הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, אך הדמויות לא.

האחד-עשר בספטמבר בשניים – פרק ראשון

11/01/2014 544 צפיות אין תגובות
הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, אך הדמויות לא.

*ה10 בספטמבר 2001, בוסטון, בית משפחת קאפל-ביל. שעות הערב.

“למה אתה חייב להיות כזה עקשן?” אלינור כעסה על אחיה התאום, דילן.
“ככה! בוסטון כל כך משעממת, ולוס אנג’לס – לוס אנג’לס מדהימה! זוכרת את החופשה אצל סבתא?” הוא ניסה נואשות לשכנע אותה. דילן כל כך רצה לטוס עם אבא שלו ללוס אנג’לס אחרי שהוריהם התגרשו.
“ברור שאני זוכרת! ואני יודעת שהיה כיף, אבל… עכשיו זה לא מה שהיה אז. אמא ואבא כבר לא ביחד.” הפרצוף של אלינור הפך בין רגע לאותו הפרצוף שהיה לה בלוויה של סבה.
“תודה שאת מזכירה לי את זה…”
“ואם תטוס עם אבא, אתה תזכור את זה תמיד! זה כל הזמן יהיה מולך! בלי אמא, בלעדיי…” אלינור הסתובבה והלכה לשבת על הכיסא שליד המחשב בחדר שחלקו שניהם.
“אז… את תתגעגי אלי?” חיוך קטן התגנב על פניו. דילן אהב את הרגעים שאלינור הזכירה לו שהיא עדיין אוהבת אותו. היא לא הייתה נוהגת לעשות את זה, ואת הרגעים הנדירים האלו דילן אהב.
“ברור! אידיוט!” אלינור הסתובבה אליו ברגע, ודמעות בעיניה. “למה הם חייבים ללכת למקומות כל כך רחוקים? כדי להפריד בנינו? אני לא רוצה את זה…”
“אל תדאגי,” דילן התקרב, חיבק אותה וליטף את ראשה. “אני לא עוזב לשום מקום.”
ומה אלינור אהבה? את החיבוקים של דילן. כשהיא הייתה חברה של אדם, הם התחבקו הרבה, אבל היא הרגישה שהחיבוקים האלה לא היו מאהבה, אלא סתם כדי שהם ישארו ביחד. זה גם מה שגרם לאלינור לעזוב אותו. דילן היה בכמה סנטימטרים יותר גבוה מאלינור, והחיבוקים שלו היו מלאי אהבה – ככה הרגישה אלינור.
הקשר בין שניהם היה קשר מיוחד, ממש מאז שנולדו. אפילו כשהיו תינוקות, הם בחיים לא רבו בעריסה. אפילו בתקופה שאלינור לא הייתה יפה כמו שהיא כיום – היום הראשון של כיתה א’, של הבנות בכיתה שלה צחקו עליה, אפילו הבנים. ומי היה שם כדי להגן עליה? דילן.
דילן אף פעם לא היה מוצלח עם בנות, אבל אחותו תמיד עזרה לו ודחפה אותו לנסות. ועד שהצליח לצאת עם מישהי, והחבר-לשעבר שלה הגיע ונתן לו אגרוף ששלח אותו ישר לטיפול נמרץ – הראשונה שנעמדה לידו והחזיקה לו את היד הייתה אלינור. וכמובן שזה עוד רגע נדיר שדילן יזכור תמיד. הוא כבר הבין שאלינור היא פשוט אחת שקשה לה להביע חיבה.
“דילן, זה אומר שאתה נשאר?” אלינור שאלה בתמימות.
“כן. בשבילך. אני לא רוצה לפרק את המשפחה הקטנה שלנו, ובמיוחד לא להפריד בנינו.” הוא המשיך ללטף את שערה השתני.
“יופי!” היא דחפה אותו אחורה. “סופסוף קלטת שזאת טעות!” היא הסתכלה עליו עם חיוך.
“ושוב את הורסת את הרגע הזה!” דילן צחקק ועלה בו געגוע לאחותו שלא יודעת להביע חיבה.
“ילדים?” אימם פתחה את הדלת טיפונת והציצה דרך הפתח הקטן. “הכל בסדר?”
“כן, הכל מצויין.” אלינור לקחה פיקוד. “דילן בדיוק אמר לי שהוא נשאר ולא טס מחר עם אבא.”
“מצויין.” רוז, אימם של אלינור ודילן נכנסה לחדרם בחיוך. “מחר אתם תצטרכו לבוא איתי לעבודה לאחר שנלווה את אבא שלכם לשדה התעופה.”
“כן!” אלינור שמחה, ובמקביל השחיל דילן “לא” קטן לשמחה. רוז עבדה בסוכנות הנסיעות ‘אמריקן איירליינס’. היא גם סידרה לאביהם של התאומים, רונלד, את טיסה ללוס אנג’לס.

———————————————————————————————————–

*ה11 בספטמבר 2001, בוסטון, נמל התעופה הבינלאומי “לוגאן”. 6:30 בבוקר.

המון אנשים היו באותו היום בנמל התעופה לוגאן. אנשים מכל הסוגים. אלינור ודילן לא חשבו שיהיו כל כך הרבה אנשים בשעה כל כך מוקדמת בבוקר.
אלינור לבשה את החצאית הורודה שלה, חולצת טי לבנה וקשת על ראשה. דילן לא ראה בזה עוד יום, כמו אלינור – הוא לבד חולצה מכופתרת עד הסוף ומכנסי ג’ינס ארוכים ויפים.
“בואו נשב כאן.” רוז קראה לתאומים ולרונלד להתיישב על ספסל.
“נוסעים יקרים,” נשמע במערכת הכריזה. “טיסה 11 של חברת אמריקן איירליינס תמריא בעוד כשעה. כל הנוסעים שעוד לא העבירו מזוודות נא לגשת לקבלה.”
“זה אני,” ארנולד צחק. “עוד רגע נחזור.” רונלד ורוז קמו והלכו לקבלה. שני התאומים בני השלוש-עשרה נשארו לבדם על ספסל ריק.
אלינור חשבה על הזמן שייקח להם לצאת מהמקום הזה ללא מפה. שדה התעופה לוגאן היה עצום ומלא באנשים! דילן דווקא חשב על אביו, הוא לא הולך לראות אותו למשך הרבה זמן. מה יקרה בזמן הזה? לגדול ללא אבא? או שאולי אמא שלו תמצא מישהו אחר, והם יתחתנו, ויוולדו להם ילדים קטנים, שהם יהיו האחים הקטנים של דילן ואלינור ו…
“דילן. דילן! תסתכל עלי!” אלינור לחשה לדילן וקטעה לו את חוט המחשבה. “תסתכל לשם, אתה מבין מה הוא אומר?” שניהם הסתכלו כעת על אדם עם זקן שחור, מעין כובע מוזר וללא תיקים שמדבר מתוך הטלפון הציבורי בשדה התעופה.
“הוא לא מדבר אנגלית, זה בטוח.” ענה לה דילן.
“שמעתי פעם עברית, יכול להיות שזה זה?” אלינור שאלה.
“אולי.” דילן עכשיו ממש התרכז בכל הסיטואציה המוזרה שקרתה שם.
אותו איש מזוקן הניח את השפורפרת בחזרה, ופתאום פגש באדם עם שיער קצר יותר, ללא כובע וללא זקן. אותו אדם שני החזיק בידו טלפון סלולרי. שניהם התחבקו, כאילו הכירו שנים.
“הם, מנשקים זה את זה?” אלינור נגעלה.
“אני לא חושב שעושים את זה במקום שמדברים בו עברית.” דילן נגעל גם כן. “אבל למדנו שעושים את זה בתרבויות המזרח. כמו מצריים!”
שני האנשים פגשו אדם שלישי, אותו התאומים לא ממש ראו ובגלל זה לא ידעו איך הוא נראה. שלושת האנשים הלכו לבדיקה בטחונית ונעלמו מעיניהם של התאומים.
הוריהם חזרו והתיישבו לידם. “תקשיבו שניכם,” פתח רונלד. “אני אתגעגע אליכם מאוד. אתם כל כך חסרים לי. כבר מעכשיו! ואפילו לא טסתי.”
“אתה חייב ללכת?” שאלה אלינור.
“כן. זה משהו של מבוגרים, אני פשוט חייב.” רונלד ענה לה, אבל הסתכל אל דילן.
דילן מיד הרגיש צביטה בלב על כך שהחליט לבסוף לא לטוס איתו.
“נוסעי טיסה 11 של אמריקן איירליינס ללוס אנג’לס, נא להגיע לטרמינל B צפון. הטיסה עומדת לצאת.” רונלד שמע את הקריאה ממערכת הכריזה ונעמד.
“אז זהו. להתראות.” הוא אמר, ולפני שהספיק לסיים את המשפט, שני ילדיו חיבקו אותו חזק.
“ביי אבא.” אמרו שניהם ושחררו בעדינות את החיבוק.
“להתראות רונלד.” רוז לחצה את ידו של הגרוש שלה.
“להתראות רוז. שמרי עליהם.” רונלד עזב את ידה והלך לבדיקה הביטחונית בליווי ילדיו ורוז. הוא עבר את הבדיקה והתקדם ישר. הילדים הסתכלו עליו לאורך כל הדרך שעשה עד שפנה לצד ימין ונעלם.
“אלינור! תראי!” הפעם דילן היה זה ששם לב ולחש לאחותו. “הינה זה שראינו!” ובאמת נשען על הקיר, קצת לפני הפניה ימינה, אותו בחור שהצטרף לאדם המוזר מהטלפון הציבורי. אותו אחד עם שיער קצר, ללא זקן או כובע, ועם טלפון סלולרי. הוא נראה כאילו הוא חיכה למישהו.
“בואו ילדים,” רוז הוציאה את התאומים מהריכוז שהיה להם. הם רק חיכו שיקרה שוב משהו מוזר כמו קודם. “להביט לשם לא יחזיר את הגלגל אחורה.”
הילדים הסתובבו אחורה והלכו משדה התעופה עם אימם.

התאומים ורוז נכנסו כעת לבניין הצפוני מבנייני התאומים, בניינים מלאים במשרדים, שבכלל לא עניינו את דילן ואלינור. הם בילו כאן את רוב חייהם כי תמיד היו הולכים עם אימם למקום עבודתה שם.
רוז נכנסה למשרדים של ‘אמריקן איירליינס’, ורגע לפני שסגרה את הדלת, פנתה אל שניהם. “תקשיבו, אני יודעת שזה קשה, אבל חייבים לחזור לשגרה. אתם יכולים ללכת לחנות הגלידה בהמשך הרחוב, רק אל תתרחקו הרבה.” שניהם הנהנו והלכו לכיוון היציאה מהבניינים.
“משעמם לי!” דילן קרא וקולו נבלע ברעש הרחוב ההומה.
“אל תדאג,” אלינור הרגיעה אותו. “נמצא מה לעשות.”

האחד-עשר בספטמבר בשניים – פרק ראשון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך