משהו בפרק הזה לא מסתדר לי, ואני יודעת שרק עכשיו התחלתי את הסיפור ואני בכל זאת רואה מחסום ענקי קרב ובא. אני רוצה ביקורת אמיתית.

האביר הלבן על הסוס, פרק 1 – אדל.

25/08/2014 845 צפיות 12 תגובות
משהו בפרק הזה לא מסתדר לי, ואני יודעת שרק עכשיו התחלתי את הסיפור ואני בכל זאת רואה מחסום ענקי קרב ובא. אני רוצה ביקורת אמיתית.

פרק 1- אדל.
היא יצאה מהמבנה הגדול, ידיה עדין רועדות וכאובות. היא עיסתה את יד ימין עם יד שמאל ונאנקה בכאב. ׳לעולם אני לא אתרגל לכאב הזה.׳ היא חשבה בליבה.
היא המשיכה לכיוון אחר ופסעה לאורך השביל הבהיר והמוכר שמוביל אל הרחוב הראשי, בלי לשכוח כמובן לירוק כמות נכבדת של רוק על המדרכה, כדי להעלים את הטעם המר של הנוזל ששתתה בבית חולים ולמלמל כמה קללות חרישות. היא הגיעה הביתה, הכניסה את ידה לכיס מכנסי הג׳ינס הזול שלה ושלפה משם צרור מפתחות לביתה הקטן. היא פתחה את הדלת, הוציאה את המפתחות מהחור שלהם ונכנסה פנימה לא שוכחת לנעול אחריה.
אחריי שהיא סיימה את המקלחת שהייתה חייבת לעשות בסוף כל טיפול, היא התחילה עם אירגוני הבוקר שלה. קודם היא ניקתה את הפנים היטב, לאחר מכן
היא מרחה שכבה עבה של מייקאפ נוזלי על כל הפנים, אחר כך היא שמה שמה קצת סומק על המייקאפ. היא שרטטה אודם במיומנות על שפתיה המלאות
ועברה למסקרה, איליינר, ועיפרון שחור.
האיפור שלה היה כבד, מוגזם. הוא ביטא אותה, הוא סיכם את השם אדל בלי מילים. היא לא אהבה את המראה המוגזם והזול שלה. אז למה היא המשיכה להתאפר בצורה כזו מוגזמת? פשוט היה לה צורך. צורך לכסות את עצמה בשכבות ועוד שכבות ועוד שכבות. היא דבקה במחשבה שאף אחד לא מכיר אותה,
אף אחד לא מכיר את אדל. לא אימה, שרוב הזמן לא נמצאת בבית. לא אחיה הקטן שמתבייש באחותו, אביה? הוא בכלל מחוץ לסיפור, לצערה. החברות שלה לא מכירות אותה, או שפשוט לא מתעניינות בה. אין לה ידידים, את כולם היא מרחיקה. היא יצאה מהבית לכיוון בית הספר עם תיק היד שלה. אותו בית ספר שפעם אהבה כל כך ללכת אליו, נראה עכשיו מקום מפלצתי ומגעיל. היא נפגשה עם חברות שלה בשער, זייפה חיוך קטן ולא מחייב, שגרה. היא נכנסה לכיתה באיחור, לא טורחת להקשיב לדיברי המורה, המכנס הצמוד שלה הציק לה, האיפור גירד לה, הצמידים הכבידו עלייה, לא היה לה נוח. היא סימסה לחברות שלה, בלי לסכם את החומר הנלמד.
כל החיים שלה נראו כמו תסריט, כמו קטע קצר שחוזר על עצמו, היא יצאה כמו תמיד עם הצלצול מכיתתה צועדת אל עבר הקפיטריה של בית הספר. היא התיישבה במקומה עם מעגל החברות שלה, נוגסת בכריך שלה. היא לא טרחה להיות פעילה בשיחה שלהן אבל מידי פעם היא הנהנה כאילו היא מקשיבה וחייכה, אבל רק כדי להראות נוחכות. היא שאלה את עצמה לפעמים למה החברות שלה רוצות כל כך בחברה אם היא כל כך אדישה אליהן, היא אף פעם לא הזמינה אותן לביתה, לא יצאה איתן למסעדות… היא לא ידעה שבגלל זה הן היו מסוקרנות לגביה, החוסר עיניין שלה כאילו הביע נוחכות. היא סיימה לאכול ופשוט נשארה לשבת שם בחוסר עיניין מקשיבה לריכולים המשתנים של חברותיה. היא סובבה את ראשה והסתכלה על מכונת הפחיות. זה קסם לה באותו רגע. היא קמה, זרקה את תכולת המגש שלה לפח והניחה את המגש בערימה. היא קמה ממקומה והלכה לעבר המכונה, מוציאה מכיסה מטבע. היא הגיעה למכונה ובאה להשחיל את המטבע אבל מישהו הזיז אתה ידה, היא הסבה את מבטה לכיוון הבן אדם שהפריע לה בכעס, ״אני אשלם.״ אמר בנוחות ובבטיחון. הוא לא היה נראה יוצא דופן; גובה בינוני, שיער חום כהה, צבע גופו היה כהה ועיניו היו קטנות ובצבע חום כהה. היא הסתכלה עליו, ואז על מכונת הפחיות, משכה בכתפיה בחוסר עיניין ואז נאנחה ומלמלה ״שיהיה…״ לא ברור. היא לקחה את הפחית מידו בלי יותר מידי מבטים או דיבורים מיותרים והתקדמה לכיתתה בעקבות הצלצול. היום עבר לו לאיטו, מידי פעם אדל הלכה לשירותים כדי לנשום עמוק כמה דקות, כי ככה הטיפול הורה לה, וחזרה לכיתה.
למחרת בבוקר היא התעוררה כרגיל בשעה שש מכינה לעצמה קפה בכוס קלקר, ואחר כך מכינה לה ולאחיה כריכים. בעודה שותה את הקפה היא התקדמה לכיוון בית החולים. היא נכנסה למחלקה הרגילה, לא מאופרת, באדישות וכמו מישהי שמנוסה והיא מנוסה, היא נכנסה לחדר הרגיל שלה. הרופא כבר כתב את הפריטים על הדף כמו בכל בוקר ומלמל לעברה בוקר טוב יבש, שהיא אפילו לא טרחה לענות לו. היא התיישבה על המיטה הירוקה בהירה שאמורה להרגיע אותה.
אדל סיימה את הטיפול המייגע והתכוונה ללכת הביתה. היא ירדה קומה במדרגות, ׳לעזעזאל זה דפוק שאין פה מעלית.׳ היא חשבה לעצמה והגיעה לקומה הראשונה. להם אומרים שרוב המטופלים קלסטרופובים ולכן אין מעלית. היא שמעה צעקות אבל התעלמה מהן והמשיכה ללכת. רעש הצעקות התגבר ונהפך לצרחות ממש, היא כבר לא יכלה לשאת את זה. היא עצמה עיניים וסתמה אוזניים. היא החלה ללכת מהר, זה שיגע אותה.
בחדר הסמוך, היה נער שניסה להכניס את אמא שלו לטיפול. הם נאבקו זמן מה, ואז הרופא אמר לו ללכת להביא את השרשראות שכובלות אותה למיטה. הוא מיהר ויצא מהחדר. לפני שאמו תעשה בעיות. הוא רץ מהר בבית החולים העמוס והצפוף ובלי לשים לב נתקע באדל והפיל אותה על הרצפה. הוא הסתכל לעברה, זה חמור ממה שהוא חשב. היא נפלה על הרצפה, המכה הייתה עוצמתית, היא נאנקה מכאבים. הראש שלה נדפק חזק והייתה לה סחרחורת שהחמירה מרגע לרגע. הצרחות הופסקו, היא הרימה את מבטה, כדי לראות מה פגע בה, מוכנה להטיח בו את כעסה בתוספת של שלל קללות וראתה לא פחות ולא יותר, נער. הוא התנשף כולו. בדיוק כשהיא באה להטיח עליו את כעסיה וכאביה וגם את צרור הקללות, הוא אמר שתי מילים שפטרו אותה מכל הכעסים שהיא הרגישה, ״אני מצטער.״ ככה, בלי שום מגילות. הנער לא היה יפה או מיוחד, הוא פשוט היה שובה. הוא אמר את שתי המילים האלה בחצי חיוך. היא הסתכלה עליו כמה זמן ואז נאנחה והושיטה לו יד כדי שיעזור לה לקום. הוא עזר לה, והיא פשוט לא הסתכלה לעברו עוד בכלל והמשיכה ללכת.
היא הלכה בקצב איטי מהרגיל כי ראשה כאב והייתה לה עדיין סחרחורת, גם בהשפעת הכדורים. הוא בינתיים כבל את ידיה של אימו למיטטה, חתם על שני מסמכים, ומיהר להדביק את קצב הליכתה של הנערה.

האביר הלבן על הסוס, פרק 1 – אדל.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (12)

*לא יצאה איתם = לא יצאה איתן
*מידי פעם תרדי אנטרים לנוחות הקורא ולכתיבה נקייה.
שימי לב שמידי פעם יש לך פעלי הווה. נניח בהתחלה: ‘ידיה עדיין רועדות וכאובות.’ זה בהווה כשאת כותבת בעבר. או למשל במשפט: ‘היא פתחה את הדלת מוציאה את המפתחות.’ מוציאה זה פועל הווה ואילו פתחה זה פועל עבר.
יש עוד הרבה דוגמאות למשפטים שגויים שכאלה. קחי לתשומת ליבך.

הכתיבה שלך מדהימה, תיאורים מעולים. אני אוהבת את הדמות של אדל; מסתורית, מתבודדת, לא חברותית במיוחד. את מפסקת נכון ומשדלת לשמור על קצב עלילה טוב. יישר הכוח!
בהצלחה לך. אני אשתדל לעקוב. תשלחי לי הודעה במייל במידה ואת מעלה פרק ופספסתי [כי אני מפספסת המוני פרקים בסיפורים בהמשכים].
והיי, אני אלין;) נעים להכיר אותך^^

25/08/2014 12:23

    הי אליו :) אני תמר.
    כשעברתי על הפרק ראיתי פעם אחת כזאת וישר תיקנתי ואין לי מושג איך יכול להיות שלא שמתי לב. איזה פדיחה.
    עכשיו אני עולה על המטוס אז לא יהיה לי זמן לתקן, תודה רבה שאמרת לי.
    תודה על המחמאות ואני אשמח להכיר אותך :)
    ניראה לי שפעם קראתי סיפור שלך, הוא היה ממש טוב והפסקת, אני כועסת.

    25/08/2014 18:43

אלין* מהאייפון סורי

25/08/2014 18:43

עברתי על הפרק, וטוב אלין אמרה את הכל^
מעניין אותי מה הבעיה שלה [או שכתבת את זה ואני צריכה ללכת בחזרה להקדמה.]
טוב, ניחא.
את כותבת מדהים♥ טוב איך קוראים לי את יודעת :)
[אגב, את תמי. לא תמרי. תמי!]

25/08/2014 18:54

    את לימדת אותי ;) תודה על המחמאות אני עפה לתקן.

    26/08/2014 16:30

    אני לימדתי אותך?
    מה אני כבר יכולה ללמד

    27/08/2014 19:46

זה דווקא אפשרי לכתוב את שניהם ביחד. נניח: היא קפצה הצידה, מבוהלת לחלוטין.
זה אומר שהיא קפצה הצידה כשהיא מבוהלת לחלוטין.

25/08/2014 19:01

    אם יהיה מקומות שזה תקין, אני לא אתקן.

    26/08/2014 16:31

    אם יהיה מקומות שזה תקין, אני לא אתקן. ותודה

    26/08/2014 16:31

לי אין הערות, אני מתה על המסתורין שבפרק ועל התיאורים המעולים, תמשיכי תמרה❤️
וגם אני לא הצלחתי להבין מה קרה לה :-|

27/08/2014 19:44

    מזאת אומרת לא הבנת מה קרה לה? ותודה על המחמאות :)

    28/08/2014 17:25

נשמע ממש מיוחד ומאוד מעניין.
מחכה לקרוא את ההמשך:-)

04/09/2014 22:31
9 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך