גלגולה של אשמה

פרק ג' –

10.12.1957
"בערב נכנסתי לבית של הדודים ושום דבר לא היה רגיל – הייתי רעב אבל השולחן לא היה ערוך לארוחת ערב ובבית לא היו ריחות של מאכלים, דודה הדסה נגשה אלי וחבקה אותי. כשהורידה את הזרועות ממני ראיתי בעיניים האפורות שלה שתמיד מזכירות לי פלדה מבט עצוב. כשנכנסתי לסלון אבא לא היה שם. דוד ישראל עמד לבדו באמצע החדר. הפנים שלו היו אפורות וההבעה שלהן הפחידה אותי. כששאלתי מה קרה הרגשתי שהוא חוזר ממקום רחוק ורק עכשיו שם לב שאני עומד שם. המבט שלו השתנה בבת אחת והדמעות שהתחילו לרדת לו מהעיניים ולשטוף לו את הלחיים ניקו את הצבע אפור מהפנים שלו. הוא חיבק אותי ואמר: "ילד יתום מסכן שלי, עכשיו אתה בלי אבא ובלי אימא."
צעקתי בכל הכוח שלי: "מה זאת אומרת שאני יתום? איפה אבא? מה קרה לו? ומה הסיפור עם אימא שלי? מה פתאום אתה מספר לי שהיא מתה? זה לא נכון! מצאתי את המכתבים שהיא שלחה לי והחבאתם ממני! אני לא מאמין לאף אחד מכם! "
דוד ישראל סיפר לי שאבא נכנס בבוקר לבית-קפה, הזמין לעצמו כוס קפה ופתאום התעלף. הזמינו אמבולנס. הוא הגיע לבית החולים במצב קשה. במשך כל היום הרופאים ניסו להציל את החיים שלו אבל לפנות ערב הוא נפטר. הקול שלו נשמע כאילו הוא מאשים מישהו. הייתי בטוח שהוא מתכוון אלי. פתאום הבנתי שזה עוד שלב בדרך לסוף שלי, שהכול מתוכנן מראש להעניש אותי על הפשע הנורא שעשיתי. בין ההתייפחות אחת לשנייה ניסיתי לבקש סליחה, להגיד שאני יודע שזה קרה בגלל שהתחבאתי וקלקלתי לכולם את התוכניות. אם הייתי נוסע עם אימא, אבא היה גומר את העניינים שלו פה ומצטרף אלינו לפי התוכנית."
"לא, ילד שלי", דוד ישראל ענה לי בקול רך, "זאת לא אשמתך. אני יכול להבין למה לא רצית לעזוב את אבא ואת כל החברים שלך ולנסוע למקום רחוק שאתה לא מכיר. אני חושב שגם אני הייתי עושה כמוך", ואז בבת אחת הקול שלו השתנה כאילו איזה שד גנב לו את כל הרכות. המילים יצאו לו מהפה אחת אחת, כאילו הוא זורק עלי אבנים חדות :
"זאת אימא שלך שאשמה במוות שלו!"
רציתי לשאול אותו מה זאת אומרת. לדרוש ממנו להסביר לי מה כל העניין הזה עם אימא שלי אבל אף מילה לא הצליחה לעבור לי את השפתיים ופתאום ידעתי שאת הסוד הזה אני חייב לגלות בעצמי".

"וואו, הערב הנורא ההוא – זיכרונו חרות בי. חזרתי הביתה מפעולה בצופים, נכנסתי לסלון ושמתי על הפטפון תקליט של הָרִי בֶּלָפוֹנְטֶה. פתאום אבא שלי ניגש וכיבה את הפטפון בלי להגיד מילה. בכלל לא שמתי לב שהוא נכנס הבייתה. שאלתי אותו בכעס למה הוא עושה לי את זה והוא לא ענה. ראיתי את המבע הקשה בפנים שלו והבנתי שמשהו נורא קרה. הוא קרא לאימא שלי ואמר לה לשים כיסוי על המראה בהוֹל ועל כל התמונות שבסלון ואמר:
"אח שלי, יהושע, מת".
אני זוכרת שלא הבנתי איך יכול להיות שהוא מת כשאתמול בערב אכל איתנו ארוחת ערב והיה בריא לגמרי. הייתי בטוחה שרק אנשים זקנים או חולים מתים והא היה רק בן ארבעים ושתיים. שאלתי אם קרתה תאונה, למרות שאבא שלי אמור 'מת' ולא 'נהרג'. לפי הטון של ה'לא' שיצא לו מהפה הבנתי שעדיף לשתוק. התיישבתי על אחת הכורסאות והתקפלתי כמו שבלול, מנסה לדמיין את עצמי מתה שבשבילי זה היה אז כמו להיעלם. אני לא זוכרת כמה זמן הייתי מכווצת כך עד שנכנסת הבייתה ואז שמעתי את השיחה ביניכם והייתי בטוחה, בלי שידעתי שום דבר ברור, שאבא שלי צודק – אימא שלך באמת אשמה למרות שהיא באמריקה, באינטואיציה הבנתי ששם קבור הכלב. אין לי ספק שהתחושה הזאת ניזונה מהאווירה ששררה בבית באותם חודשים. יכולנו לנשום את ההכפשה עם צחנת הסיגריות שמילאה את הבית. זה חלחל לכל נקבוביות העור, כמו עישון פסיבי. בכל מקרה, אני זוכרת איך אחרי השיחה הזאת פשוט יצאת מהבית וחזרת רק בשעה מאד מאוחרת. לא הצלחתי להירדם. חיכיתי לך, לא יכולתי להיות עם זה לבד. רציתי לשאול אותך למה אתה חושב שהם מאשימים את אימא שלך אבל אתה שתקת כמו אבי. גם אני, כמוך, חשבתי שאני צריכה לגלות בעצמי את הסוד שהם לעולם לא יספרו לנו".
***

12.12.1957
"מההלוויה אני כמעט לא זוכר כלום, רק שירד גשם כל הזמן. הייתי מת מעייפות אחרי שהסתובבתי כל הלילה ברחובות בלי לדעת לאן הרגליים שלי הולכות.
קודם היו ההספדים. באמצע הרחבה עמדה אלונקה ועליה חבילה בגודל של ילד עטופה בבד לבן. לא יכולתי להאמין שזה אבא שלי. הוא היה הרבה יותר גבוה. הייתי בטוח שהחליפו אותו במישהו אחר והוא נעלם, החליט לברוח מכל המצב הבלתי-אפשרי הזה. דוד ישראל ואחריו דוד אריה הספידו אותו בין בכי לבכי. אחר כך הגיע התור שלי אבל שום מילה לא יצאה לי מהמוח בדרך לפה. כולם הסתכלו עלי וחיכו אבל הפה שלי היה אילם והעיניים היו יבשות לגמרי. רק הגשם הרטיב לי את הפנים. אחר כך האיש מחברה-קדישא חתך לי ולשני הדודים שלי את החולצות עם תער והלכנו אחרי האלונקה. הסתכלתי איך הם זורקים את החבילה לתוך הבור ואחר כך מכסים באדמה וזהו! אחר כך נתנו לי סידור ואמרו לי לקרוא ממנו טקסט שנקרא 'קדיש יתום'. דקלמתי בלי להבין את המילים שהיו בארמית, אני חושב, כמו בהגדה של פסח שיושבים כל הערב וקוראים סיפור שלא מבינים את המילים שלו. בסוף כל האנשים שהיו שם הרימו אבנים ושמו על האדמה הטריה וחזרנו הביתה כמה שיותר מהר.
במשך כל הימים של השבעה אסור היה לי לצאת מהבית. כל הזמן באו אנשים והלכו ולא היה בבית רגע שקט. אנשים שלא הכרתי ספרו כל מיני סיפורים על אבא אבל זה לא עניין אותי. הרגשתי שהוא בגד ב! הסתלק לו ככה בלי להיפרד ובלי לגלות לי את הסוד שבגללו נשארתי בלי משפחה, לגמרי לבד בעולם. הרבה אנשים נגשו אלי ואמרו לי כמה אני מסכן שנשארתי יתום, כאילו אני לא יודע את זה בעצמי ואני צריך לשמוע את זה מהם. שושי הייתה נחמדה אלי והלכה לישון במשך כל השבוע אצל חברה שלה כדי לפנות בשבילי את החדר המשותף שלנו, שאוכל לשבת שם עם החברים שבאו לבקר אותי וספרו לי מה קורה בחוץ, בחיים האמיתיים. היה נדמה לי שהשבעה הזאת לא תיגמר אף-פעם אבל כמו שלמדתי בחיים הקצרים שלי, גם התקופה הזאת נגמרה".

"אני לא הייתי בהלוויה של אבא שלך כי זה היה בשעות הלימודים . אני חייבת לך גילוי נאות – במהלך השבעה לא עלה על דעתי שאתה זקוק לפרטיות. המניעים שלי לפינוי החדר היו אנוכיים לחלוטין. תחנת הרכבת שהתנהלה בבית שלנו הייתה בלתי נסבלת ופשוט ברחתי משם והתנחלתי אצל רונית, חברתי הטובה".
***

22.1.1958
"מהיום שנגמרה השבעה השתדלתי להגיע לבית שלהם כמה שפחות. את השעות שאחרי הלימודים הייתי מעביר אצל חברים, כל פעם אצל מישהו אחר. לפעמים האימהות של החברים שלי היו מזמינות אותי לאכול איתם ארוחת ערב אבל לא תמיד היה לי מזל. כולם היו בטוחים שאני הולך מהם ישר לבית של הדודים שלי אבל אני, אפילו בלילות השתדלתי לא לחזור לשם. העדפתי לישון במחסן של בית אחד שגיליתי, שיש שם מיטה מתקפלת שפתחתי בשביל זה. המחסן הזה הציל אותי מהגשם והקור. הייתי מגיע לבית שלהם רק כשהייתי נורא רעב והתגעגעתי למקלחת ולמיטה ושמיכה חמה. הייתי מגיע בשעות שהם עוד היו בעבודה, מתקלח כמה מהר שאני יכול ונכנס ישר לחדר של שושי, כדי שהדודים שלי לא יגלו אותי ודוד ישראל לא יעשה לי עניינים. אני חייב להודות לשושי ששמרה על הסוד שלי אפילו שלא הסכמתי לגלות לה בשום אופן איפה אני מסתובב כל הימים והלילות. היא הייתה הולכת למטבח ומביאה לי אוכל ואחר-כך יושבת על המיטה שלה ומסתכלת איך אני טורף הכול. המבטים שלה הזכירו לי מישהו שמסתכל על קבצן כשהוא זורק לו מטבע.
אתמול כשנכנסתי לשם דוד ישראל שישב על הכורסה בסלון וקרא עיתון תפס אותי. במקום לשמוח שהגעתי הוא שאל אותי בקול מאיים –
"עם איזה פּוּשְׁטָקִים אתה מסתובב כל הימים והלילות?!" וישר שלח יד לאבזם של החגורה. צעקתי עליו שהוא לא אבא שלי ואין לו זכות להרים עלי יד. הוא נרגע בבת-אחת כאילו שפכתי עליו דלי של מים קרים ואמר בקול עצוב –
"עכשיו, כשאני אני צריך לשמור עליך במקומו, אתה מסתלק לך ומסתובב עם פושעים". פתאום הרגשתי כמה האח שלו שאיתו ישן באותה מיטה כשהם היו קטנים ויחד אתו עלה ארצה, חסר לו. הוא הסתכל עלי במין מבט מוזר כזה ואמר:
"אתה כל-כך מזכיר לי את אבא שלך, אתה נראה בדיוק כמוהו כשהיה בגילך". שמתי לב שהעיניים שלו מבריקות.
"גם אתה מזכיר לי את אבא שלי", העזתי לענות לו והסתכלתי על החגורה שלו ופתאום תפסתי שהמכות היו הדרך של שניהם להראות לי שאכפת להם ממני. אולי הם למדו את זה מאבא שלהם שהתנהג אליהם ככה כשהיו קטנים.
למרות שהייתי נורא עייף לא יכולתי להירדם. הרגשתי שנמאס לי שאין לי בעולם שום מקום להיות בו. נזכרתי במה שהרבי שלימד אותי לבר-מצווה הסביר לי – שלפי המסורת היהודית בגיל שלוש עשרה ילד הופך לגבר וזה אומר שהוא צריך לקחת אחריות על המעשים שלו. הבנתי שלא החגורה של דוד ישראל אלא החיים בעצמם מענישים אותי על מה שעשיתי. חשבתי שיש לי מזל גדול שיש לי דוד שאוהב אותי ומוכן להיות אבא שלי במקום האבא שמת לי וגם אם אין לי מושג מה הסיבות שגרמו לאימא שלי לנסוע לאמריקה, אין לי שום דרך להגיע אליה ואני צריך להשלים עם המציאות ולאמץ את המשפחה שיש לי כאן. החלטתי שממחר אני חוזר בכל ערב הבייתה. חשבתי גם על שושי ועל כמה שאני מגעיל אליה למרות שהיא עושה הכול כדי לעזור לי והחלטתי לשנות את היחס שלי. ההחלטות האלה הרגיעו אותי ונרדמתי.
"אני נזכרת עכשיו בפסק הזמן הקצר שבו סוף סוף הפכת להיות אחי המאומץ, איך הלכנו יחד עם אבא שלי בשבתות למשחקי הכדורגל של מכבי חיפה במגרש בקרית אליעזר ואיך היינו מדברים על ירון זהבי ועל תמר ואהוד השמן מ'חסמבה' לפני שנרדמנו. במהלך היום לא היה לנו יותר מדי זמן להיפגש. אני הלכתי לפעולות בצופים ולחוג לריקודי עם ואתה הייתה עסוק בענייניך. מה שזכור לי במיוחד הוא שינוי האווירה מקור מקפיא לחמימות וחיבה."
***

14.4.1959
שושי חיכתה לי בחדר שלנו. כשנכנסתי היא ישר סגרה את הדלת וסיפרה לי שהיא הייתה אצל חברה שלה, מיקי, הבת של זיגי ומונצי והיא גילתה למה אימא שלי נסעה לאמריקה. היא ספרה שמיקי עמדה מאחורי הדלת של חדר השינה של ההורים שלה וקלטה מה שהם דיברו.
"זוכר את הֶלָה שפתאום קבלה שפעת קָשָׁה ומתה?" היא לחשה לי באוזן, "אז ככה, לקוּרט, הבעל שלה, ולאימא שלך היה רומן סודי, זאת אומרת שהם היו מזדיינים כשאף אחד לא ראה. כשהֶלָה מתה הם החליטו לעבור לאמריקה, להתחתן שם ולהקים משפחה חדשה איתכם ועם הילדים של קורט".

הרגשתי כאילו הקירות והתקרה של החדר נופלים עלי וקוברים אותי. איך יכול להיות דבר כזה? איך היא מעזה להשאיר את אבא כאן ולעשות כזאת מהפכה בלי לשאול אותנו, כאילו אנחנו כלום בשבילה?! והילדים של קורט ומימי, אני בקושי מכיר אותם. הם קטנים, כמו ברכה ויוסי. מה פתאום שיהיו אחים שלי?! מזל שהצלחתי להתחמק מזה ונשארתי כאן. יותר טוב לי להישאר עם דוד ישראל ודודה הדסה שבזמן האחרון התחילה להתרגל לרעיון שאני נשאר פה וכבר לא עושה לי פרצופים כמו בהתחלה. שושי חברה ממש טובה שלי. התחלתי להבין למה הם הסתירו את הסוד הזה ממני. הם ריחמו עלי ולא רצו לשבור לי את הלב.

"אני נזכרת כמה הייתי גאה שהצלחתי לפצח את הסוד. הייתי בטוחה שתודה לי ותשמח ובמקום זה המבע שלך היה אפל. ניסיתי לדובב אותך אבל אתה קמת ויצאת מהבית בלי לומר לי מילה. אז הייתי צעירה מכדי להבין את עומק השבר שלך."

27.5.1959
"אני נכנס הבייתה ורואה על השולחן במטבח מעטפה חומה גדולה ושְׁמֵנָה עם סמל של ארצות-הברית ומתחת סמל של מאזניים. מודבקים עליה המון בולים יקרים. השמות של הדודים שלי מודפסים שם באנגלית במכונת כתיבה. שושי מספרת לי שהמכתב הזה הגיע עם שליח מיוחד ושני ההורים שלה היו צריכים לחתום שקבלו אותו. היא שואלת מה אני חושב שזה. אני עונה לה שאין לי מושג, למרות אני יכול לנחש".

"שושיקה, תקשיבי לסוף הסיפור – כשהגעתי לבית של אימא שלי התברר שזה היה ניסיון נֶפֶל שהחזיק מעמד לא יותר משלושה חודשים. היא נותרה לבדה חסרת השכלה, ללא ידיעת אנגלית, נאלצת לפרנס את ילדיה במדינה חסרת רחמים שבה אם אתה לא מצליח להצליח היא מניחה לך להתרסק מבלי להניד עפעף. היא עבדה מהבוקר עד הערב כפועלת בבית-חרושת לייצור כובעים ולתוך המציאות הזאת היא העזה לצרף גם אותי תוך שהיא קורעת אותי מהמשפחה שהתחלתי להתערות בתוכה. כששאלתי אותה מדוע אינה חוזרת לארץ ענתה שאבא שֶלָךְ מאיים לרצוח אותה אם תעז לחזור. הדרך היחידה שיכולתי להעלות בדעתי אז כדי להפסיק להיות כדור המשחק שלה, הייתה בריחה. כמו שנוכחנו לדעת מהיומן, הייתי מיומן בה היטב, אבל להיעלם ברחובות שאתה מכיר, נתמך ברשת חברים ויודע את השפה הוא משחק ילדים לעומת המציאות הקשוחה של חיי-רחוב במחיצת כנופיות פשע בסמטאות ברונקס. כנגד כל הסיכויים הצלחתי! אני התגלמות ה-’selfmade man’ – אמריקני לא פחות ממי שנולד כאן!"