טוב.. אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה...

אני אשתדל להעלות עוד פרק בקרוב למרות שיש לי שבוע הבא טיול שנתי, שני מבחנים, ועבודה להגשה !!

מחכה לתגובות :)))

דניאלה- פרק 5

02/12/2011 565 צפיות 14 תגובות
טוב.. אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה...

אני אשתדל להעלות עוד פרק בקרוב למרות שיש לי שבוע הבא טיול שנתי, שני מבחנים, ועבודה להגשה !!

מחכה לתגובות :)))

השבוע שאחרי זה עבר בשקט.
יותר מידי בשקט.

תומר לא ניסה להתקשר אליי או ליצור איתי קשר בכל דרך שהיא.
איילת התקשרה בכל השבוע הזה אולי 3 פעמים. בסך הכל. וזה לא רגיל. אפילו הודעות בפייסבוק או בסקייפ לא קיבלתי ממנה.
ושאר הילדים.. טוב, קשה לי לקרוא להם באמת חברים.

החלטתי לצאת החוצה, לעשות הליכה.
אתם יודעים, להתרענן טיפה.. לשאוף אוויר צח. לעשות משהו, לשם שינוי.
רציתי להיות לבד לגמרי, אז החלטתי ללכת למקום היחיד שאני יודעת שאף אחד מהחברים שלי לא מכיר.. אפילו לא תומר או איילת.

* * *

כנראה שהתכניות שלי להיות לבד לגמרי השתבשו.
כי כשהגעתי לנקודת הלבד שלי… הוא היה שם.
והוא נראה כל כך מנותק מכל העולם. כל כך שלו, ורגוע, ו.. עוצר נשימה ביופיו.

במשך דקות שלמות פשוט עמדתי שם והסתכלתי עליו.. מביט אל הנוף.
ואז, כמו מטומטמת.. כמו תמיד הייתי חייבת להרוס את הרגע המיוחד הזה והשתעלתי. ואז הוא הסתובב ושם לב אליי.
“אהה.. היי. מצטער.. לא חשבתי שיהיה כאן מישהו”, הוא אמר לי, והביט ממש לתוך העיניים שלי. והרגשתי שטבעתי בים אינסופי של הכחול המושלם של עיניו. במשך כמעט דקה לא יכולתי לדבר. רק הסתכלתי עליו.
אחרי זמן שהספיק לי כדי להיראות מטומטמת יותר ממה שאני התעשתי ודיברתי. “אהה, אתה לא צריך להצטער.. זה לא שהמקום הזה שייך לי..”, צחקתי. הוא חייך וחשף שיניים צחורות יותר משלג. החיוך הזה היה פשוט מושלם.
“טוב.. כדי שזה לא יהיה עוד יותר מביך בשביל שנינו..”, הוא אמר פתאום והושיט את ידו, “קוראים לי יהונתן. עם ה'”, הוא אמר.
אז הושטתי גם את ידי ולחצנו ידיים ואמרתי.. “ולי דניאלה”, פשוט חייכתי.

* * *

עברו עשר דקות של שתיקה מוחלטת, בישיבה על האבן, עד שהוא התחיל לדבר.
“אז, דניאלה.. נכון?”, הוא חצי שאל חצי אמר.. ואני רק הנדתי בראשי בחיוב אז הוא המשיך.
“אנחנו יושבים כאן כבר בערך נצח זמן וחוץ מהשם שלך אני לא יודע עלייך כלום”, הוא רמז לי.
“רק כדי ליידע אותך.. עברה בסך הכל בערך רבע שעה.. וגם אני לא בדיוק יודעת עליך הכל חוץ מהשם שלך אז אנחנו די שווים בקטע הזה…”, אמרתי.

* * *

אחרי חצי שעה של שיחה, יהונתן גילה שהורי נהרגו בתאונה לפני שלושה וחצי חודשים, שאני כרגע גרה עם דודה שלי, שיש לי חמישה אחים והם כולם גדולים ממני, שלפני שבועיים בערך נפרדתי מהחבר שלי מזה שנתיים ו… שאני עוברת לפנימייה בצפון בתחילת השנה.

באותו הזמן אני הספקתי לגלות כי יהונתן הוא בן יחיד, ואני מצידי אמרתי לו שזה בטח כיף להיות רק הוא בלי עוד חמישה אחים גדולים שכל הזמן מאפילים עליך.. ואז הוא המשיך ואמר שזה לא היה כך לפני 4 שנים… “הייתה לי אחות. היא.. היא נהרגה לפני 4 שנים בערך.. כשהיא הייתה בטיול בחו”ל אחרי הצבא”. הוא אמר ושתק לכמה שניות. אחרי זה הוא המשיך.
הוא סיפר לי שהחלום הגדול ביותר שלו זה להיות טייס קרב, שהוא יודע לנגן על גיטרה (על כמה סוגים, למען האמת.. קלאסית, אקוסטית, בס וחשמלית), ושבסוף חודש ספטמבר הוא יהיה בן 16.
זאת אומרת שהוא גדול ממני בשנה.

“אז.. יהונתן.. איפה אתה לומד? כי אני לא רוצה להשוויץ.. באמת שלא אבל זה ממש מוזר לי שאתה גר בת”א ושרק עכשיו הכרתי אותך כי אני מכירה בערך את כל בני הנוער בתל אביב…”, שאלתי.
“טוב.. זה יהיה קל לענות על זה.. אנחנו עברנו לכאן בתחילת הקיץ ולא ממש יצא לי להסתובב הרבה ולהכיר אנשים.. למען האמת, אני גם עדיין לא בטוח אם אני אלמד כאן בתל אביב.. יכול להיות שאפילו נספיק לעבור שוב לפני תחילת הלימודים אז אני משתדל לא להיקשר יותר מידי לאנשים..”, הוא אמר בשקט. ואני לא יכולתי שלא לתהות למה.. אז העזתי ושאלתי אותו.

“זאת אמא שלי.. מאז שאחותי, אלה, נהרגה.. היא לא מוצאת את עצמה. הספקתי לעבור ולגור בערך ב9 ערים שונות במשך 4 שנים. כל פעם כשהגענו לא עברה אפילו חצי שנה וישר עברנו למקום אחר. את מתארת לעצמך בטח כמה זה קשה..”, יהונתן אמר בעצב.
“לכל בית שאנחנו מגיעים.. זה כאילו אלה “רודפת” את אמא שלי.. היא כל הזמן אומרת שכל דבר שהיא רק עושב, לכל מקום שהיא הולכת.. זה מזכיר לה את אלה. ובאמת שקשה לה כל כך. בחיים לא ראיתי את אמא שלי ככה”, הוא מסיים ואני כבר מתחילה לבכות.
“אוי.. אני.. אני ממש מצטער. לא התכוונתי לגרום לך לבכות… סליחה”, הוא לוחש.
“לא, זה לא בגללך.. זה פשוט.. הדברים שאמרת.. את תיארת לי עכשיו בדיוק את מה שאני מרגישה.. כאילו, עברו כבר כמעט 4 חודשים ואני עדיין לא לגמרי קלטתי שההורים שלי מתו וכבר לא יחזרו. ובכל פעם שאני חושבת עליהם, אני חושבת לעצמי… למה זאת לא הייתי אני שמתה במקומם? למה דווקא הם היו צריכים ללכת ולא מישהו אחר? ולפעמים.. כשיוצא לי לעבור ליד מקום התאונה שלהם.. אני פשוט רוצה להתפרץ לכביש ושמשהו יקרה לי כי הם.. הם עשו הכל תמיד לפי הכללים ובגלל איזה נהג שיכור אחד הם נהרגו. ואני כל הזמן אומרת שזה לא הוגן שדווקא הם הלכו, שזה קרה להם.. ואני כל הזמן מרגישה אשמה”.
נשברתי. אבל לחלוטין.
כל הדברים האלה היו אצורים בתוכי מאז התאונה ופעם ראשונה מאז, שאני סוף סוף מצליחה לדבר בדיוק על מה שאני מרגישה. וזה הכי מוזר בעולם שדווקא ליד אדם שזר לי לגמרי, אני מרגישה הכי נוח להתפרק ולפרוק את כל מה שעל ליבי.

בדיוק אז אני מרגישה את מגע היד שלו, שעוטפת אותי מאחורי הגב וסוגרת על הכתף שלי, וזה כל כך מרגיע אותי אז אני רק לוחשת “תודה”.

* * *
אנחנו יושבים ככה במשך שעה! שעה! אני יושבת חבוקה עם נער שעד לפני בערך שעתיים לא ידעת בכלל מיהו כבר שעה, ואני מרגישה כאילו הוא היה חלק מחיי מאז ומעולם.

אבל אני מתאפסת על עצמי, מנתקת את עצמי מיהונתן וחושבת שבטח כבר ממש דואגים לי בבית.
“תקשיב, אני.. אני ממש צריכה כבר לחזור הביתה..”, אני אומרת. אני קמה לאט מהאבן, מסתכלת לרגע על האדמה.. לוקחת כמה נשימות ואומרת, “אבל רק שתדע שהיה ממש נחמד להכיר אותך ו.. ורק רציתי לומר המון תודה.. זה באמת עזר לי”. הסתובבתי והלכתי.
“רגע דניאלה!”, הוא צעק לי, אז אני עצרתי וראיתי שהוא רץ טיפה כדי לתפוס אותי. “איך תוכלי לשלוח לי זר פרחים ובונבוניירת שוקולדים על הטיפול המסור של השעתיים האלה אם את לא יודעת מה המספר שלי או בכלל איפה אני גר..”, הוא צחק.
ואני.. אני פשוט הסמקתי. הרגשתי איך הלחיים שלי נהיות אדומות ורק ניסיתי לחשוב על תשובה בחזרה..
“אתה יודע.. אני מעולם לא הראיתי כל כוונה לשלוח מתנת תודה..”, הבטתי לו בעיניים, בחיוך, והמשכתי. “אבל.. זה עדיין לא אומר שזה לא יהיה נחמד לקבל מספר טלפון..”, צחקתי, “רק למקרה שאני אצטרך עוד שיחת נפש כזאת..”, אמרתי.

יהונתן מצידו, הוציא מהכיס שלו עט, לקח את היד שלי ושרבט שם איזה מספר. אחר כך, הוא סגר את כף ידי וקירב אותה לגופי, כאילו “החזיר” לי אותה, התקרב אליי טיפה, ואמר בלחש.. “אני לא יודע מה איתך דניאלה.. אבל אני.. אני ממש נהניתי כאן עכשיו. אז זה המספר שלי למקרה שתרצי עוד שיחה.. ותצפי למתנת תודה ממני בקרוב”.
“למה אני צריכה לקבל ממך מתנת תודה?”, שאלתי בפליאה.. “טוב.. לי יש את הסיבות שלי”, הוא חייך והלך.
אז גם אני התחלתי ללכת בחזרה.. הגעתי כמעט לכניסה ואז שמעתי צעדי ריצה בכיווני. הסתובבתי לאחור ויהונתן נעצר בדיוק מולי.. הוא פשוט עמד שם. מתנשף טיפה הוא אמר.. “טוב, לא יכולתי לחכות יותר מידי להביא לך את מתנת התודה שלי”, הוא סיים לדבר ואני לרגע לא הבנתי למה הוא מתכוון.

ואז, הוא התקרב אליי כל כך שאפילו גרגר אבק לא היה מצליח לעבור בינינו, לחש לי באוזן תודה, ונשק לי נשיקה קלילה וקצרה (יותר מידי קצרה לטעמי…) על השפתיים.

כל העניין הזה לקח בדיוק 3 שניות אבל זה הרגיש כמו נצח. ורציתי להישאר בנצח הזה לכל החיים. אבל באותה שנייה שחשבתי כך, ניתקנו אחד מהשני ואני נמלאתי שוב בכעס אך גם בתחושת רוגע מסויימת, בדיוק כמו שהרגשתי אחרי שתומר נישק אותי בעיר לפני כמה ימים.

כעסתי על יהונתן.. אבל באותו זמן גם הודיתי לו.
“זה ממש לא בסדר.. התרגיל הזה שעשית לי עכשיו”, אמרתי בקול כמעט מטיף. “אני רק נפרדתי מהחבר שלי ואני עדיין לא סגורה על עצמי ואני עוד צריכה להבין מה אני רוצה”.
הוא השפיל מבט, כאילו היה ילד קטן שאמרו לו שעשה מעשה אסור ומענישים אותו. “סליחה”, הוא לחש. וזה המיס אותי.
לא יכולתי לכעוס עליו.
“אבל..”, המשכתי את דברי, “זה לא אומר שלא אהבתי את זה”. חייכתי. הוא הרים את מבטו אליי ואני המשכתי לדבר. “אז אם אפשר רגע את העט שלך…”, אמרתי תוך כדי כתיבת המספר שלי על היד שלו, “זאת.. מתנת התודה שלי אליך. תשתמש בה בחכמה”, צחקקתי. קפצתי טיפה (מה לעשות? הוא גבוה ממני בראש וחצי!) ונתתי לו נשיקה על הלחי.
“אני כבר ממש חייבת לרוץ הביתה.. אז, נדבר.. כן?”, אמרתי בלי לחכות לתשובה והתחלתי ללכת.

* * *

כל הדרך חזרה הבית האני חייכתי. התנהגתי ממש בצורה מטופשת.
כשהגעתי הביתה, אפילו התחלתי לשיר..
“הופה, הופה !!”, קרא לעברי איתי, אחד מהאחים שלי, כאשר נכנסתי הביתה מחוייכת ומאושרת כפי שלא הייתי הרבה זמן.
“מה פשר החיוך שמרוח על שפתייך אחות קטנה?”, שאל בצחוק..
ואני.. אני רק המשכתי ללכת לחדרי, סגרתי מאחורי את הדלת, קפצתי על המיטה ו.. התקשרתי לאיילת.

דניאלה- פרק 5
דרג את הסיפור

תגובות (14)

וואו מרוב שיהונתן חמוד אני מוכנה לא להרוג את תומר עם תבטיחי להמשיך לספר על החמוד הזה

03/12/2011 10:14

חחח בהחלט שאני אספר הרבה על יהונתן.. זאת בכלל לא שאלה !!!!

03/12/2011 10:17

אני עם מישהי מיוחדת D:
יהונתן שולט!!
תמשיכי מהר.

03/12/2011 10:23

אז מה ליסה את תומר כבר לא נרצח נצטרך למצוא דמות מגעילה אחרת לצוות שלנו….

03/12/2011 11:26

היי! היי!
איך החלטתן ככה לא להרוג את תומר בלעדיי? :<
אני זו שהתחילה עם החנק!
נעלבתי :(
נ.ב:
יהונתן לא הולך להיחנק בזמן הקרוב,
ממש, אבל ממש לא הולך להיחנק.
אלא אם כן זה יהיה מחיבוקים XD

03/12/2011 11:36

לא החלטנו בלעדייך, ובטח שלא החלטנו שהוא יחיה, אנחנו רק מחכות לראות עד כמה הוא באמת חיוני לעלילה, אם הוא לא- נחנוק אותו ואז נחזיר אותו לחיים ונחנוק אותו שוב!

03/12/2011 11:39

תמשיכיייייייייייי מיייייייייייייייד זה מדהיייייים

03/12/2011 11:46

איזה סייפווווורררר מושללללאאאאםםםםם!!!!!!!!!! איזה חמוד יהונתן! לטרוף אותו! תמשיכי מהרתמשיכמהרתמשיכימהרתמשיכימהרתמשיכימהרתמשיכיהמרתמשיכימהררר!!!!! (כתוב כאן הרבה תמשיכי מהר)

04/12/2011 02:30

נכון עוד כמה פרקים נראה אם נחנוק אותו
או שהוא צריך להישאר עוד קצת כי יהונתן יותר חשוב!!!!:)

04/12/2011 07:50

באלי המשך -.-
יש המשך?
כי באלי אחד.
יש לך המשך?
כי לי יש המשך.
אבל זה לא מעניין אותך.
כי את לא קוראת סיפורים שלי.
אבל אני קוראת סיפורים שלך.
אז באלי המשך.
לאחר המונולוג הזה אני מקווה שיקרו שני דברים:
א. יהיה המשך(כי זאת הסיבה העיקרית שלשמה כתבתי את תגובה זו)
ב. שתקראי סיפור שלי(רק אם באלך, בחירה שלך, לא לוחצת, כנראה שאני קצת לוחצת, אבל אל תיקחי את זה ללב, אני פשוט קצת היפראקטיבית ברגע זה P:)
לסיכום:
יום שני שמח!
כי אין על יום נאחס -.-

05/12/2011 13:02

חחח יש המשך.. ופשוט הייתי בטיול שנתי ביומיים האחרונים אז אל תדאגו אני אפרסם בקרוב מאוד (אפילו 2 פרקים רק בשבילכם)

06/12/2011 01:56

העם! דורש! שני פרקים חדשים!
בבקשה 3:

10/12/2011 10:50

אני יודעת ואני ממש מצטערת… הם יפורסמו ממש בקרוב… היו לי השבוע טיול שנתי, שני מבחנים, ושלוש עבודות להגשה !!! מבטיחה להעלות את הפרקים במהירות האפשרית !!!

10/12/2011 11:20

טוב…
אני אחכה…
יש לי סבלנות…
או לא P:
טוב נו, רק אם אני חייבת >

10/12/2011 11:27
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך