JonathanS
כמה אנשים (גם באתר וגם מחוצה לו) ביקשו ממני לנסות לכתוב עוד סיפור בהמשכים. עבר זמן מה מאז שכתבתי סיפור בז'אנר המד"ב והחלל - ז'אנר שאהוב עליי מאד ויקר לליבי - אז החלטתי לכתוב בז'אנר הזה. משמעות השם 'דאוס ספאטיום' (Deus Spatium) היא 'אל החלל' בלטינית. אני בעצמי עוד לא יודע לחלוטין מה השם מסמל עדיין בסיפור, אבל עם קו המחשבה הנוכחי שלי לגבי העלילה זה היה נראה לי מתאים. אשמח לביקורות, הערות, או סתם תגובות אם יש לכם. קריאה נעימה!

דאוס ספאטיום – פרק 1

JonathanS 19/07/2018 564 צפיות 4 תגובות
כמה אנשים (גם באתר וגם מחוצה לו) ביקשו ממני לנסות לכתוב עוד סיפור בהמשכים. עבר זמן מה מאז שכתבתי סיפור בז'אנר המד"ב והחלל - ז'אנר שאהוב עליי מאד ויקר לליבי - אז החלטתי לכתוב בז'אנר הזה. משמעות השם 'דאוס ספאטיום' (Deus Spatium) היא 'אל החלל' בלטינית. אני בעצמי עוד לא יודע לחלוטין מה השם מסמל עדיין בסיפור, אבל עם קו המחשבה הנוכחי שלי לגבי העלילה זה היה נראה לי מתאים. אשמח לביקורות, הערות, או סתם תגובות אם יש לכם. קריאה נעימה!

ככלל אצבע לחיים, עשן הוא דבר רע. יש אמת במשפט “אין עשן בלי אש”, ואלא אם כן אתם נמצאים במדורת חוף נחמדה עם חברים עם כמה בירות וגיטרה, אש היא גם כן דבר רע. עשן גם די מזיק לריאות אם נושמים אותו (עוד נקודה לרעתו), אבל באופן כללי הסיבה שאנשים נלחצים לרוב כשהם רואים עשן היא בגלל האש שנלווית אליו. לכן כשראה אמדאוס עשן מתפשט לאיטו בחללית הקטנה שלו, התגובה הראשונית שלו הייתה להילחץ.
אש, כפי שצויין לפני כן (ובוודאי עובדה זו גם נובעת ממפגשיכם איתה), היא דבר רע אם לא אתם יזמתם אותה. היא רותחת, היא שורפת דברים, היא מפזרת את העשן הזה שדיברנו עליו, ויש לה תכונה אחת שהיא חולקת עם בני אדם שאמדאוס היה מעדיף כרגע שהיא לא תחלוק – היא צורכת חמצן, והמון ממנו. במקומות רוויי חמצן כמו כדור הארץ, זו לא ממש בעיה – יש מספיק חמצן לכוווולם, גם לאש. אבל בתוך חללית סגורה? באמצע ריק מוחלט, שנפרש על פני עשרות מליוני קילומטרים? ועם אספקת חמצן שהייתה בין כה וכה מספיקה לי (לפי המחשב הראשי) עוד שעתיים במקרה הטוב? העניין של החמצן נהיה בעייתי מאד.

אני, אגב, זה אמדאוס. רציתי לספר את הסיפור הזה בגוף שלישי ובצורה מקצועית, כי ככה מסופרים רוב הסיפורים שקראתי וכי זה נשמע מגניב יותר. מה נשמע יותר דרמטי: ‘אמדאוס נאבק במירוץ בלתי אפשרי נגד הזמן ונגד הלהבות האימתניות’, או ‘כמעט מתתי מחנק ולהבות בגלל הטרנזיסטור השבור שמעיף גיצים מדי פעם ונמצא הרבה יותר מדי קרוב לצינור החמצן וגם בגלל שמילנר, עם האיי-קיו החד ספרתי שלו, שכח לבדוק את תוקף המטף’?

טוב, אז קצת ספיילרתי לכם פה את ההמשך. אל תדאגו, זה עדיין סיפור ששווה לשמוע, וזו גם ככה רק ההתחלה שלו. אני אשתפר בלספר אותו עם הזמן.

בכל מקרה, אז באמת גיליתי שמילנר לא בדק את תוקף המטף (בדרך הקשה) – וזו הסיבה העיקרית שכשניסיתי להפעיל אותו, במקום זרם קצף אימתני יצא ממנו זרזיף קלוש של נוזל לבן-צהבהב. לא בדיוק מה שהייתי צריך. לא הייתי גם צריך להיות בדיוק שרלוק הולמס כדי להבין שהטרנזיסטור שציינתי קודם הוא הגורם לשריפה – חור נפער בצינור החמצן בדיוק מעליו (כנראה בגלל כל הגיצים), וכדור אש בגודל די מרשים גדל לו בחלק האחורי של החללית שלי, בעלת השם המגניב “איסופית J-96”. העובדה הזו גם זרקה לפח את תוכנית ב’ שלי, שהייתה לכבות את האש עם שמיכה – האש כבר הייתה גדולה הרבה יותר מדי בשביל זה. לא נותרה לי ברירה אלא לגשת לתוכנית ג’, שהיא התכנית שאף טייס בחלל לא שמח לבצע: “וויסות לחץ אמוספרי”. זה שם מקצועי ומתוחכם יותר ממה שבפועל עושים – פותחים דלת חירום ומחכים שכל האוויר יצא החוצה. אין אוויר מוביל לאין חמצן, שמוביל לאין אש. יופי טופי! הבעיה היחידה הייתה החור בצינור החמצן, שקשור כמובן למיכל החמצן – אם אני פותח את דלת החירום, לא ישאר חמצן בכלל באיסופית. אני אשאר בעצם רק עם מיכל החירום של החליפה שלי, שנותן לי שעה של חמצן. חללית האם שלי, ה’פילגש’, נמצאת במרחק שעה ורבע ממני, כולל עצירה ועגינה מחדש. היא לא תוכל להתקרב אליי, בגלל שהמנועים כבויים – עד שהם יודלקו מחדש ויתחממו לכדי תנועה במהירות רלוונטית, אני כבר אהיה קרוב מספיק אליהם שזה לא יהיה שווה את המאמץ. או לכל הפחות, הגופה שלי תהיה.

‘טוב נו, נחצה את הגשר הספציפי הזה כשנגיע אליו’, אמרתי לעצמי. קודם כל אני צריך להראות לשותף הלא-רצוי שלי את הדרך החוצה.

שמתי את הקסדה שלי (שעד לאותו רגע שימשה כמחזיק מאולתר לארוחת הבוקר שלי – אל תשפטו אותי) על הראש, ווידאתי שהיא והחליפה מייצרות איטום מושלם. ווידאתי שאני קשור למושב, ולחצתי על כפתור החירום האדום והגדול (מפתיע, אני יודע). האוויר יצא בבת-אחת מהאיסופית, בתחילה ברעש עצום של רוח ואז לפתע בשקט מוחלט. כדור האש הענקי גם כן נשאב החוצה, נמתח כמו מסטיק לוהט במיוחד עד שנעלם לחלוטין תוך שניות מועטות מאד. לא היה טעם לסגור את דלת החירום – לא היה לי הרי עוד אוויר לשמור בפנים. עכשיו התפניתי לחלק המאתגר יותר: להבין איך לקצר את משך המסע שלי בחזרה ל’פילגש’ משעה ורבע, לפחות משעה.

למזלי, כנראה שהמשפט “יותר מזל משכל” נכתב עליי.

חוקי הפיזיקה מכתיבים לנו שלכל כוח, יש כוח נגדי ששווה לו בדיוק. כשהאוויר יצא בעצמה מתוך דלת החירום באיסופית שלי, כמו שהוא נדחף החוצה בעצמה ובמהירות – ככה גם האיסופית נדחפה באותה העצמה בדיוק לכיוון הנגדי. המזל הגדול שלי הוא שאיסופית J-96 הוא דגם קטן להחריד להחריד (בערך כמו חדר שינה), אז ההדף גרם לתנועה של האיסופית במהירות מפתיעה לטובה. המזל העוד יותר גדול שלי? כיוון התנועה של האיסופית שלי היה בדיוק לכיוון ה’פילגש’. ניגשתי למחשב הניווט ובדקתי כמה זמן יקח לי להגיע הביתה הפעם. 58 דקות. יש!!!!! כמעט יכולתי להתרווח אחורה בכסא שלי ו”להינות” מהטיסה חזרה, אבל דבר אחד הציק לי – איך אף אחד לא בדק מה קורה איתי? נתוני האיסופית היו אמורים להגיע לגשר התקשורת ב’פילגש’, והם היו אמורים לראות את הירידה בלחץ האטמוספרי אצלי. בדקתי את רכיב ההתקשרות עם הגשר – הוא נהרס לחלוטין כשכדור האש צלה אותו בדרך החוצה מהאיסופית. איזה כיף. אבל אם הוא נהרס, הפרוטוקול מורה על כך שצוות הגשר ינסה ליצור עם האיסופית קשר ברדיו קולי, ועוד לא קיבלתי מהם אף שיח-

מכשיר הרדיו שלי היה כבוי. איזה פרט טיפשי לשכוח. הדלקתי אותו תוך כדי בושה עצמית עמוקה, ומיד זכיתי למטר צעקות עסיסי.
“-96, איסופית J-96, צרי קשר באופן מיידי. אני חוזרת, איסופית J-96, איבדנו את כל הנתונים שלך, צרי קשר באופן מיידי!” זיהיתי את הקול של מי שהייתה כרגע במשמרת. קראו לה סול.
“אני כאן סול, אני כאן.” עניתי בעייפות שלא ידעתי שהייתה בי עד אותו הרגע, “מדווח על תקלה אדומה – אש בפנים האיסופית. ביצעתי פרוטוקול וויסות לחץ, נמצא כרגע על חמצן רזרבי. עוגן עוד 54 דקות עם חמצן לעוד 56. מבקש שתכינו צוות רפואי מינימלי עם חמצן בתחנת עגינה 21 ליתר ביטחון.”
“רות עבור. נדאג לך לקבלת פנים ראויה, אמדאוס. אני שמחה לשמוע שאתה בסדר.” אמרה סול, הקלה ניכרת בקולה. “אתה יודע שאתה תצטרך ללכת מיד אחרי זה לדווח לאדם מה שקרה, נכון?” היא אמרה, הלחץ חוזר טיפה לקול שלה.

“אני יודע, ואני אתמודד עם זה כשאגיע.” אמרתי לסול. “את יכולה לעשות לי טובה בינתיים? תבררי עבורי איפה מילנר נמצא כרגע. אני צריך לשבור לבן-זונה את האף.”

דאוס ספאטיום – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (4)

ממש ממש אהבתי.

הסיפור כתוב מעולה, אהבתי את הפתיחה של ‘אמדאוס מתלבט איך לכתוב את הסיפור שלו’, העלילה מגניבה, אבל שוב – הכתיבה שלך מ-ע-ו-ל-ה.

דורש המשך!

20/07/2018 00:23

    תודה רבה! אני מקווה שיהיה לי זמן לכתוב עוד כמה פרקים בקרוב ולפרסם אותם – נראה אם המסגרת הצבאית תאפשר לי את זה

    20/07/2018 00:30

אהבתי.
הכתיבה טובה והדמות (מה לעשות, בינתיים יש רק אחת שאנחנו “מכירים”) בנויה טוב.
אפילו אין שגיאות כתיב ויש סימני פיסוק נורמלים, משהו שמסיבה כלשהי קשה מאוד למצוא בימינו.

מחכה להמשך.

20/07/2018 00:47

    תודה רבה לך!

    20/07/2018 00:48
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך