מקווה שתאהבו :)

מחכה לתגובות... :))

דניאלה- פרק 4

01/12/2011 626 צפיות 30 תגובות
מקווה שתאהבו :)

מחכה לתגובות... :))

הסתובבתי טיפה עם איילת, ואז היא פגשה חברות שלה שבאו מחיפה לבקר את המשפחה שלהן כאן בתל אביב, אז נפרדנו ואני הסתובבתי טיפה לבד.
ואז קלטתי אותו. ובפנים, הלב שלי נצבט.
הוא מחייך, מאושר, כבר מפלרטט שוב עם הבנות.
ומה שהורג אותי, שאני לא יכולה להנות כמוהו.
כי אני אהבתי אותו באמת, אני הייתי שלו במשך שנתיים שלמות, רק שלו!
הידרדרתי בלימודים בגללו, הפסדתי חברים יקרים בגללו..
ובצורה מסויימת גם איבדתי את הקשר עם ההורים שלי, בגללו.
הפסדתי יותר מידי דברים כי הייתי רק איתו, ועדיין אני מרגישה כל כך ריקה עכשיו.
הוא ממש חסר לי.

אני מתבוננת בו כבר כמה דקות, וכל הזמן הזה הוא לא שם לב אליי.
כאילו אני כבר לא קיימת בשבילו. ואז, בדיוק באותה שנייה, הוא הסתכל אליי.
ממש הרגשתי אותו מביט לתוך העיניים שלי. ומין חמימות שכזו שהרגשתי רק כשהייתי איתו, שבה והציפה אותי.
חייכתי. וידעתי שעשיתי טעות.
הסתכלתי עליו לעוד רגע, ואז הסתובבתי בכוונה להתחיל לחזור הביתה, אבל תומר שם לב ואחרי ממש שתי דקות הוא עצר אותי. עמדנו במרחק של צעד אחד.
מתנשף טיפה, הוא התחיל לדבר. וידעתי שכל מי שמסביבנו מסתכל.
“דני… אני לא.. אני לא יודע מה לומר.. אני מצטער! אני ממש לא יודע מה קרה לי, ו… לא הייתה לי הזדמנות להסביר לך, ו.. אני מצטער. מאוד”. באותו רגע פשוט התחלתי לבכות.
ואז הוא משהו שבחיים לא חשבתי שהוא יעשה… הוא ניגב לי את הדמעות, החזיק לי את הסנטר ככה בעדינות, כמו שרואים בסרטים, ואז הוא אמר לי.. “דני, אני אוהב אותך…”, ונישק אותי.
נדהמתי. לשנייה לא הבנתי מה קורה, ואז.. ברגע שהבנתי ניתקתי ממנו, ואני עשיתי משהו שחשבתי שאני בחיים לא אעשה.. סטרתי לו. ואפילו אני הייתי בשוק. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי את כל מה שעל ליבי.
“מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?! אתה חושב שנשיקה קטנה וכמה מילות סליחה ואני אוהב אותך יחזירו אותי אליך? אחרי כל מה שאתה עשית?! זה נראה לך הגיוני? מה עבר לך בראש? כי אני יודעת טוב מאוד שהדבר היחיד שעובר לי בראש כרגע.. זה כמה אני נגעלת מהניסיון הפתטי שלך להחזיר אותי אליך.”, צרחתי עליו, ואנשים שלא ראו אותנו אז הם שמעו.. ואיילת הייתה ביניהם, והיא הגיעה אלינו. “דני? מה קרה? הכל בסדר?”, הסתכלתי עליה ואמרתי לה “כן, הכל פשוט מעולה”, ואז הסתובבתי לתומר ואמרתי לו “ורק שתדע.. הוא לא הצליח”, ספרתי בראש עד שלוש, נשמתי נשימה מאוד עמוקה וחזרתי לדבר. אך הפעם ממש התקרבתי אליו למרחק מצומצם כל כך שרק הוא היה יכול לשמוע מה שאני אומרת.
“אני גם מצטערת, מאוד. יותר ממה שאתה חושב. כי בגללך איבדתי כל כך הרבה. יותר מידי. בגללך אני לא מפסיקה לבכות וחושבת שאם הייתי מגלה את הפרצוף האמיתי שלך בתחילת הקשר יכול להיות שהייתי מצליחה להציל את מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי.. ואז, אולי לא הייתי מרגישה כל כך אשמה, אבל לא. זה לא ככה. וכל פעם כשאני עוצמת עיניים אני רואה אותם.. את הרכב שלהם הרוס ומחוץ ומפורק וחושבת למה אני לא שם במקומם? למה דווקא הם? אני מרגישה אשמה בגללך. ואני כזאת מטומטמת! שלרגע היום חשבתי שהשתנת.. אבל לא.. אתה מזהה הזדמנות לטרף, ואתה מתנפל עליו! אתה ישר הולך ומפלרטט עם בנות כאילו אתה לא הייתי בקשר עד לפני 3 ימים במשך שנתיים! ורבאק, אני נצבטת מקנאה כל פעם כשאני רואה אותך, שהמשכת הלאה ושאני לא יכולה.. כי הדברים היחידים שאני מרגישה זה אשמה.. על ההורים שלי ושאולי עשיתי משהו שבגללו אתה הלכת אליה.. ואני לא מבינה! איך זה יכול להיות? ואני הכי מצטערת על זה שנתתי לך לנשק אותי עכשיו. אבל אני מפנימה עכשיו שזהו. זאת הייתה נשיקה חסרת משמעות. אני כבר לא מרגישה כלפייך כלום. אני לא שונאת אותך ובטח שלא אוהבת אותך. הדבר היחיד שיש בינינו עכשיו זה אדישות. וזהו. ותאמין לי שזה הרבה יותר גרוע משנאה. ואתה זה שכתב את סוף הסיפור, אבל זה סיפור שלא תוכל לשכתב ולשנות לו את הסוף. אתה יודע משהו? במשך כל השנתיים האלה, אני הייתי שלך.. הייתי לצידך בהכל. ועכשיו כשאני חושבת על זה, מתי אתה היית לצידי? אה?! מתי? ועוד משהו אחד אחרון.. כל התמנות הקטנות שהבאת..”, אני מדברת יותר בלחש, ולאט לאט מתחילה להוריד את השרשרת שלי, “כל הטבעות הילדותיות, בובות הפרווה החמודות, המכתבים שכתבת, כל השטויות שלך.. יחזרו אלייך מחר. ועכשיו אני מחזירה לך את השרשרת הזו”, אמרתי ונתתי לו אותה ביד. “אני מצטערת. אני מצטערת על המון דברים. על זה שזה נגמר ככה, ועל איך שזה התפתח.. אבל אני אומר לך משהו. על זה שאהבתי אותך אני לא אצטער לעולם, ואני גם לא אשכח כי אתה.. היית האהבה הראשונה שלי ואתה תמיד תהיה…”.

* * *

הסתובבתי והלכתי.
התחלתי לרוץ.
ובכיתי.
בכיתי כל הדרך.
ולא יכולתי להפסיק לבכות.
רצתי עד הבית שלי, פתחתי מהר את הדלת, ולצערי כולם היו שם. רצתי במהירות לחדר שלי, סגרתי את הדלת, ונעלתי אותה.
נשענתי עליה ולאט לאט התחלתי להתיישב על הרצפה.
ובכיתי.
במשך שעות בכיתי.
בכיתי על ההורים שלי, בכיתי על תומר, בכיתי על הנשיקה שהייתה עכשיו, בכיתי על עצמי.. ובכל הזמן הזה דפקו על הדלת, בהתחלה לילי, ואחר כך האחים שלי.. כל החמישה.
ואחר כך שוב פעם לילי, ואז גולן שאמר את מה שגרם לי לפתוח את הדלת “דני! אל תאלצי אותי לקרוא לך ילדונת! נו.. את יודעת שאנחנו מתים עלייך, ושעכשיו את הורגת אותנו מדאגה.. בבקשה! אל תספרי לנו מה קרה, באמת שאת לא חייבת! פשוט תפתחי את הדלת שנדע שאת בסדר! אנחנו באמת שדואגים לך.. כולנו! בבקשה, רק תפתחי..”, “את הדלת?”, אמרתי לו אחרי שפתחתי את הדלת.. פשוט קפצתי עליו בחיבוק. ואז כל שאר הבנים קפצו עלינו והפילו אותנו על הרצפה, וכאילו זה היה סימן מוסכם בין הבנים, הם כולם התחילו לדגדג אותי והתחננתי שיפסיקו כי זה כבר הקשה עליי לנשום והם לא היו מוכנים.. ואז שלפתי את הנשק הסודי שלי.. “אתם רוצים שאני אעשה פיפי? עליכם?!”, וכולם קפצו מיד הצידה.. וזה היה כל כך מצחיק.
לא נהניתי ככה כבר הרבה זמן. ניצלתי את זה כדי להתיישב, הסדרתי את הנשימה, ומחיתי את הדמעות (אלה מהבכי ואלה מהצחוק..) ואמרתי, “אתם יודעים? אני לא חושבת שיש משפחה כזאת איפשהו שם בעולם.. אחים כאלה שהיו דואגים לאחותם הקטנה כל כך טוב.. ואני שמחה שהתמזל מזלי להיות אחותכם הקטנה.. אני אוהבת אתכם”.

* * *

למחרת כבר התחלתי למיין את כל הבגדים שלי.. והתחלתי לסדר את המזוודה לבית ספר. בהתחלה הכנסתי בגדים בלי הכרה, פשוט זרקתי בערך את כל הארון שלי למזוודה ואז התחלתי לחשוב מה אני לוקחת לשבוע הראשון ומה אני משאירה כאן. ואז ראיתי את החולצה שתומר הביא לי לחגוג שנה שלמה יחד. חולצה ורדרדה (על סף הלבן) עם תמונה שלנו מתנשקים בחוף ים, בשקיעה, והקדשה קטנה שהוא כתב:
“דני, דובוני שלי.. אני אוהב אותך הכי בעולם! מקווה שיהיו לנו עוד המון שנים לחגוג ביחד, אוהב, תומר”, ובגב החולצה הוא חתם בלב אדום ובתוכו כתוב אני אוהב אותך באנגלית.
לרגע, התחלתי לדמוע שוב, ומהר מאוד הפסקתי.
ואז החלטתי לשים את כל הדברים שהוא אי פעם נתן לי בקופסה.
בובות, כרית, שרשראות, מכתבים, תמונות ואת החולצה. אותה באמת היה לי קשה להחזיר. כל כך הרבה חפצים אישיים שהיו קרובים אליי כל כך נזרקו לתוך קופסת קרטון ללא רגש.
לפני שסגרתי את הקופסה הרגשתי צביטת חרטה בלב.
אולי מה שאני עושה עכשיו הוא לא נכון? אולי הייתי צריכה לדבר אחרת אתמול בערב לתומר? אולי אני צריכה לשקול מחדש הכל?
אבל החלטתי החלטה. וכמה שעות אחרי זה המזוודה שלי כבר הייתה מוכנה בכניסה לחדר.

* * *

“לילי.. איפה את?” שאלתי כאשר לא ראיתי את לילי בשום מקום.
לא בסלון, לא במטבח, לא בחדר העבודה שלה, לא בחדר כביסה, לא בחדר שינה שלה. “לילי?!”, והיא לא ענתה לי. גם לא בטלפון. ואז התקשרתי למאור, ואחר כך לאריאל, ואחר כך לעומר ואחר כך לאיתי.. אחרי שכולם לא ענו לי, התייאשתי.
לא האמנתי שדווקא גולן יענה לי. אבל ניסיתי בכל זאת.. התקשרתי, והייתה מוזיקת המתנה, ואז הוא סוף סוף ענה לי.
“הלו..?”, גולן אומר לתוך הטלפון תוך כדי פיהוק. “איפה אתה? איפה כולם? אני לבד בבית ואף אחד לא עונה לי!” צעקתי לטלפון.
“וואו אחותי, תרגיעי! טוב.. חכי שנייה”, ואז אני שומעת צליל ניתוק.
“לעזאזל!”, אני צורחת ואז כשאני מסתובבת אני רואה את גולן בבגדים שאמורים להיות פיג’מה אבל הם קטנים עליו כל כך שזה מצחיק.. ואני פשוט מתפקעת.
“וואו אחותי. תרגיעי את עצמך! מה קרה?”, ואני, שבקושי מסוגלת לדבר אומרת לו תוך כדי צחוק, “מה קרה? תסתכל על עצמך. מה.. אתה מנסה ללבוש את הבגדים של מאור? מזה לעזאזל מה שאתה לובש?”, ולא יכולתי יותר להחניק את צחוקי אז פשוט התגלגלתי על הרצפה מרוב צחוק. “טוב.. סיימנו לצחוק, בסדר?” ענה לי גולן בעצבנות. אך יכולתי להרגיש בקולו שגם הוא יודע שהוא נראה מצחיק במיוחד עכשיו. “לא מצאתי את בגדי השינה הרגילים שלי אז פשוט לקחתי משהו ממאור, פסדר? עכשיו.. מה קרה שאת צרחת לי בטלפון?”, אמר.
“מה שקרה זה שאני לא מוצאת אף אחד! לא את לילי ולא את בני הדודים שלנו ולא את האחים שלנו! ואף אחד לא עונה לי! אתה יודע איפה הם?”, שאלתי.
“למען האמת לא.. אחרי שהלכת לחדר שלך אני יצאתי וחזרתי רק בערך לפני 5 שעות.. רציתי לישון אבל לצערי זה לא קרה.. הם בטח יצאו לאיזשהו מקום. מה את צריכה?”. “אני צריכה ללכת לתומר ולהחזיר לו כמה דברים.. ואני צריכה שמישהו יקפיץ אותי, כי עדיין אין לי רישיון..”, את המשפט האחרון אמרתי בקול כל כך חמוד שאני לא חושבת שאפילו גולן יכול להתעלם ממנו.. “בקיצר, את רוצה שאני אקפיץ אותך לתומר?”, שאל אותי גולן כדי לוודא.
“כן! כן! וואי, תודה, תודה, תודה! אני מתה עלייך אח גדול!” קפצתי עליו.
“אם את רוצה שאני אקפיץ אותך אז רק תרדי ממני ותני לי להחליף בגדים. כמה זמן זה ייקח לך, כל הקטע?”, הוא שאל ולא ידעתי מה לומר אז עניתי.. “אני אשתדל שכמה שיותר מהר.. תודה!”.

* * *

אחרי שגולן עצר את המכונית, והתכוונתי לצאת ממנה, לא יכולתי. זה היה קשה מידי להחזיר את כל הדברים. לוותר עליהם. כאילו שאני באמת ויתרתי על כל מה שהיה לנו. “נו.. את מתכוונת לצאת מהמכונית מתישהו?” קולו של גולן קטע את מחשבותיי.
“אני יכולה לבקש ממך רק עוד טובה אחת קטנה?”, שאלתי בקול מתחנן.
“כל דבר שתרצי.. רק מהר כי אחרת אני אתחרט..”, הוצאתי מהר מהתיק שלי חתיכת נייר ועט וכתבתי שם משהו. אחר כך קיפלתי את זה ופניתי לגולן..
“אוקיי, אני צריכה שתניח את הקרטון בכניסה לבית של תומר. ואת זה”, נתתי לו את הנייר, “תשים על הקרטון. תצלצל בפעמון ואל תחכה שיפתחו לך. פשוט תניח את זה שם. אני רק רוצה לסיים את זה”.
גולן הסתכל עליי במבט מהוסס משהו, הניד בראש כאילו אומר ‘לא’ ואז התחיל לדבר.
“בטוחה שאת לא רוצה לעשות את זה את? או לא לעשות את זה בכלל? בכל זאת.. ואני אומר את זה מניסיון, כן? אל תזרקי סתם ככה שנתיים.. כל הזיכרונות, את אחר כך תצטערי שלא נשאר לך שום דבר להיאחז בו.. ומשהו כואב ככל שזה יהיה..”, הוא רצה להמשיך לדבר אבל אז לא יכולתי וצעקתי לחלל המכונית, “הוא בגד בי! הוא היה עם מישהי בזמן שאנחנו עוד היינו בקשר!”.
נשברתי, וסיפרתי לגולן את כל מה שקרה בימים האחרונים.
מהרגע של השיחה שלי איתו בחדר שלי אחרי שלילי הודיעה לי שאני אלך לפנימייה ועד לאתמול בערב. ובכיתי וסיפרתי, ובכיתי וסיפרתי.. והוא התנהג כמו שבחיים לא ראיתי אותו.
כאילו פגעו בו.
הוא עוד שנייה השתגע. “את רצינית?!”, הוא שאל אותי.
“לא, אני ממציאה את הכל מדמיוני הפורה!”, אמרתי בציניות והמשכתי. “בטח שאני רצינית! ואני חשבתי שאני מסוגלת ללכת ולתת לו את זה, אבל זה יותר מידי קשה לי. אז, בבקשה? אתה מוכן לעשות את זה בשבילי?”, הוא לקח את הקרטון עם כל החפצים, את הפתק, יצא מהאוטו ולפני שהוא סגר את הדלת הוא אמר, “אני אתן לו את הקרטון ועוד כמה דברים שכשהוא יסתכל במראה הוא לא יכיר את עצמו!” והוא טרק את הדלת. ואני חשבתי שהוא צוחק, אבל ההבעה על הפנים שלו הייתה כל כך רצינית בצורה מפחידה. ואז קלטתי שהוא באמת הולך להרביץ לו! צעקתי לו שלא יעשה כלום, ויצאתי מהמכונית בריצה בניסיון להשיג אותו.
למרבה המזל הצלחתי ועצרתי אותו. “תקשיב! אני סיפרתי לך כי לא יכולתי להשאיר את זה בבטן, ועם החברות שלי אני כבר לא יכולה לדבר.. אבל זה לא אומר שהתכוונתי שאני רוצה שתעשה לו משהו. רק שתחזיר את הארגז הזה כי אני לא מסוגלת. בבקשה!”, אמרתי בשקט. כי הייתי פגועה מידי.
“דני, אני לא יודע מה איתך, אבל אני כבר מספיק מבוגר כדי להחליט בעצמי כל מיני החלטות, ואני מקבל על עצמי אחריות ואני נושא בתוצאות לא משנה מהן, וברגע שמישהו פוגע באחותי הקטנה, וממש לא משנה לי מי זה ועד כמה הוא פגע בך, כי הוא פגע בך וזה עיקרון, אני לא אשב בשקט. שזה יהיה לך ברור”, הוא אמר תוך כדי שהוא מחזיק בכתפיי רק לשם שאקשיב לו ואבין אותו. “עכשיו, תחזרי למכונית, ותחכי שם. אני אחזור עוד כמה דקות”.
היססתי. “אני לא אחזור עד שלא תבטיח לי שאתה לא תעשה לו כלום. ואם אתה לא מסוגל להבטיח לי את זה אני כבר אעשה את זה לבד, קשה ככל שזה יהיה. אתה מבטיח?”, דרשתי.
“כן, רק תחזרי למכונית בבקשה”, הוא אמר בקול כל כך נעים שלרגע הזכיר לי את הקול של אבא.
הם היו כל כך דומים. ולרגע הרגשתי שזה אבא שמדבר איתי.
ואז התעשתי ואמרתי לו, “אני חוזרת לאוטו, אבל אתה מצלצל בפעמון, מניח את הפתק הזה על הקרטון חפצים, וישר חוזר לכאן. בלי שום דיבורים ובמיוחד בלי שום מכות!”. הזהרתי אותו.

* * *

כשאני מביטה מבעד לחלון המכונית אני רואה שגולן לא בדיוק רגוע.
ואני מפחדת.
הוא דופק על הדלת בפעם המי יודע כמה, וגולן נעשה רק יותר ויותר עצבני כשלא פותחים לו את הדלת.
אחרי כמה דקות, הדלת סוף סוף נפתחת, ומי פותח אותה? לצערי, ולצערו.. תומר. ראיתי את גולן צועק עליו ומתווכח איתו (במזל לא היו מכות..), ואז גולן דוחף לתומר לידיים את הקרטון ואת הפתק. הוא אומר לו משהו ואז אני קולטת את תומר מביט אליי. אני נמלאת כעס על גולן שבכלל הצביע עליי, נמלאת כעס על תומר שעשה מה שעשה. תומר כנראה מנסה ללכת לעברי אבל גולן עוצר אותו ואומר לו משהו. תומר משפיל את ראשו לרצפה, מסתובב ונכנס בחזרה לביתו.

דניאלה- פרק 4
דרג את הסיפור

תגובות (30)

צמשיכייייייייייייייייייייי את כותבת ממש טוווב

01/12/2011 10:24

שבת שלום יובל ☺☺☺
תמשיכי במהירות הבזק אהבתי מאד מאד ממני בקי ♥♥♥

02/12/2011 01:54

וואו את באמת כותבת ממש טוב !!!קראתי עכשיו את כך 4 הפרקים מקסים…
מחכה להמשך

02/12/2011 11:51

תודה רבה.. :)))

בקרוב מאוד יתפרסם הפרק החמישי ואז אני יוצאת להפסקה כי יש טיול שנתי ומבחנים וכל מה שמסביב :)

02/12/2011 13:05

וווווווווווואוווווווווווו!!!!!!!!
זה מדהים!!!
תמשיכי!!!

02/12/2011 13:59

אני ממשיכה בדעתי.
תומר צריך להיחנק.
אני מוכנה להתנדב לחנוק אותו.
ברצינות.
אם בכלל אפשר לחנוק דמות דמיונית -.-
אבל היי! “אם תרצו אין זו אגדה!” (;
יצאתי כל כך חנונית בתגובה הזו T_T
בקיצור:
את כותבת מדהים. הסיפור הזה כל כך נכנס לחמשת המועדפים עליי פה באתר.
אז…
אממ…
תמשיכי? P:

03/12/2011 06:11

יובל תמשיכי הכי מהר שבעולם!!!!!!
קראתי עכשיו את כל 4 הפרקים, והכתיבה שלך פשוט מדהימה!
הדר- אני באה לעזור לך לחנוק אותו!

ממני לוסי (:

03/12/2011 06:29

תודה, לוסי, אני אצטרך עזרה גדולה בלחנוק אותו!
הוא לא ידע מאיפה זה בא לו (;

03/12/2011 06:32

אני אחזיק לו את הידיים כדי שלו יתנגד, תביאי סכין כדי לחתוך לו את הרגליים, שלא יבעט ;)

03/12/2011 06:38

למה סכין??
מסור!!
אלוהים. את מבינה שאם יובל תראה את זה היא תחשוב שאנחנו שתי ילדות בבית משוגעים שאיכשהו השיגו מחשב? O_O

03/12/2011 07:02

חחחח……
גם אני הייתי חושבת ככה עם תומר לא היה כזה אידיוט…
אבל בגלל שהוא כזה אני מצטרפת אליכן מסור חשמלי יהיה הכי טוב:&

03/12/2011 07:10

ווהו!!
חנק מושלש!!!
אז סיכמנו?
לוסי מחזיקה לו את הידיים, אני אחתוך לו את הרגליים עם מסור ומישהי מיוחדת תחנוק אותו עם המסור חשמלי.
כן, זה נשמע כמו חנק דיי טוב.
בהצלחה לכולן! (;

03/12/2011 07:22

גו גו קובצת (שם משוגע כלשהו), נראה לתומר מה זה D:

03/12/2011 07:34

נ.ב: סכין יכאב לו יותר, כי זה איטי יותר ממסור חחח

03/12/2011 07:34

נ.ב: סכין יכאב לו יותר, כי זה איטי יותר ממסור חחח

03/12/2011 07:34

היי הדר הגבתי כבר אך המערכת לא אישרה את תגובתי עדיין כך שאני מגיבה שוב ומבקשת שתמשיכי מהר לכתוב אהבתי מאד ♥♥♥ שבוע טוב בקי

03/12/2011 07:45

צודקת נחתוך אותו קצת עם המסור ואת הסכין נכניס לבטן
ואז לאט לאט תוך כדי שהדר חותכת לו את הרגלים:D

03/12/2011 08:01

הדר, לוסי ומישהי מיוחדת- רוצחת שכירות, מחפשות עבודה וטיפול פסיכיאטרי.
נא לפנות לטלפון הבא: 666-666-666-6

03/12/2011 08:06

חחחחחחחחחחחחחחחח אני ממליצה לכן שלא לחנוק את תומר כי הוא ממש חשוב להמשך הסיפור וחבל לי שהוא ימות … אבל אל תדאגו.. גמאני בהחלט הייתי חונקת אותו אם הוא לא היה כ”כ חיוני :)))

03/12/2011 08:25

טוב נו.. אם את אומרת (מבט מאוכזב)

03/12/2011 08:31

פאק.
ממש קיוויתי לחנוק אותו.
נו, טוב!
נלך לרצוח דמות דמיונית אחרת ששברה לגיבורת הסיפור את הלב!!!
גו גו רצח דמויות חיוניות להמשך הסיפור!!
נ.ב:
מי יותר טובה בלהמציא שמות ל’גו גו’?? שלי יותר מדי ארוכים P:

03/12/2011 09:15

גו גו חברת רד”ח (רצח דמויות חיוניות) בע”מ

03/12/2011 09:17

אווווווו! אהבבבתי!!
אז לוסי,
את מי אנחנו חונקות? (;

03/12/2011 09:27

את ג’ייק מהסיפו “בטהובן” של story (:

03/12/2011 09:29

הדר אפשר לחנוק גם דמיות מהסיפורים שלך כמו מאט…
אז לוסי את מצטרפת אלי???

03/12/2011 09:32

בכיף! D:

03/12/2011 09:33

תגידי יובל אחרי שתומר יפסיק להיות חיוני לסיפור תרשי לנו לחנוק אותו…?????

03/12/2011 09:35

בהחלט.. ואני אפילו אצטרף לצוות החניקה :)
חחחחחחחחחחח

03/12/2011 13:16

היי!
לא חונקים לי את מאט :<
הוא העוזר שלי להתעללות בדמויות :<
אני צריכה אותו לצידי כדי להפריד בין לואיז לסת’ :

04/12/2011 00:12

חחחחח
טוב אולי נוותר לו

04/12/2011 07:48
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך