דאשיס
אהה... כן... אהה...

היביס – חלק 1

דאשיס 27/09/2015 697 צפיות 7 תגובות
אהה... כן... אהה...

“נו מה אתם אומרים?”
הוא מסתכל עלי כאילו אני עשויה מאבן, ואני בעצם איזשהו פסל כזה נחמד שהוא הולך להציב בסלון.
“קצת שחוחה, רזה… חסרת חן.” הגבר המזוקן מבקר את מראי האומלל. אני תוקעת בו את המבט העילג ביותר שלי, כי אני יודעת שאם הוא מחפש חן, אני לא רוצה לדעת מה יקרה אם יקנה אותי. הנשים הלבנות בבטן האוניה שהביאה אותנו הנה, סיפרו לי על סוגי הקונים שאני עלולה לפגוש בשוק הנמל של ברייטדס. אבל מצד שני, אסור לי לתת לסוחר ג’אני לחשוב שאני סחורה חסרת תקנה, כי אז הוא יזרוק אותי אל הים, כמו שעשה לאחד הילדים שהיה באונייה רק שבוע שעבר.
“היא אולי שחוחה, אבל אל תיתן למראה להטעות אותך, היא עקשנית כמו פרד.” ג’אני מקשה על הגבר המזוקן, שכבר החליט שהוא עוזב. ג’אני מוחק את חיוכו ברגע שגבו של הקונה לשעבר הופנה אליו. הוא מסתובב ומישיר מבט אלי.
“הרימי את עינייך, כלבה!” הוא מכה בראשי. “אל תחשבי שאני לא רואה את ההצגות הקטנות שלך האלה. אם עד סוף היום אין לך קונה, את יודעת מה יהיה סופך.” הוא מסדר את אבזם גלימתו המנצנץ ומכחכח בגרונו כדי למשוך את תשומת הלב של אחד העוברים.
אני מושכת באפי. אנו מסודרים בשורה, אחד ליד השני, מכוער ליד מכוער ויפה ליד יפה, כולם אזוקים. הנשים נמכרו ראשונות, מפני שלא היו גברים חסונים בהיצע. היום מה שרוצים זה בעיקר נערות שעשוע וגברי סבלות. אני נמכרתי מסוחר לסוחר בתור סחורה שמעולם לא הצליחה להימכר לקונה אזרחי. נתפשתי בגיל שלוש כשבית המחסה שלי פורק, כך סופר לי.
האמת שזה לא כזה משנה לי.
עד לא מזמן הייתי סחורה לא חוקית, כי יש חוק שאוסר על מכירת עבדים מתחת לגיל שש. אבל כיום אני כבר כבת שמונה, ומאז שיצאתי למכירה בפומבי, בפניהם של הסוחרים בי ניכרה חוסר שביעות הרצון, והם מכרו אותי לסוחר אחר. עברתי מסוחר לסוחר, ולקראת גיל שמונה שמעתי על ג’אני. אצל סוחרים אחרים, אם הסחורה לא נמכרת לקונה חיצוני, הם פשוט מוכרים אותה לסוחר אחר. אך אצל ג’אני זה אחרת, אצל ג’אני אני אעבוד אם לא אמכר, וכשלא אצליח לעבוד יותר, אזרק לים.
אני מביטה בעוברים ושבים העסוקים בענייניהם הפרטיים, מביטים על דוכנים ועל סחורה הנפרקת מאונייות המסע. אני מנסה לתפוס את עיניהם של כמה מהם שנראים לי נחמדים, אבל לא באמת מצליחה. שריריי כואבים כבר מעמידה ממושכת ומלילה חסר שינה. אני יודעת שזמני קרוב, כי כבר ראיתי פעם אישה צונחת לרצפה באחת מהמכירות, ולא ראיתי אותה שוב.
אבל אז מבטי פוגש בנצנוץ שבוקע מסמלי מתכת על דש בגד של גבר שהתקרב אל שיירת העבדים. מאחוריו נגררים עוד עשרות חיילים, שנשאו את תו ברייטדס.
זה ברור לי שלא אמכר, אני נראית נורא ואיום גם בלי כל הצלקות שמכסות את גופי, ועל חוסן אין כלל על מה לדבר. כשמבטי פוגש את הסמל המנצנץ של אותו מפקד או מה שהוא לא יהיה, הפקדתי את חיי בידיו.
אני ממתינה שיתקרב, רגליי רועדות ממאמץ להישאר יציבה. כשהוא קרוב מספיק, אני נותנת דרור לחולשה שלחמה בי כל היום, ואני צונחת לרצפת האבן של הנמל, ממש לרגליו של הגבר.
אם יתקרב ויבחן אותי, חיי אולי ינצלו. אם יעזוב, חיי באו אל קיצם.
“סליחה, אדוני.” אני שומעת קול עבה בוקע מלמעלה. אני מריחה את העפר שמתחת לאפי ומקשיבה בשקט. גם ככה אין לי טיפת כוח להגיב גם אם ינסו לדבר אלי. “היא נפלה לך.”
היא נפלה לך, אמר הגאון. התקווה הקלושה שנתתי לעצמי לפתח, התפוגגה באחת כשאני שומעת את מגפי העור של הגבר נעות הרחק ממני. אני גונחת ברגע שאצבעות סוגרות סביב זרועותיי ומנערות אותי חזרה על הרגליים.
“השתגעת?!” ג’אני צועק אל פרצופי, “את עוד תגרמי לי לעבור ביקורת!” הוא סוטר לי בחשאי סטירה קצרה ומהירה. לא משהו כואב, אבל כן משהו שגרם לעולמי להתנדנד. “יש לך עוד הזדמנות אחת למצוא בעלים. נצלי אותה או שתראי את קרקעית הים מוקדם יותר ממה שציפית.” הוא יורק לעברי את המילים וחוזר חזרה אל קהל העוברים ושבים.
קשה לי לעמוד, קשה לי לעמוד… קשה לי לעמוד. אבל מוחי צועק לרגליי להחזיק מעמד, הפחד שלי ממים משתק את עצביי. ג’אני יודע שאני פוחדת ממים, שיש לי סיוטים על מים. הוא דאג לטפח את הפחד הזה יפה.
“…וזו יכולה לעשות כל עבודה שרק תרצו…-” אני שומעת במעומעם את ג’אני משקר במצח נחושה לקונים. אני מרימה את מבטי ורואה אישה חמורת סבר בוחנת בשפתיים קפוצות את אחת הנשים המבוגרות יותר. אין לה כל התעניינות בי.
אני לא אמכר היום, אני יודעת. הלוואי ויכולתי לברוח, לשבור את האזיקים האלו ולנתץ את המשקולת הכובלת את רגליי. אבל אני לא יכולה, אין לי את היכולת הזו.
אני הולכת למות.
אני לא רוצה… לא רוצה למות. הפחד והחרדה מתערבלים בתוכי ומחזירים את החולשה לעצביי. אני עוצמת את עיניי וסופרת את פעימות ליבי. עשר, אחר עשר, אחר עשר… התגאתי בכך שידעתי לספור עד עשר, למרות שאני יודעת שיש עוד הרבה יותר מעבר. אך כשאני סופרת את פעימות ליבי, זה תמיד עשר אחר עשר אחר עשר…
“תן לי מה שתבחר.” קול מפריע לי בספירה. כשאני מרימה את ראשי אני רואה גבר לבוש גלימות וסחבות אוחז בידו שקיק שבתוכו מצטלצלות הריקסות של ברייטדס.
“סליחה?” ג’אני חושב שלא שמע נכון. “מה אתה מחפש, אדוני?”
“אני כאן כדי לקנות את העבד הכי גרוע שלך, מר ג’אני.” חיוכו של הגבר נהפך מלגלג לנוכח פניו המשתהות של הסוחר.
“הכי גרוע?” ג’אני לבסוף הצליח להגיב. הוא בוחן את הגבר ומבטו הופך חשדני, “וכמה תשלם, אדוני?”
“אני מסיק שחמש מאות ריקסות יספיקו?” הגבר מצלצל בשקיק.
ג’אני בולע את רוקו, “חמש מאות.” חמש מאות ריקסות זה סכום שמשלמים על עבד חסון ביותר, או על אישה עם יופי יוצא דופן. “חמש מאות ריקסות.” הוא שוב אומר בקול, כאילו זה יעיר אותו מחלום.
אני יודעת שכשהוא פונה להביט בסחורת העבדים שלו, מבטו יפגוש בשלי. הייתי אמורה למות היום, אבל כנראה שלא.
“אחרי, אדון נכבד.” ג’אני התרכך באחת אחרי ששמע את הסכום המכובד שהזר הציע. “זוהי שפחה שאין בה ממש תועלת. אין בה חן ואין בה שימוש, גילה קטן מדי להיות נערה וגדול מדי בשביל להיות ילדה לאימוץ.”
הגבר נעמד מולי, חוסם את אור השמש שיבשה לגמרי את שפתיי החרוכות. הוא סוקר אותי בזמן שאני אותו, אבל לא הצלחתי להגיע לממצאים כלשהם.
מי מבקש לקנות יצור חסר תועלת כמוני?
“סגרנו עסק.” אני שומעת את המילים שלא חלמתי שאשמע אי פעם בחיי. מול עיניי הם מעבירים את שקיק הריקסות, ואחרי שג’אני בודק את מקוריותן הוא פותח את מנעולי האזיקים. הוא מסיים להסיר אותם, אבל אני לא מסוגלת לזוז. אני יודעת שאם אעיר את שריריי, אני אפול.
“היי-הופ,” הגבר לא מניד עפעף ומניף אותי אל מרומי כתפו. עולמי החל להתהפך ולהחשיך מהתנועה הפתאומית, וכשהוא מתחיל ללכת אני חשה כל צעד וצעד. אבל אחרי זמן מה אני מתרגלת לנדנודים ושמה לב שהוא מריח כמו עצי אורן, ועור.
צייד?

היביס – חלק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (7)

וואו, נשמע אדיר!
כתיבה מצוינת.
בהצלחה בהמשך:)

27/09/2015 15:49

דווקא יפה. אני מניחה שיש המשך

27/09/2015 15:57

    כן יש המשך D:
    אני שמחה שאהבתן, ההמשך יעלה בקרוב ;ׂׂ)

    27/09/2015 16:09

הייי! ^-^
את בטח לא יודעת מי אני/לא זוכרת, אבל לא משנה, כי אני זוכרת את הכתיבה שלך..
בקיצור זה נשמע ממש מעניין, והייתי שמחה שתמשכי (אבל עד הסוף הפעם, כי פעם קודמת הפסקת את הסיפור באמצע (או שזה לא הספיק להגיע לאמצע..)
אז תמשיכי =]
חג שמח

27/09/2015 17:08

נשמע ממש טוב! הלכתי לקרוא את הפרק הבא:>

27/09/2015 17:36

תודה רבה למגיבות! עושה את היום לדעת שהסיפור שלי מעניין מישהו D:

27/09/2015 17:39

דאשיס, כרגיל, כתיבה סוחפת :-)
הולכת לקרוא את ההמשך…

02/02/2016 23:32
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך