דאשיס
טאדה

היביס – חלק 2

דאשיס 27/09/2015 940 צפיות 3 תגובות
טאדה

אז כן, הנה ההמשך. יהיה נחמד לדעת שאהבתם אותו D:

“היי-הופ,” הגבר לא מניד עפעף ומניף אותי אל מרומי כתפו. עולמי החל להתהפך ולהחשיך מהתנועה הפתאומית, וכשהוא מתחיל ללכת אני חשה כל צעד וצעד. אבל אחרי זמן מה אני מתרגלת לנדנודים ושמה לב שהוא מריח כמו עצי אורן, ועור.
צייד?
אני עוצמת את עיניי ונוכחת לדעת שכבר לא איכפת לי. העייפות משתלטת עליי במהירות ואני עוצמת עיניים.
אבל הגבר טופח על גבי, “הי ילדונת, אם תלכי לישון במצב הזה את גם לא תקומי.”
אני קמה לרגע קצר, אך העפעפיים שלי נהיים כבדים מיד ואין בי הכוח להיאבק בהם. הגבר מוריד אותי מכתפו ואוחז בי מולו כמו קיסם, ידיו הגדלות מקיפות בקלות את מותניי הגרומות.
“ממש עייפה, מה?” הוא מביט בי ואני מנסה שלא לעצום את עיניי מולו, אבל הגוף שלי טוען אחרת. “אכלי קודם משהו. אני מניח שלא אוכל להביא אותך עד שמצבך לא משתפר.”
אני נרדמת שוב, ואז שוב מתעוררת, הפעם בתוך מיטה. אני מרגישה את ידיו של הגבר תוחבות חתיכות של מזון לח אל תוך פי. אני לא מצליחה להישאר ערה ואני נרדמת עוד פעם. הוא לא מנסה להעיר אותי, אבל ממשיך בהאכלה. בשלב מסויים אני כבר לא מתעוררת כל הזמן.
“הי ילדה,” מישהו מנער את כתפי. במוחי עוברים הזכרונות של היום האחרון ואני תוהה מה הפעם הוא רוצה. “קומי, את כבר אמורה להיות עם היכולת לעמוד שוב על הרגליים.”
אני פוקחת עיניים ואני לא מופתעת לראות את הגבר רוכן לעברי ממרומי קומתו. אני לא יודעת איך להגיב, אז אני מביטה בו במבט סתום.
“הוא לא הזכיר שאת אילמת,” הגבר טפח על מצחי. “אמרי משהו.”
המון שאלות מתרוצצות לי בראש כשהוא מדבר, אני בוחרת אחת באקראיות ופותחת את פי. צליל מבוקע בוקע ממנו, חלש.
“בלעי את רוקך ילדה,” הוא מדריך אותי, “בלי למהר.”
“אה…” אני מצליחה להוציא הברה. “מ…” סגירת הפה משביתה את קולי שוב. אני שואפת אוויר ועוד פעם מנסה, “מ…י א…תה?”
“שמי הוא דנאט,” הוא מתיישב על המיטה ומתעסק במגש שעל שידה בסמוך. “אני מניח שלך אין שם, בהתחשב בעובדה שמגיל צעיר את מטיילת בעולם.”
מטיילת בעולם… הצורה שבה טייח את מסעות הסוחרים גרמה לי להרים את זווית פי בחיוך קלוש. אני נוכחת לדעת שכבר לא כואב לי למתוח את שפתיי, ואני מנסה להרים את ידיי למשש אותן.
“אני מניח שתרצי לדעת למה קניתי אותך. ובכן, ישנה סיבה שאולי לא כל כך תאהבי, אבל אני לא חושב שיש לך אמרה בדבר.”
אני מצליחה להגיע אל שפתיי, וכשאני ממששת אותן אני נדהמת מהרכות שלהן. הן לא כואבות יותר.
“אני רואה שאת מגלה כרגע את נפלאות הרפואה,” הוא שם לב למבטי המופתע. “זה בסדר, רק אל תגעי בכתפך השמאלית, יש שם זיהום שעדיין מתעקש להישאר שם. כבר שבועות המרפאה מנסה להוריד אותו.”
שבועות.
אני מביטה בו.
“אה אני מניח שלא הרגשת בזמן. היית על סף מוות, אם לומר את האמת. התשישות שלך לחמה במרפאה, ואם לא הייתי מביא אותה לכאן היית עכשיו מתה. מסתבר שעשיתי טעות שהאכלתי אותך באוכל מחיטה.” הוא ממשש את זיפיו במחוות אשמה, “לא הפסקת להקיא.”
אז אני בחיים, באופן מפתיע. אני מנסה לקום באיטיות, ומצליחה להתיישב. אני גונחת אחרי המאמץ, ואז מרימה את השמיכה כדי להביט ברגליי. אני שוב מופתעת כשאני רואה שאני נקייה.
“המרפאה רחצה אותך יומיום, למרות שזה לא היה חלק מעבודתה. תצטרכי להודות לה אם את רוצה לנהוג בכבוד.”
“למה אני כאן?” קולי שב אלי.
הגבר מביט בי במבט נוקב, “השנים בעבדות לא גרמו לך לדעת להוקיר טובה, מה?”
אני מקבלת את התוכחה ומנידה בראשי, “תודה רבה אדוני, שהצלת את חיי.”
הגבר מחייך בשביעות רצון, “זה יותר טוב.”
“אם אפשר לשאול, לצורך מה קנית אותי?” אני מתעקשת לדעת.
“או, את תראי עוד היום. לשם כך באתי לכאן, הגיע הזמן שתחזרי לעמוד על הרגליים.”
הוא קם ומצביע על הרצפה.
אני מסובבת את גופי כך שכפות רגליי משתרבבות מהמיטה אל הרצפה, אבל כשאני עושה זאת הגבר עוצר בעדי. הוא מרים כף רגל אחת ובוחן אותה בעניין, “המרפאה אמרה משהו על הזיהום הזה.” הוא שולף מאחת המגירות תחבושת ומדרס, ומתחיל לחבוש את רגליי. אני מרגישה בכאב עמום, אבל הוא נחלש מיד.
“זהו,” הוא מתייצב שוב ושם את ידיו על מותניו. “הגיע הזמן להתחיל להתאמן בנימוסים קצת.”
נימוסים. אז זה לא הוא קנה אותי, אלא מישהו שלא רוצה שיראו אותו בשוק עם עבד.
התקוות שלי להיות שוליית צייד נגוזו לפני שהצלחתי לטפח אותן.

פרק 2
שיעור הנימוסים הקצר הסתכם בעובדה שעכשיו אסור לי להשתעל בלי שירשו לי. חכי לרשות מזה, המתיני לרשות מזו, תמותי רק כשתקבלי רשות מהאנושות. הולבשתי יפה ושיערי נגזז כי לא הצליחו לסרק אותו, וסביב ראשי נקשרה מטפחת.
וכרגע אני יושבת מול חבורת אנשים מכוסי ראש, בחדר הקטן והצפוף הזה. אני מביטה אליהם ומנסה לראות את הפנים שמסתתרות מאחורי הברדסים האלו, אבל ללא הצלחה.
“שלום ילדתי,” הופתעתי לגלות שזהו קול אישה.
אני קדה לפי מה שדנאט לימד אותי, אבל שכחתי איך להשיב לה. אני מקווה שלא איכפת לה.
“אני מניחה שאת קצת נפחדת למראה אנשים זרים בחדרך, אך אל נא תחששי כי אין בדעתינו לפגוע בך.”
התחשק לי להעמיד אותה על טעותה, כי חייתי מול אנשים זרים כל שמונה שנות חיי, וזהו כלל לא חדרי. אבל לא אמרתי דבר בזמן שהיא המשיכה לדבר בשפה האצילית הפלצנית שלה.
“ברגע שדנאט יברר שהכל מאובטח…-” היא לא סיימה ודנאט חזר.
“הכל סגור גברתי, אף אחד לא יכנס.” הוא קד ויצא כשהאישה סימנה לו בידה.
“תודה דנאט,” היא הפטירה, ואז הורידה את הברדס מראשה.
היא יפה, פניה עדינות ולבנות. שיערה השחור כחושך משוך לאחור ברפיון ונתלה מאחורי ראשה באמצעות סיכת זהב מעוטרת. עיניה כחולות ושפתיה מרוחות באודם חזק.
אני לא אוהבת את האישה הזאת.
“שמי הוא וולן. את תקראי לי בשם הגברת וולן, האם זה ברור?”
“כן, הגברת וולן.” אני עונה.
“חן חן. עימדי נא.” היא מצווה עלי, ואני נעמדת בצייתנות. היא מתקרבת לעברי בצעדים מדודים, קומתה ישרה וזקופה. היא סובבת סביבי כשעיניה בוחנות כל פינה ושארית מגופי. “אם כי אין רכות בגופך, בטוחני שהשהות בממלכה תסדר זאת. אין בך חן, אך לא חן חיפשנו.”
אני מביטה בה בזמן שהיא עורכת עלי את כל הבחינות שלה, מסתכלת ישר אל תוך עיניה, מתעלמת מאזהרותיו של דנאט שלא לעשות זאת.
היא מבחינה במבט החודר שלי, שמעלה חיוך על שפתיה. “ג’ייס אכן סיפר לי על מבטך.” היא מחווה בידיה אל אחד הגברים, שהוריד מיד את ברדסו. אני לא מזהה אותו, ולא זכור לי שפגשתי אותו אי פעם. “זהו ג’ייס, הפקד שהיה אחראי למצוא מתמודד מתאים. נפלת לרגליו כשהוצעת למכירה.”
אני נזכרת בנצנוץ התג של מדיו, ושאמר לג’אני ‘נפל לך’, ומביטה עליו שוב. הוא לא מישיר מבט וממשיך לנעוץ מבטים בקיר ממול.
הגברת וולן קוראת לי ואני מביטה אליה, “כן הגברת וולן?”
“האם ברור לך, שחייך נקנו על ידי, ושהם משתייכים לי?” היא שואלת, ומה שלא אהבתי בפניה עכשיו ברור לי.
היא מזכירה לי נחש, נחש יפה וחינני שיודע להתפתל ולהפנט. כל מה שנותר לך לעשות זה להמתין להכשה.
אין לי את הזכות לשאול שאלות, “כן, הגברת וולן.”
הגברת וולן סוקרת אותי פעם נוספת, ואז בודקת את עורפי.
“המתינו עם הסימון עד שתגיע לממלכה, עורפה חשוף מדי.” היא אומרת וחוזרת אל קבוצת הגברים הקטנה. “דנאט,” היא קוראת לו.
“כן, הוד מעלתך?” דנאט נכנס מיד.
“אני מרוצה ממך, שירתת אותי נאמנה.” היא מדברת בקול רך ומלא מתיקות אצילית.
דנאט משתחווה כמעט מיד, כולו אחוז רגש, “הו, זוהי חובתי. הוד מעלתך.”
“היא תיאסף בעוד כשבוע אחרי שקרחתה תצמיח ניצני שיער, אמתין לה במועד שנקבע.” היא לובשת שוב את ברדס הגלימה ויוצאת מהחדר בלי להמתין, משאירה אחריה את דנאט כורע.

היביס – חלק 2
דרג את הסיפור

תגובות (3)

ממש יפה! תמשיכי

27/09/2015 17:43

כתיבה פשוט מעולה וכיפית לקריאה.
אהבתי מאוד, תמשיכי =]

28/09/2015 19:29

    תודה רבה!! העלתי המשך ;)

    28/09/2015 19:31
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך