בדיעבד, אני חושב שאולי לוּ הייתי מרשה לעצמי להיאחז בקצה החבל שהושטת לי הייתי מצליח לנשום".

"אני חושבת שלא הבנו אז שהדבק שאיחה את רגבי האדמה של שדה המוקשים בו הילכו חיינו למשהו שהאמנו בכוחו להגן עלינו היה האחווה. כל אחד מאיתנו שקע אז באובדן כאילו הוא היחיד שהחזיק באוצר המשותף".

16.9.1957
"עליתי לתורה!
כל החברים שלי קמו מוקדם בשבת בבוקר והגיעו לבית הכנסת. יחד איתם היו כמובן גם אבא, דוד ישראל, דודה הדסה ושושי, וגם דוד אריה ודודה לוסיה וכל החברים של אבא. את הדודות שלי מצד אימא לא הזמינו. דודה הדסה, שלכבוד האירוע התחפשה לנחמדה וקנתה לי חליפה, הסתכלה עלי בעיניים טובות ואפילו חיבקה אותי. אבא פתח את נרתיק הקטיפה הכחול שקנה לי, הוציא ממנו כיפה וחבש על ראשי ואחר כך עטף את כתפי בטלית. עליתי לתורה וקראתי את פרשת השבוע. ראיתי את הגאווה בעיניים שלו. הרבי ניגש אלי אחרי שהטקס נגמר ושיבח אותי על הרהיטות. למזלי בגלל שעליתי לתורה בשבת לא הייתי צריך להניח תפילין. אני זוכר את הסוכריות שזרקו עלי מלמעלה ואת הטעם המתוק-הצורב של היין שטעמתי אז בפעם הראשונה מאז שעשו לי ברית-מילה. קיבלתי גם מתנות ממש שוות – דוד ישראל שבעצמו אוסף בולים הביא לי אלבום עם מעטפות מהסדרות החדשות שיצאו ממש עכשיו. קיבלתי גם את כל סדרת 'חסמבה' ואת הסדרה של שרלוק הולמס. משמוליק קיבלתי כדורגל עם חתימה של כל קבוצת שחקני 'מכבי חיפה'."

"כן! עכשיו אני מצליח להיזכר באירוע. זה היה באמת מרגש אבל החגיגה הזאת נגמרה מהר מדי. המשפחה של ההורים שלך לא הייתה באמת המשפחה שלי ואת לא היית באמת אחותי למרות שמאד רצית בזה. המשפחה הקרועה שלי הייתה באמריקה".

"גם אני נזכרת איך קינאתי בך על זה שעלית לתורה. לי חגגו, אמנם, מסיבת בת-מצווה מפוארת ב'גן-רימון' כמה חודשים קודם אבל לא הרשו לי להזמין חברות, רק משפחה וחברים של ההורים. היו שם המון אנשים ואני זוכרת רק איך רציתי לברוח מתפקיד הסינדרלה כי הייתי בובה שהידיים השמאליות שלה התבלבלו כשהכריחו אותה לנגן לפני קהל. הייתה שם המורה שלי לפסנתר. מעניין איך הזיכרון שדג עכשיו את החוויה ההיא מביא אתו גם את הכיווץ שמבקש לאיין אותי".
***

28.9.1057
"אבא גר בחדר בבית מלון בעיר התחתית. בכל ערב אחרי שהוא גומר לעבוד בתחנת הדלק הוא מגיע לאכול איתנו ארוחת ערב. הפחד נעלם לגמרי מהאהבה שלי אותו. במקום זה אני מרחם עליו. החיבוקים שלו לגמרי חדשים לי והיו אפילו יכולים להיות נעימים אם לא הייתי יודע שהם בעצם לא בשבילי. את האבא שהיה לי קודם אני רואה רק כשהוא יושב עם דוד ישראל במרפסת ושניהם מדליקים סיגריה בסיגריה ומדברים ביניהם בלחש בגרמנית. לפי הקולות שלהם אני מבין שהם כועסים מאד ומתכננים משהו שאין לי מושג עליו אבל הוא מפחיד אותי."

"אני דווקא זוכרת את הימים האלה לטובה. מאד אהבתי את אבא שלך וההתרככות שלו שחררה אותי מהדריכות. ידעתי שכל עוד הוא פה גם אתה תהיה פה. אתה יודע, אני חוזרת לפעמים להביט בתמונות שלך ומנסה לשכנע את עצמי שכך הוא היה נראה לו היה זוכה להגיע לגילך."
***

1.10.1057
"אני נורא מתגעגע לאימא ולאחים הקטנים שלי. כשאני לדבר עליהם עם אבא הוא שותק. גם דוד ישראל ודודה הדסה לא מנדבים לי שום מידע. הלכתי לפְרַנְצִי, החבר שלהם מדנציג. הוא נתן לי את הכתובת שלהם אבל יותר מזה אני לא מצליח להוציא על אימא כלום מאף-אחד.
אני שולח לה מכתבים ומספר לה מה אנחנו לומדים בבית הספר. סיפרתי לה על חגיגת הבר-מצווה שלי וכתבתי לה כמה היה לי חבל שהיא לא הייתה שם גם. לא התנצלתי על הבריחה שלי כי חשבתי שמגיע לי הסבר ממנה, אבל גם לא גיליתי לה על החרם שעושים עליה פה כי לא רציתי להעציב אותה.
בכל-יום כשאני חוזר מבית-הספר אני בודק בתיבת הדואר ושום-דבר! אין לי מושג אם היא לא עונה לי כי היא כועסת עלי או שפרנצי נתן לי כתובת לא נכונה.
דודה הדסה מדברת הרבה עם דוד ישראל בגרמנית בלחש. אני מרגיש את העצבים בקול שלה. הוא סותם לה את הפה בצעקות. אני בטוח שהם מדברים עלי.
אני יודע שאבא שומר ממני סוד איום ונורא וכולם משתפים אתו פעולה. הסוד הזה מפריד בינינו. בטוח שכל זה עונש על זה שהתחבאתי ונשארתי כאן. כל פעם שאני שואל אותו מתי אנחנו נוסעים לאמריקה הוא עונה שהוא עוד לא יודע. אני שם לב שהוא לא מסתכל לי בעיניים כשהוא אומר את זה."

"אתה זוכר איך פעם, כשחיפשנו את הבונבוניירות שאימא שלי הייתה מחביאה, אלה שהיה עליהם מעטה לבן וטעם של סבון, גיליתי ערמה של מכתבים מוסתרים בארון המטבח עם הכתובת שלך עליהן? אני לא יכולה לשכוח איך חטפת אותם מהידיים שלי, רצת לשירותים ונעלת אחריך את הדלת. שאלתי אותך ממי המכתבים האלה אבל אתה צעקת עלי שלא אעז לדחוף את האף שלי לעניינים שלא שייכים לי ויותר לא העזתי להעלות את הנושא."

"מה את אומרת! מדהים איך הצלחתי להשכיח את התקופה ההיא אבל אני בטוח שכתבתי על זה."

"אני נזכרת שמיום שהתגלו המכתבים לא היית מגיע הביתה מיד אחרי הלימודים אלא רק לקראת ארוחת הערב. אמרת לאימא-שלי שיש לכם הרבה שיעורים ואתה מעדיף ללמוד עם חברים שלך כי חשוב לך לקבל ציונים טובים. לא האמנתי לך. "
***

2.11.1957
"שושי הביאה לי ערמה של מכתבים שגילתה למעלה בארון המטבח מאחורי הכלים של פסח. על כל המעטפות היה רשום השם שלי בכתב של אימא. חטפתי אותם ממנה ורצתי לשירותים. הורדתי את המכסה של האסלה והתיישבתי לקרוא. כל המכתבים נגמרים בהצהרה שהיא מתגעגעת אלי ומבינה שאני לא כותב לה כי אני כועס עליה. היא מתחננת שאכתוב כמה מלים על עצמי, על מה שקורה אתי, מבקשת שאספר לה מה שלום אבא. היא לא כותבת הרבה על עצמה, רק שהיא עובדת קשה מאד ויוסי וברכה הולכים לגן ולומדים שם לדבר אנגלית. אין במכתבים שלה שום הסבר למה היא עזבה את אבא והתכוונה לנסוע עם כולנו לאמריקה. קיוויתי לגלות בהם את הסוד שמסתירים ממני כאן אבל אני לא מוצא שום רמז.
כמה שאני חושב על זה יותר, קשה לי להאמין שאבא באמת מתכוון לנסוע אליה לאמריקה ולקחת אותי אתו. אני מבין שאף אחד לא תכנן שאשאר בארץ ובעצם אני תקוע לכולם כאן כמו קוץ בתחת. היחידה שבאמת אכפת לה ממני היא שושי אבל אין לי כוח אליה.
אני לא יכול לסלוח להם על הניסיון להחביא ממני את המכתבים. באיזו רשות עשו את זה את זה?! אני משתדל להגיע לבית שלהם כמה שפחות. אחרי הלימודים אני הולך לחברים, לרוב לשמוליק. אימא שלו מאד נחמדה אבל נורא נודניקית וכל הזמן מציקה לי בשאלות על אימא שלי ואני לא יודע איך להתחמק ממנה. היא מזמינה אותי הרבה פעמים לאכול איתם ארוחת ערב אבל אני רוצה להיות עם אבא. בסופו של דבר הוא היחיד שנשאר לי מכל המשפחה."

"תקשיב, רמי, אתה מוכן להסתכל רגע בתמונה של מסיבת יום ההולדת של אביך ששלחתי לך? איפה כל החברים שלהם ולמה אנחנו לא משתתפים? נראה כאילו המסיבה הזאת נועדה להיות מסיבת פרידה מבלי שאיש מהם ידע זאת."

"נכון, זה עוד אחד מסימני השאלה שמילאו את התקופה ההזויה ההיא. ככל שאת ממשיכה לקרוא ביומן שכתבתי אז, מה שמשתחזר בי אינם האירועים שנדמה לי כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה, אלא תחושת הקלסטרופוביה, כאילו כיסו את עיני ברטייה שעשויה משקרים, הכחשה והסתרה וציפו שאמשיך להתנהל כמו מישהו שרואה".
***