דאשיס
אוקי דוקי, הנה המשך!

היביס – חלק 5

דאשיס 29/09/2015 529 צפיות 7 תגובות
אוקי דוקי, הנה המשך!

אני רוצה להביט בפניה כשהיא אומרת את זה אבל היא מפנה את גבה אלי ומתחילה ללכת כשידיה מכונסות בתוך שמלת סינרה, “מהרי, אין את רוצה למשוך עוד תשומת לב ממה שכבר קיבלנו.”
אני מדדה אחריה, עדיין נאבקת בחוסר האיזון שנוסף לנעליים המקשות עליי את ההליכה. התחבושת שהגברת אלתרה בשבילי לחצה על כף רגלי והחלה לספוג את המוגלה והדם. הכאב החל שוב לדפוק בראשי ואני נושכת את שפתיי כדי לא לומר דבר.
כשאנחנו מגיעות אל שטח המגורים, הגברת נעצרת מול ביתן קטן ומסתובבת לעברי. עיניה מתעקבות על רגליי, “אשלח אלייך מישהו שיטפל שוב ברגלייך.” היא מפנה את מבטה אל הביתן, “זה יהיה מקום מגורייך עד שהוד מעלתה תאמר אחרת. יש בו גם את חדרו של ראקמו, ואת חדרה של המניקה והמטפלת.”
אני מביטה על הביתן בהיסוס והתרגשות מהולים יחד. אף פעם לא היתה לי מיטה משלי, תמיד חלקתי אחת או שישנתי על הרצפה או על כל דבר הבא ליד.
עכשיו יש לי ביתן.
“היכנסי.” הגברת מאיצה בי, “אלך לקרוא למרפא.”
אני מתעלמת מהכאב שדקר ברגליי בזמן שאני עולה את גרם המדרגות הקטן, הביתן עמד על כמה כלונסאות ואבנים כדי למנוע מפגעים ממזג האוויר. אני בוחנת באיטיות את הכניסה החיצונית, ואז מתקדמת אל הדלת. כשאני פותחת אותה אני רואה שמראה החוץ תואם את הפנים. הביתן לא מעוטר ומתוכנן לנוי כמו שאר הבתים של השרים והאצולה שראיתי בדרך. הוא נבנה באופן כפרי, פשוט, מעץ ואבן.
משום מה אני נושמת לרווחה כשאני מבינה זאת. חיוך מרדני נלחם בשפתיי הקפוצות, שסירבו להתלהב מפני הפחד מהבאות. אני שוכחת מהכאב שפימפם בכף רגלי ואני מתחילה להתהלך בחדר הכניסה בהתרגשות עצורה ומתאפקת.
שולחן נמוך שמאפיין את המזרח הונח באמצע חדר הכניסה, סביבו סודרו כמה וכמה שידות ומגירות, עם מעט ספרים בתוכן. אגרטל חיוור קישט את פינת החדר. דלת גדולה מעץ אפשרה לי לצאת החוצה אל מרפסת מאבן המגודרת בעץ. על רצפת האבן פוזרו כריות נוקשות.
אני בועטת באחת מהן וענן אבק מזנק לאוויר, שוהה שם לכמה רגעים, ונסחף עם רוח הערביים הקלה. אני מעבירה את ידי על מעקה העץ ומביטה מעבר לו. המרפסת משקיפה אל גן צמחייה.
אני פונה לאחור אבל שוכחת מחוסר העקבים בנעליים, ושוב נופלת על רגליי.
“אוו…” אני נושפת בכוח כדי להאפיל על הכאב. אני נושכת את שפתיי בתסכול כשאני רואה שהבד-תחבושת המאולתר התנתק מרגלי ושוליו רפים.
דפיקות בדלת מקפיצות את ראשי בתקווה, “אני כאן!”
הדלת נפתחת בחריקה, אבל אני לא רואה טוב את הנכנס. אור השמש כבר לא הגיע אל תוך הבית והדמות הייתה אפלולית. היא הילכה באיטיות לכיוון דלת המרפסת, צעדיה מהדהדים בשקט של הערב. כשהיא פותחת את דלת העץ אני נוכחת לדעת שזהו נער צעיר, בחיקו מחזיק כמה קערות, צנצנות וחבילות עטופות בנייר בד.
“מי אתה?” אני שואלת ומתחרטת, אולי הוא שוליה של המרפא? איך אני אמורה להתנהג אל שוליות? האם אני נחותה יותר מהם? איך אני צריכה לפנות אליהם? אני מנסה להיזכר אם דנאט אמר משהו בנוגע לזה, אבל לא מצליחה לדלות את המידע הזה.
הוא מתיישב לידי בחינניות מוזרה, עיניו מביטות על רגלי ואז אל פניי, כמבקשות רשות.
“סלח לי, אבל אה…-” שפתי מתבלבלת כשהוא נוגע בכף רגלי בעניין. “האם אתה שוליית המרפא?”
הוא מנענע בראשו ופורם את הקשר סביב הרגל, מסיר את הבד ומשליך אותו. ידו שולפת מאחת הקערות שרפרף זעיר ומרופד, ומניח אותו תחת רגלי. בזמן שהוא מסדר את עקבי בעדינות, אני מבחינה שאצבעו הקטנה חסרה ביד ימין, ועורו זרוע בצלקות קטנות שהן תוצאה של מחלת עור. חלקו הימני של צווארו גם נפגע.
אני מנסה לתפוס את מבטו, אבל עיניו ממוקדות בכף רגלי. הוא מנקה אותה במיומנות ומורח עליה משחה צהבהבה.
“אתה המרפא?” אני שואלת שוב.
הוא מרים את ראשו ומישיר אלי מבט. הוא בוהה בי לכמה רגעים ומפסיק את טיפולו, מחדיר בי אי נוחות. הוא מנענע בראשו לפני שאני מספיקה לשאול עוד משהו, ואז חוזר להביט במשחות.
“מה לעזאזל…” אני פולטת בטעות מילה מטובלת במבטא העבדים של המדבר. זה מעלה חיוך על פניו של הנער. אני מתחילה לחשוב שהוא אולי עושה ממני צחוק.
“אתה יכול לענות?” אני מכופפת את צווארי עד שמבטי היה יכול לנוח על פניו. ראשו עדיין רכון, שקוע בעבודתו. הוא לא ענה, והמשיך למשוח את עקבי במשחה כהה למדי. אני מוותרת על כל ניסיון לפתח איתו שיחה, ובוהה בו עובד. תווי פניו מחודדים מעט, ועיניו בעלות מבע חזק. למרות הצלקות הקטנות שהיו פזורות בחלקי גופו שנפגע, אפשר לומר שהוא די נאה. בחור כזה היה נמכר מהר בתור עבד, או אפילו לאימוץ.
“כמה היית משלם על עצמך אם היית עבד?” אני שואלת. אני לא מצפה לתשובה, ולא נראה שהוא רוצה לתת לי אחת, והעניין מוצא חן בעיניי. “אותי אף אחד לא רצה לרכוש, למעשה, הייתי מיועדת להשלכה לים. הנשים השפחות תמיד אמרו שאם הייתי קצת יותר חמודה, ופחות ישישה רוטנת, מישהו כן היה רוצה לקנות אותי. אבל גם אם הייתי מעמידה פנים, הייתי נראית זוועה.”
הוא לא מגיב, אבל הוא בטח שומע. הוא מצמיד חתיכות בדים לחים אל עקבי, ועוטף אותן בזהירות מיומנת, הרבה יותר מיומן מדנאט. בזמן שהוא סוגר על רגלי השניה את התחבושת אני שוב מנסה לתפוס את מבטו כדי שאוכל לפתוח איתו בשיחה. אם ידע או לא ידע שאני מנסה לעשות זאת, הוא כלל לא הגיב. אני נאנחת ונותנת לגבי להשתופף, מוותרת שוב על שיחה.
הנער, למרות שסיים, עדיין בחן את כף רגלי בעניין. אצבעותיו ארוכות ודקות, כמעט שבריריות. אני מביטה בהן זזות, מוקסמת. הבטתי בשלי בחטף. אצבעותיי, למרות שעברו טיפול וחיטוי, היו פגומות, סדוקות וקצרות. אצבעותיו של הנער, למרות צלקת גדולה שהתנוססה על גב ידו, וחיסרון האצבע הקטנה, הן מושא קנאה להמון נשים.
הוא קם פתאום, בלי לומר מילה. הבטתי בו בהשתהות, ממתינה להסבר כלשהוא, אם יבוא. אבל הנער לא פוצה את פיו ורק לוקח את חבילות המרפא שלו בחזרה אל חיקו. בלי להניד ראש אפילו, הוא יוצא מהביתן, צעדיו חרישיים.
אני עוקבת אחריו במבטי עד שגבו נעלם והדלת נסגרת. אני משיבה את מבטי חזרה אל רגליי, שעדיין נחו על השרפרף המרופד.
הוא השאיר לי אותו בכוונה? או… אולי שכח אותו?
אני ממתינה מעט, חסרת ניע. כאילו הנער הקפיא את שריריי. לאחר כמה רגעים אני מורידה את רגליי מהשרפרף הקטן ומניחה אותן בזהירות על רצפת האבן, בוחנת עד כמה האיזור עדיין פגיע. קודם קצה אצבעות רגליי, ואז את החלק הקדמי של הקשת. עד כאן לא הרגשתי דבר. גם ללא התחבושות כף רגלי מלאה בעור מת ויבש שהיה נוקשה וחסר כאב. אני לא רוצה להפגיש את עקבי עם הרצפה, גופי זעק כולו שהוא אינו מעוניין לחזור אל מסכת העינויים שעקביי הסבו לי. למדתי כבר איך להשקיט את הקול הזה אחרי שנים של עבודות פרך אצל הסוחר ג’אני, אבל עכשיו ג’אני לא כאן. ללא דמות מאיימת מעלי, קשה לי לדחוק את הקול לצד. אבל אין ברירה.
אני נושפת אוויר ומורידה באיטיות את עקבי כדי שיפגוש ברצפה, מוכנה לכל כאב שיבוא ויפלח את עצביי. אני עוצמת את עיני ונושכת את תוך פי – רעיון גרוע אבל לא יכולתי להתרכז ללא זה. רגלי היתה אמורה כבר להיות משוטחת על הרצפה, אך חשתי שמשהו עוצר בעדה. התחבושת? היא נפתחה ונתפשה במשהו? פקחתי את עיניי ביאוש, אני לא יודעת לחבוש טוב.
אבל מה שנגלה לעיניי לא היתה תחבושת סוררת, אלא הנער-המרפא, אוחז את עקבי באחיזת קודש כמעט, שולח בי מבט כועס ונוזף. הוא מחזיר את רגלי חזרה את השרפרף, מנענע בראשו כמו אל ילד קטן. אני מביטה בו בהשתהות הולכת וגוברת, ואז אל הדלת. לא שמעתי את הדלת נפתחת ולא שמעתי אף צעדים. איך הוא הצליח לסגל לעצמו חרישיות כזו?
אני מביטה בנער שוב, הוא כבר הספיק לנעול לרגלי השמאלית סנדל זר לי. “זה לא הסנדל שלי,” אני אומרת. הוא לא אומר כלום ומוציא מחיקו עוד סנדל ונועל אותו גם על רגל ימין. הוא לא שולח אלי אפילו מבט אחד, ומוציא מתיקו כמה צנצנות עם נוזל שקוף צהבהב. הוא אוחז ברגליי בזהירות ומוריד אותן בעדינות אין קץ אל רצפת האבן. אני עוקבת אחר ידיו, שאחזו בשרפרף והרימו אותו. הוא נעמד והחל לסדר את הצנצנות על השולחן שעמד באמצע החדר.
“מה לעזאזל יש לילד הזה.” אני אומרת בשפתי. אני מביטה על הסנדלים המוזרות שהוא הביא לי. כמו הקודמות, סולייתן גבוהה ואבזמיהן לפתו את רגליי כדי להבטיח שלא ישתחררו. השוני בסנדל הזה הוא שהסולייה ממשיכה עד לעקב. אני מרימה מבט אל הנער שכבר סיים עם הצנצנות בכוונה לשאול אותו למה יש סוליה גם בעקב, אבל אז נשמעת דפיקה בדלת.
ראשו מזנק לשמע הדפיקה, ושלי סבב אחריו. הממתין מאחורי הדלת לא מחכה להזמנה ומסובב את הידית. אישה-משרתת לבושה בשמלות תפוחות נכנסת פנימה כשהיא מחזיקה בידיה גוש בד, שהחל לילל ברגע שנעמדה על מקומה מולי. כשמבטה של המשרתת נפגש בשלי, משהו בעיניה זע. שינוי קטן כל כך שכמעט ולא הבחנתי בו. למה היא הביטה בי כאילו חרב עליה עולמה? אבל מבטה מתייצב כמעט מיד, ואני תוהה אם אני סתם חושבת יותר מדי. אני ממצמצת באלם, אבל מיד קמה על רגלי, כמו באינסטינקט. אני נזכרת מאוחד מדי בעקביי, אבל משום מה, לא הרגשתי דבר. רגליי לא כאבו. אני נהיית מבולבלת עוד יותר ושולחת מבט תמה אל הנער-המרפא. עיניו לא פוגשות בשלי, הוא מביט בגוש הבד. מבטו קר וכמעט מתנשא.
אני מפנה את מבטי מיד חזרה אל המשרתת, וניגשת לקחת את התינוק מידיה. עם הצעד הראשון שלי אליה היא מיד כורעת ארצה, מרימה את התינוק מעל ראשה, גורמת לליבי לצנוח בבהלה מהתנועה הפתאומית ומחשש ליציבות התינוק. אני ממהרת לקחת את ראקמו מידיה של המשרתת הכורעת כמעט בכעס.
“הוד מעלתה הגברת וולן דורשת שמחר תצאי עם האדון הצעיר ליער לנקודה שאחד הציידים ינחה אותך אליה. היא מצפה שתקומי עם שחר.” המשרתת עדיין כרעה כשמצחה נוגע ברצפת האבן הקרה. כריעה זו נחשבת, בהרבה מקומות, לכריעה הכי משפילה שיש. אני מסיטה את מבטי, נבוכה בשביל כבוד המשרתת.
“קומי,” אני דורשת.
המשרתת לא נעה. אני לא מסוגלת לסבול יותר גם את הבכי, וגם את התנוחה המוזרה שהמשרתת כורעת בפניי, ואני דורשת שוב, “קומי!”
“בבקשה!” המשרתת פתאום צורחת ומבהילה אותי ואת ראקמו, שהחל לצרוח עוד יותר בקול. “אני מתחננת! אל תיכשלי!” היא מרימה את מצחה מן האבן וסופקת את כפיה בצורת תחינה, נאחזת בשולי מכנסיי כמו שראיתי רבים עושים זאת לג’אני לפני שזרק אותם לים.
“מה את עושה?!” נזעקתי. אני מתיקה את אחיזתה כשאני מזיזה את רגלי בזעזוע, “קומי!”
“אני יודעת שאת קטנה, אבל בבקשה… אל תיכשלי…” המשרתת החלה לבכות בזמן שחזרה לכריעה המביישת כשידיה מעל ראשה. “הגברת וולן… אם… אם לא תעמדי במשימה, חיי… חיי…” היא החלה להכות ברצפה ולצעוק במחאה. “למה את כזו קטנה?!”
מילותיה בלבלו לגמרי את מחשבותיי, כשבכיו של ראקמו רק גובר. הנער-המרפא נעלם מזמן, אין לי למי לפנות, לשאול מה לכל הרוחות מתרחש כאן.
“שקט,” אני בסוף פוקדת עליה. המשרתת לא מפסיקה לילל. “שקט!” אני צועקת עליה.
היא נדמה. כפות ידיה חזרו אל הרצפה על יד ראשה, כששיהוקים מקפיצים אותה מדי פעם.
“אמרי לי מה שאמרת לי הרגע, רק בלי כל הבכי הזה,” אני מבקשת.
המשרתת הסדירה את נשימתה הפראית, “הוד מעלתה, הגברת וולן,” היא החלה שוב לשהק, “אומרת שבמקרה ולא תצלחי את המשימה הזו,” שיהוק. “אני ומשפחתי,” שיהוק. “אני ומשפחתי…” היא שוב מתחילה לבכות.
אני מתאבנת, לא מצליחה להשיב לה. לא יכולתי להטיל ספק בהמשך דבריה של המשרתת. מה הגברת וולן חושבת לעצמה? אני בת שמונה! איך היא מסוגלת לשים את חייהם של אנשים אחרים על הכף כשבכף השניה מונחים ה”ביצועים” שלי? של ילדה בת שמונה? איזו משימה זו יכולה להיות שיכולה לחרוץ גורלות?
אני עוצמת את עיני חזק כדי להתעלם מדקירות הכאב שהחלו לעקצץ בראשי כשהבכי משני הכיוונים לא פוסק. “קומי,” אני דורשת. “אני… אני לא יודעת מה המשימה אבל אני צריכה לישון כדי שאוכל… שאוכל… ” אין לי ביטחון ביכולותיי, מעולם לא עשיתי אף משימה, אבל אם אני רוצה שהיא תלך, עליי לשקר. “כדי שאוכל להצליח, כפי שהגברת וולן אומרת.”
המשרתת קמה באיטיות ויוצאת מבלי לומר מילה. אני נאנחת כשבכיו של ראקמו לא פוסק, ומנסה להרגיע אותו. אני מכניסה את אצבעי הקטנה לפיו הצורח והוא מתחיל למצוץ אותה. כבר לילה, וכשאני מביטה בפניו של ראקמו אני רואה רק את הירח שמשתקף בעיניו מדלת המרפסת.
היביס, היא קראה לי? אומץ? אני ממשיכה לבחון את פניו בחשכה, “ראקמו מלשון עתיד? איזה עתיד אתה אמור להביא לי?” אני מדברת אליו, כשאבן מתחילה לאכול את ליבי מבפנים. “מה שבטוח… שאתה חי על עתיד של אחרים.”
ראקמו נרדם.

היביס – חלק 5
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (7)

מה כבר אפשר להגיד? את כותבת מעולה והסיפור מתחיל להיות ממכר…
תמשיכי *^*

29/09/2015 12:21

אני אוהבת את הכתיבה שלך, את זה את בטח יודעת.
אבל בפרק הזה ספציפית הרגשתי מרומה, אסביר לך למה:
אני חושבת שהמחשבות של היביס לא ממש תואמות את הגיל שלה. לא משנה כמה חכמה היא.
המחשבות שלה נורא ביקורתיות, יותר מידי ביקורתיות בשביל ילדה בת שמונה.
בכל גיל באשר הוא בדרך כלל יש לאנשים נטייה לחשוב שהם יודעים הכול. בעיקר לבני נוער וילדים.
ילדה בת שמונה לא תבין שהיא קטנה מידי כדי לבצע משימה כלשהי, היא לא ספקנית מספיק כדי להבין שהיא אינה מתאימה למשימה מבחינת גיל או להבין את כובד המשמעות של מה שהיא עושה.
אם הייתי קוראת את הסיפור בלי לדעת את גילה הייתי מניחה שהיא בת שתיים עשרה, גיל שבו הבינה מתחילה להתפתח.
אבל יש המון סופרים שכותבים מנקודת מבט של מבוגר שנזכר בילדותו, כמו הסיפור “לשבור את החזיר” של אתגר קרת אם אני לא טועה. אז אולי זאת הכוונה שלך?
בקיצור מחכה להמשך: )

29/09/2015 12:25

אני חושבת שדווקא במקרה בו היא עברה המון, ובגלל שהילדות נלקחה ממנה, אני חושבת שכן יש מצב שצורת המחשבה שלה ביקורתית כזו. אולי את צודקת שאני צריכה להפוך אותה לפחות פיכחית, אבל שמעתי ונפגשתי עם כמה ילדים פיקחים כאלו. אם מתחשבים בעובדה שהיא חיה בין שפחות ציניות כל חייה (חיים ממש ארוכים חחח) צורת המחשבה שלה נראית לי מתאימה… אקרא שוב ואלטש אם אראה שכן צריך שינוי :) תודה רבה לקוראות! כיף לקרוא תגובות חחח

29/09/2015 12:33

ואווווו אחד הסיפורים הטובים שקראתי באתר לאחרונה!
התאורים והדימויים שלך ממש טובים. אני נשארת במתח כל פרק מחדש ~_~
אני חייבת להודות שגם אותי בהתחלה בלבל הגיל שלה, כי היא מדברת וחושבת בצורה עמוקה ובוגרת הרבה יותר משל ילדה בת שמונה… אבל ילדים הם באמת דבר מפתיע. במיוחד אם הם עברו כל כך הרבה… למשל סחר #-_-

אני מחכה כבר לפרק הבא!

29/09/2015 13:17

    תודה רבה לכל המגיבות! ממש כיף לקרוא את התגובות שלכן! אני מעלה עכשיו המשך, ומקווה שתאהבו!

    29/09/2015 15:00

אני כל כך חיכיתי לפרקים האלה.
הסיפור הזה מדהים. הוא כל כך סוחף ופשוט מושך לקריאה. הלכתי לקרוא את ההמשך!

29/09/2015 17:41

תודה רבה!!!

29/09/2015 18:23
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך