החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 1

23/02/2021 44 צפיות אין תגובות

סאלי ירדה ממכוניתו של יער, היא נופפה לו והתקדמה לשער בית הספר. היא הסתכלה על סמל בית הספר המוגדל שעל שער בית ספרה. היא נשפה, ואדי הקור שיצאו מפיה היו לבנים כשלג. היא הסתכלה סביבה. הכל כל כך אפלולי… כמו סרט אימה, סאלי חשבה לעצמה. היא התקדמה לאט, נהנת מהאוויר הקר, לא מבחינה שבעצם חסר לה משהו.
סאלי הייתה רגילה לראות נערים ונערות ליד בנייני בית הספר, מנצלים את הזמן שלפני תחילת היום. אבל עכשיו… עכשיו לא היה אף אחד בחוץ. “מוזר…” סאלי לחשה ויצאו מפיה אדי קור.
היא הוציאה את הנייד שלה והסתכלה על השעה, שמונה ושבע עשרה דקות. סאלי החזירה את הנייד לתיק והמשיכה ללכת בנינוחות לכיוון בניין בית הספר שלה. היא הוציאה את הנייד שלה שוב ובדקה מה השעה, כי בפעם הקודמת היא לא הייתה מרוכזת. “שמונה ושמונה עשרה דקות??” סאלי כמעט נחנקה. היא רצה כמו מטורפת לכיוון בניין בית הספר שלה, מתקדמת בקולות שיפשוף הלֵבנים שמתחת לנעליה.
היא כופפה את גבה והתנשמה. היא טפחה על שיערה החלק שכנראה התבלגן מכל הריצה הזאת והרימה את ראשה. היא התעלמה מכל מה שאִמה אמרה לה על כך שלהחליק את השיער שלה זה לא בריא ופוגע בשיער. היא פחדה מאיך אנשים אחרים יגיבו כשיראו אותה עם שיערה המתולתל. זאת אומרת, האחרים כבר רגילים לשיער החלק שעל ראשה, איך הם יגיבו כשיראו אותה עם שיערה המתולתל?? היא בשום פנים ואופן לא תצליח להתמודד עם דעות האחרים על שיערה. היא העדיפה להישאר עם שיערה החלק. מקובע, כפי שהחברה מעדיפה, לא?
היא ראתה את הכיתה שלה באופק והיא התחילה להתקדם לכיוונה. “הלוואי… הלוואי שהמורה יוותר לי…” היא הביעה משאלה בשקט כשהתקדמה קדימה.
סאלי פתחה את הדלת בדממה, היא אפילו לא זכרה איזה שיעור אמור להיות לה עכשיו. היא התקדמה לאט ובשקט לעבר מקומה, מנסה לחשב כמה נזק ספגה עם כל הימים האלה שנעדרה בהם. בסך הכל, ימי המחלה שלה ארכו כעשרה ימים, החומר היחיד שהיא השלימה היה ספרות, היום האחרון שהיא נכחה בו היה חמישי, שזה היה היום של היריד, ועל שישי האחרון היא דילגה כי אמא שלה חשדה שהיא מצטננת שוב. תלמידה למופת, היא נעדרת כל הימים האלה ולא טורחת אפילו להשלים. היא הייתה עסוקה בלהתחבא מתחת לשמיכתה המחממת, כנראה שפשוט סמכה על סיכומיו של טוהר…
המורה להיסטוריה פזל שנייה לשמאלו, לחלון הזכוכית שהיה מצוּפּה אדי קור. הוא חזר לכתוב בלוח בהרגשה לא שקטה. הוא תהה לעצמו אם סאלי חשבה לעצמה לקחת לה שבוע נוסף של היעדרות מהלימודים. לא מקובל, הוא חשב. ועוד כשהוא היה משוכנע שהיא תבוא… מה הוא יעשה בסיכומים שתכנן למסור לה? או שלא הייתה השאלה הזאת שהציקה לו.
הוא הניח את טוש הלוח במקומו והסתובב אל הכיתה, גבו נשען על הקיר שליד הלוח הלבן. פיו התעקל בחיוך כשראה תלמידה במדי בית הספר מתקדמת בהתגנבות לעבר מקומה.
עוד צעד אחד… עוד צעד והיא מגיעה למושב שלה…
“כן?” אריה אמר והקפיץ את סאלי.
‘כל כך קרוב…’ סאלי חשבה לעצמה. היא נתנה מבט אחרון במושבה הריק והסתובבה אל המורה במבט מתנצל.
הוא גיחך וחייך את חיוכו הכובש(“הוא לא חייך אלייך, סתומה. הוא חייך אלי.” אחת התלמידות התווכחה בשקט עם חברתה איפשהו בכיתה). הוא כיחכח בגרונו ושאל, “כן, ולמה את מאחרת לשיעור?”
והאמת, שסאלי בכלל לא שמה לב שהיא איחרה עד שבדקה את השעה, אז היא בכלל לא ידעה מה הסיבה לכך שהיא הגיעה בשעה כזאת לכיתה. “כי- כי היו פקקים?” סאלי ספק אמרה ספק שאלה.
“עשרים דקות זה די חמור…” אריה אמר ונאנח, מסתיר חיוך. ‘היא די חמודה, לא?’ הוא חשב לעצמו ונשך את השפה התחתונה שלו. לא… הוא אמור להיפטר ממחשבות כאלו, לא? כמו שהוא הבטיח למיקי. אז למה הוא לא מפסיק?
“כ-כן… אני יודעת…” סאלי אמרה ודחפה את קצוות שיערותיה למאחורי האוזן.
“את צריכה להיות יותר אחראית,” אריה אמר בחומרה אך לא יכל באמת לכעוס על סאלי.
“אני מבטיחה להיות!” סאלי אמרה בלהיטות. היא כבר דמיינה את עצמה קמה השכם בבוקר ומחכה לאוטובוס הראשון של היום.
אריה פשוט עמד מאחורי שולחן המורה ובהה בסאלי. הוא שקל אם להעניש אותה או לא. ‘אבל אין באמת טעם בלהעניש אותה, נכון? היא הרי איחרה רק בגלל הפקקים…’ הוא חשב לעצמו, על אף שידע שסאלי חירטטה את דבריה. ‘אה… נכון, היא בכל זאת צריכה להישאר אחרי השיעור. הסיכום.’
“תישארי איתי אחרי השיעור, טוב?” אריה אמר בלי לפרט על הסיבה.
בין הבנות נשמעו מילמולים מיוסרים שכללו בתוכם את המילים “למה לא אני??”
“א-אבל…” סאלי אמרה כמעט בלחישה, היא התכוונה לנסות לערער על דברי המורה, אבל במקום זה היא התיישבה במקום שלה לאט ובשקט. לא עברו יותר מחודשיים והיא כבר נכנסת לצרות! בחיי, איזו תלמידה בעייתית…
היא העתיקה מהלוח את מה שהמורה כתב בכסיסת ציפורניים. ‘הייתי חייבת לאחר?? יופי, אני כזאת אחראית… עכשיו אני בטוח אקבל עונש נורא.’ היא חשבה לעצמה והמשיכה לגרד את שיערה כל חמש דקות בחרדתיות.
אך חוץ מלגרד את שיערה לעיתים קרובות כאילו יש לה כינים, סאלי הקשיבה ברצינות לדברי המורה בהמשך השיעור. היא קיוותה שאולי המורה יראה שהיא מקשיבה ולומדת יפה כמו תלמידה טובה ובסוף יוותר לה על העונש.
צלצול בית הספר נשמע בכל הבניין, מבשר שהשעתיים הראשונות הסתיימו ושאפשר לצאת להפסקה. ברגע זה לא נותרו לסאלי עוד ציפורניים לִכסוס. היא רקעה ברגלה בקצב, וזה איכשהו הסיח את דעתה מהעונש שלה.
היא הכניסה את הציוד שלה לתוך תיקה. היא הפסיקה מזמן עם רקיעת הרגליים, אז למה היא עדיין שומעת טפיחות עקבים על הריצפה? היא חיפשה אחר מקור הרעש במבט מסוקרן, בוחנת את הכיתה שלה. ואז היא מצאה את מקור הרעש. קול רקיעת הרגליים הגיע מהמקום שלידה, איפה שבדרך כלל טוהר ישב.
טוהר רקע ברגליו ותלה במורה מבט מרוכז. מה הקטע של המורה, טוהר חשב לעצמו, סאלי איחרה בגלל הפקקים, אז למה הוא לא משחרר אותה? הוא נאנח. אולי הוא חושב יותר מדי… אולי המורה לא מאוהב בסאלי כמו שהוא חושב -למרות הרמזים העבים שהוא אולי הָזָה שהמורה מפגין. הוא נעמד וסידר את הכיסא שלו, כך שהוא יהיה צמוד לשולחן שלו. הוא הסתכל על המושבים של ירין ושל עמית, והם היו ריקים. ‘הם כבר הלכו לקפיטריה?’ הוא שאל את עצמו. תלמידים נוספים יצאו מהכיתה כשטוהר ראה את סאלי מנופפת לו.
“היי, סאלי!” טוהר אמר בהתרגשות. הוא חשב שהיום בבוקר כשסאלי נכנסה לכיתה שהוא עומד למות מרוב פעילות בבית החזה, אבל עכשיו הוא הרגיש שהוא עומד להתעלף מרוב התלהבות. הוא הרגיש שהוא לא ראה את סאלי איזו שנה, למרות שהוא לא ראה אותה רק שבוע וקצת. גם ביום חמישי הם לא הספיקו ממש לדבר וכו… זה היה היום של היריד ולכן סאלי הייתה רוב היום על הבמה. ביום שישי הוא חשב שהוא יראה אותה בבית הספר, אבל היא לא הגיעה מאיזושהי סיבה.
“היי!” סאלי אמרה בחיוך. היא התגעגעה מאוד אל טוהר, וכמובן גם אל השאר. היה לה די משעמם להתכנס בתוך השמיכה העבה שלה ולחכות שהמחלה המעצבנת הזאת כבר תעבור. היה לה משעמם להתבודד בתוך השמיכה המחממת שלה ולקוות שהיא כבר תשכח את מה שקרה בביתו של עמית. אבל זה לא שהיא לא סלחה לו, היא כן, באמת! היא הבינה את המצב שהוא היה בו והיא הבינה שהוא לא היה הוא באותם הרגעים. זה פשוט… שקשה לה לשכוח. אבל ההבטחה של עמית גרמה לזכרונות מחדרו להתנדף כל פעם שהם חזרו.
“את נשארת בכיתה, נכון?” טוהר שאל את סאלי, כאילו הוא עוד קיווה שהיא תגיד ‘לא’.
“יש לי ברירה?” סאלי אמרה ונאנחה. היא הניחה את ראשה על שולחנה כשפרצופה מופנה אל לוח השולחן.
טוהר ניענע את ראשו. “כן…” הוא אמר, מסלק מראשו את המחשבות על סאלי לבד עם המורה חולה האהבה. “למה לא באת ביום שישי?” הוא שאל וקימט את גבותיו הבהירות בדאגה.
“אה… נשארתי בבית שלי כי אמא שלי חשבה שאני מפתחת סימפטומים שוב…” סאלי גיחכה במבוכה וקולה נשמע עמום.
“אה…” טוהר חייך. “אוקי. אז תבואי לקפיטריה אחר כך, טוב?”
“כן!” סאלי הרימה את ראשה מהשולחן והינהנה במהירות מגחכת. היא הייתה נרגשת מאוד לפגוש את האחרים אחרי הפגישה הקצרה שלהם ביום חמישי. היא בקושי הספיקה להתעדכן עם מאי ועם עמית או לדבר עם טוהר וירין, היא הייתה צריכה לחזור לביתה ברגע שהיריד הסתיים, על אף שניסתה לשכנע את אמה אחרת(“בבקשה, בבקשה אמא! רק חצי שעה אחר כך!” סאלי התחננה בפני אִמה לפני שיצאה אל בית ספרה ביום חמישי האחרון. “אפילו לא חמש דקות אחרי. את עדיין מצוננת.” אמה אמרה. “אז למה הסכמת לי ללכת ליריד מלכתחילה?” סאלי שאלה בטון מתגרה. “אל תגרמי לי להתחרט על שהסכמתי לך לצאת מהבית!” אמה אמרה. “בסדר בסדר!” סאלי אמרה לאמה. היא נשקה לה על הלחי ורצה אל תחנת האוטובוס הקרובה ביותר לביתה).
הוא צחק ואמר, “אוקי.” הוא יצא מהכיתה בחיוך והשאיר את סאלי ואת אריה לבד, מה שהכריח את עצמו לעשות.
“אהמ.” אריה השתעל כדי למשוך את תשומת ליבה של סאלי.
סאלי שמה לב למורה והתקדמה אל השולחן שלו בצעדים חסרי ביטחון.
“אוקי.” אריה אמר ובחן את הכיתה, היא הייתה ריקה מתלמידים נוספים.
סאלי בסוף נעמדה מול אריה, שולחן המורה היה הדבר היחיד שחצץ בינהם. היא חייכה חיוך לחוץ.
אריה הניד את ראשו וצחק. “סליחה, זה פשוט- את מצחיקה.” הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה למראה המבט הלחוץ של סאלי. “אם זה בגלל האיחור, את יכולה להיות רגועה. את לא הולכת לקבל עונש או משהו כזה.” הוא אמר.
“ב-באמת?? תודה רבה!” סאלי אמרה ונשמה לרווחה. “שנייה, אז למה נשארתי?”
“אה… כן. אני- יש לי מחברת סיכומים למסור לך.” אריה אמר וחיפש בתיקו את מחברת הסיכומים הירוקה, ואז נזכר, הוא בעצם העביר אותה אל הארון השחור שבכיתה בתחילת היום. “את השלמת את החומר בהיסטוריה?” הוא שאל וקיווה שלא כי זה יהרוס את כל המחווה שלו.
סאלי גירדה בראשה… “אמ… לא?” היא אמרה בפחד מה.
אריה חייך אליה. “זה בסדר. פשוט תקחי את מחברת הסיכומים ותשלימי את החומר.” הוא אמר.
סאלי חייכה חיוך רחב. היא גם לא מקבלת עונש והיא גם מקבלת מחברת סיכומים שתעזור לה עם החומר שהיא פיספסה?? זה חייב להיות חלום. “בסדר! תודה! אבל… איפה מחברת הסיכומים?” היא שאלה.
“אה… כן. המחברת אמורה להיות שם.” אריה אמר והצביע על הארון השחור שעמד דומם בין הלוח שמאחוריו לבין חלון הזכוכית שהיה מכוסה כולו אדים לבנים. הוא התחיל להתקדם לעבר הארון כדי להביא לסאלי את המחברת בעצמו אך סאלי עצרה אותו.
“אני יכולה לבד!” סאלי אמרה והלכה אל הארון, עוקפת את אריה. “המחברת בתוך הקופסא הזאת?” סאלי שאלה והצביעה למעלה, על קופסא שנחה על הארון הסגור.
“לא, לא.” אריה אמר והתקדם צעד אחד לכיוון הארון. “המחברת בתוך הארון. היא ירוקה, שימי לב.”
“אה, אוקי.” סאלי אמרה ונתנה מבט אחרון בקופסא השחורה שחצי ממנה נטה קדימה.
אריה יישר את משקפיו על אפו. הוא הסתכל על סאלי במבט מסוקרן, כאילו כרגע סאלי מבצעת ניסוי מדעי מרתק.
סאלי פתחה את הארון והסתכלה בתוכו, מחפשת משהו המזכיר מחברת ירוקה. היא לא ראתה דבר חוץ מספרי לימוד משומשים, ציוד לימודי מסודר בקופסא קטנה, כמה דפים לבנים ריקים ועוד דברים שקשורים לבית הספר, ולכיתה הספציפית הזאת. “הנה!” היא אמרה לאחר שאימצה את עיניה להסתכל בתוך הארון המלא. היא סגרה את דלתות הארון בתנופה וחייכה, מחברת הסיכומים בידיה. היא עמדה כשגבה מופנה אל הארון הסגור שמאחוריה.
הקופסא השחורה והשחוקה התנדנדה, שוקלת אם כדאי לה ליפול קדימה או להישאר במקומה בטופ הארון. הקופסא בסוף נטתה למטה והתחילה להחליק לכיוון סאלי העומדת מתחתיה.
“תזהרי!” אריה קרא והסתער לעברה.
סאלי עצמה את עיניה בחוזקה וחיבקה את המחברת הירוקה. היא פקחה את עיניה לאט כשלא קרה לה שום דבר מכאיב. כשעיניה היו פקוחות לרווחה היא ראתה שאריה לא עומד כל כך רחוק כמו שעמד קודם.
אריה הצמיד בידו את הקופסא השחורה אל הארון בחוזקה כדי שלא תיפול על סאלי. הוא ניתק את מבטו מהקופסא וקלט שהוא יותר מדי קרוב אל סאלי, ברמה שחזהו כמעט נוגע בה. הוא שיחרר לשנייה את ידו המחזיקה בקופסא בהפתעה.
הקופסא גלשה עוד קצת לעבר ראשה של סאלי אך אריה התעשת ועצר את הקופסא.
סאלי צווחה כשחשבה שהיא הולכת להיפגע מהקופסא שתכולתה לא ידועה.
“הכל בסדר, הכל בסדר.” אריה התנשם בפנים ורודות וסאלי הייתה בטוחה שזה מהמאמץ של החזקת הקופסא. הוא העלה את הקופסא בחזרה אל פסגת הארון.
סאלי המשיכה להצמיד את המחברת הירוקה ללוח ליבה, נושמת נשימות רדודות. היא תהתה לעצמה אם היא לא עומדת יותר מדי קרוב למורה, אך באותו הזמן היא רצתה להיות. לא בגלל אותה הסיבה של התלמידות האחרות, אלא בגלל החום שנוצר בינהם, חום שהיה לה די חסר בקור הזה…
אריה משך את סאלי מהארון אליו. “א-את בסדר…?” הוא שאל והמשיך להחזיק אותה בכתפיה, כאילו חושש שתיפול ארצה אם ישחרר.
“כן… אני כן.” סאלי אמרה, מסדרת את נשימותיה.
“ז-זה טוב…” הוא אמר.
סאלי נשמה נשימה עמוקה ואמרה, “תודה.” היא הרימה את מבטה אל המורה והרגישה שהאחיזה שלו בה מתהדקת. היא הסתכלה על המורה וראתה שהוא מסתכל חזרה על עיניה במבט חודר. היא הייתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות. היא הצמידה את ידה לפיה והשתעלה.
“א-” אריה הוריד את ידיו מכתפיה של סאלי ולקח צעד אחורה. “מצטער!” הוא אמר ופניו להטו. ‘מה אני עושה??’ הוא חשב לעצמו. הוא הצמיד את ידו אל מצחו והרגיש שפניו עולות באש למרות שהכיתה הייתה קפואה ובחוץ שררה סערה.
“זה בסדר.” סאלי אמרה וגירדה בראשה. היא נופפה במחברת הירוקה. “תודה על המחברת, וגם על שהצלת אותי מהקופסא המפחידה.” היא גיחכה.
אריה רק הסתכל על סאלי בעיניים פעורות. ‘לא… זה היה יותר מדי קרוב…’ הוא חשב. ‘יותר מדי קרוב.’
“הכל בסדר…?” סאלי שאלה כשאריה המשיך להסתכל עליה בלי להגיד כלום.
“כ-כן!” אריה אמר בפתאומיות.
סאלי ציחקקה במבוכה. “הפסקה נעימה.” היא יצאה מהכיתה והשאירה את אריה לבדו.
“כ-כן… הפסקה נעימה…” הוא אמר לסאלי למרות שהיא כבר יצאה מהכיתה. הוא עדיין הרגיש שלחייו רותחות כשהצמיד את ידו הרועדת אל פניו. מה לעזאזל זה היה, הוא חשב לעצמו וניער את ראשו, למה הוא המשיך להחזיק בסאלי? הוא התנשם ונזכר שיש לו בכלל שיעורים נוספים היום, וזה אומר שהוא צריך ללכת להתכונן ולא לחשוב על דברים כאלה.

החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך