דאשיס
אוווווווו הנה המשך!

היביס – חלק 6

דאשיס 29/09/2015 610 צפיות 7 תגובות
אוווווווו הנה המשך!

היביס, היא קראה לי? אומץ? אני ממשיכה לבחון את פניו בחשכה, “ראקמו מלשון עתיד? איזה עתיד אתה אמור להביא לי?” אני מדברת אליו, כשאבן מתחילה לאכול את ליבי מבפנים. “מה שבטוח… שאתה חי על עתיד של אחרים.”
ראקמו נרדם.
~~~
אני עומדת בנקודה המסומנת ביער. קר לי. ראקמו צמוד לגבי בעזרת יריעת בד ארוכה שאחת המשרתות גוללה סביב גופי לפני שיצאתי החוצה. עכשיו מה שנותר זה לחכות. אני מביטה אל האדמה ובוחנת את העלים הנפולים שטרם הרקיבו, ואני דורכת עליהם כדי לשמוע את קול הפצפוץ כשהם מתקמטים תחת רגלי. מבטי מתמהמה על אחד הסנדלים שאיפשרו לי הליכה יציבה יותר. שלא כמו הקודמים שהמרפאה אצל דנאט הביאה לי, הסנדלים האלו לא גרמו לי ליפול כל רגע. הסוליה בנויה כך שהמדרס של הסוליה עשוי מבד, אך נגמר לפני העקב. המעטה החיצוני של הסוליה נוקשה וחזק, כך שאני יכולה לעמוד עליו, והוא עוטף לי את כל כף הרגל, מבלי לגעת בעקב. בעצם, אם מקצרים את ההסבר, יש לי סנדל מוגבה עם שקע בתוכו.
אני שומעת רשרושים מחשידים שגורמים לי להרים את ראשי. לא היה לי כל שמץ של מושג מה הגברת וולן עומדת להטיל עלי. הסוחר ג’אני נהג לתת לנו משימות מדי פעם, אבל אלו היו רק משימות עבודה מפורשות, או משלוחים. מה הגברת וולן יכולה עוד לבקש ממני? אם שופטים לפי אופיה, אני לא ממש מתרגשת לקראת הבאות.
פניה הרטובות מדמעות של המשרתת קופצות אל מול עיניי בדמיוני, אך הן כה מוחשיות, שאני מנופפת בידי מול פניי כדי לגרשן. אני תמיד נכשלת במשימות, אני נזכרת איך ג’אני הוכיח אותי, תמיד יש משהו שאני מפספסת. אצל ג’אני זה לא משנה אם אתה חולה או אם השפחה בהריון, את העבודה צריך לבצע. אך אני מעולם לא ביצעתי את המטלות שלי כמו שצריך, ג’אני נהג לתלות אותי מעל הים כשרק חבל קשור סביב מותניי. הוא היה חותך את החבל מעט, כדי שיקרע אחרי שהייה ארוכה באוויר, ואני הייתי צריכה להצליח לטפס אותו מבלי לקרוע אותו, ולא – הסוף ידוע. ראיתי עשרות עבדים ושפחות מתים בגלל שלא צלחו את הטיפוס.
ג’אני טען שכך הוא יודע למי יש עוד כוח לעבוד.
ג’אני והגברת וולן היו יכולים להיות צוות נחמד, אני חושבת לעצמי. אבל אז אני נזכרת בוולגריות של ג’אני, ובארסיות האלגנטית של הגברת וולן, ואני מנידה את ראשי באיטיות. יש בינהם שוני גדול מדי.
קור מחריד נצמד לגרוני במהירות שגרמה לבטני להתהפך. אני לא מצליחה אפילו לצרוח מרוב פחד. ידיי מזנקות אל הזרוע החסונה שכובלת את סנטרי וצווארי, ומנסות לשחרר את אחיזת הברזל מהסכין שהקפיאה את דמי.
“נעים לפגוש אותך, חומד.” קול גברי מחוספס לוחש אל תוך אוזני, “הבנתי שאנחנו הולכים לשחק משחק קטן.” נשימתו הייתה חמה ודוחה, כמו נשימת חיה חולה.
הפסקתי להיאבק, והתנשפתי כדי להירגע. הגבר שחרר את הלחץ של הסכין על צווארי, אך ידו לא משה. “אין חוקים במשחק הזה, רק מטרות.” הוא ממשיך בלי שאראה את פניו. “המטרה שלך היא לברוח עד מחר בחצות. המטרה שלי – את.” הוא מלטף את שיער ראשי הקצוץ כמו שציד מלטף את ראש כלבו לפני שמשלח אותו בטרף. “אני נותן לך זמן לברוח, וזה מתחיל עכשיו.”
הוא משחרר את אחיזתו ואני מועדת, ראקמו מתחיל לבכות מכל התזוזות הפתאומיות. אני מתנערת מההלם שתקף אותי וקמה על רגליי, מסובבת את ראשי רק לרגע לתפוס את המראה של הגבר. דמות מגודלת, מכוסת ראש, שקשת ענקית מתנוססת על גבה. אני מתחילה בריצה אל תוך היער, ריצה אחוזת דיבוק, ללא יעד או תכנון. המחשבות שלי רצות יחד עם רגליי. זוהי המשימה של הגברת וולן? להיעלם?
אילו רק זה היה מקום אחר, כמו הממלכה דילובר, לפחות הייתי יודעת לאן ללכת. אל ברייטדס הגעתי יחד עם ג’אני רק לפני פחות מחודש. והספקנו לעבור רק שני נמלים. לאן אני הולכת? אני נעצרת רק רגע כדי לבחור לי כיוון ריצה ומוודאה שראקמו עדיין צמוד בבטחה אל גבי. אני חייבת למצוא מקום להתחבא, אני לא יכולה להסתכן בכך שראקמו יפול. אני ממשיכה לרוץ לכיוון אקראי, מול עיניי אני רואה רק עצים. עצים ועוד עצים ועוד עצים… אני מתנשפת ותוהה עד איפה היער מגיע.
אני נעצרת שוב רק לרגע ואז שומעת רשרושים מאחוריי, אני מפנה את ראשי ורואה דמות שפופה מתקדמת בין העצים. קשת אימתנית מבצבצת מאחורי גבה. אני מחניקה צעקה וממשיכה לרוץ. זהו?! זה כל הזמן שהוא נותן לי?!
הצעדים מאחור מתקרבים, אני מסרבת להאמין שכך זה נגמר. אבל אני כבר שומעת את נשימותיו מאחורי ואת אוושת הפרוות המתחככות זו בזו. אני מדמיינת את זרועותיו הענקיות נשלחות לעברי ופולטת צעקת מחאה. אני מתכופפת, מפסיקה לרוץ, וסובבת על עקבי. הגבר מאחורי מעד מעט כשלא נתקל בי כמו שציפה שיקרה, וסבב גם הוא. אני ממשיכה לרוץ בין העצים, מנסה להעדיף את החלקים עם השיחים הצפופים. הצעדים של הגבר שוב נשמעו קרובים להחריד. אני מגלה שמולי יש פתאום עמק קעור, וככל שהתקדמתי הבחנתי שזהו כביש דרכים. אני רצה בכל כוחי שנותר לי. שולי הגבעה שעליה הייתי היו ריקים מעצים ושיחים, פרט שהקל על הגבר עם ריצתו. אני שומעת את אגרופיו מכים באוויר, מנסים לאחוז בי. אני כבר כמעט בקצה, היכן שאוכל לקפוץ ולנסות להתגלש מטה בבטחה, אבל יד חסונה אוחזת בשולי ברדסי.
אני משתנקת ומועדת משולי הגבעה הצוקית, כובע ברדסי לפות בין ידיו של הגבר.
“זהו? המשחק נגמר? חבל מאוד, אני אוהב אתגרים.” הוא נשמע מאוכזב אבל גם שבע רצון. הוא מרים אותי באוויר ומתכוון להניף אותי על כתפו יחד עם ראקמו, שצורח בלי הפסקה.
נתפסתי. אני מרגישה איך הבכי מטפס לו במעלה גרוני, ופניי הראו זאת. הגבר הביט בי מנסה לא להתחיל להתייפח וחיוך מתפרש על פניו, “מה חשבת, ילדה? שתצליחי במשימה הראשונה שלך? זה לא סיפור אגדות, מתוקה, זה…-”
הוא צורח בכאב כשאצבעותיי פוגשות את ארובות עיניו בכל הכוח, אך לא עוזב את ברדסי. אני חוטפת את הסכין מחגורתו וחותכת בנמרצות את הבד הקשיח. הגבר מתעשט מהכאב ומנסה לאחוז בחלק אחר מבגדי בזמן שכובעי נשאר בודד בידיו, אך אני כבר צונחת מטה אל שביל הדרכים. אני נוחתת על רגליי ומקבלת זעזוע מחריד לעצמותיי, אך הירידה עוד תלולה ואני מנסה לדלג מטה ולשלוט בעצמי בזמן שהירידה שלי צוברת תאוצה. אני מגיעה לסוף הירידה במהירות גדולה מדי ולא מצליחה לעצור. אני פושטת את ידיי קדימה כדי לא להתהפך ולפגוע בראקמו, ובשרי החשוף נגרר על האדמה הסלעית, זרועי החלה שותתת דם.
ידעתי שהגבר בוודאי קפץ אחרי ולכן לא איבדתי זמן, המשכתי לרוץ הלאה אל אחת השיירות. נדחפתי בין ההמון שצעד, כנראה פמלייה של איש אצולה, וניסיתי להתערבב עימם. הבטתי לאחור רק לרגע ולאימתי ראיתי את ידו של הגבר קרובה מדי לפני. נדחסתי עוד יותר, מחניקה את צרחות הבהלה שרציתי לשחרר מפי.
לאן אברח?!
מבטי נתקל בקבוצת שומרי ראש שצעדו ליד אפיריון שהתנשא מעל שאר הקהל על ידי כמה בריונים. מתעלמת מכל שמץ של גינונים, אני מתחמקת בריצה אל תוך מעגל השומרים, עולה במדרגת האפיריון ומנסה להיכנס פנימה. מישהו אוחז בקצה מכנסיי כד לעצור אותי, אך אני בועטת בעיוורון עיקש ומצליחה להיכנס בקפיצה נואשת.
ברגע שאני בפנים מישהו משכיב אותי על הרצפה, כשראקמו מתחתי, ומצמיד חרב לצווארי, “מי אתה?!”
אני לא עונה ורק קוראת בחלחלה, “התינוק! התינוק!” מבעד להמולה שגרמתי, בכיו הצרחני של ראקמו נשמע בבירור. האלמוני הניח לי להתייצב אבל החרב לא משה מצווארי.
“מי זה, דין?” קול נערה שאל מאחורי גבו של הגבר-השומר-דין. אני מצליחה להביט טוב יותר בפניו של השומר ומנסה להסית את מבטי לעבר הקול. השומר-דין סטר לי בחוזקה, “איך אתה מעז להביט בפניה, סמרטוט?!”
“תנו לי להיכנס, חלולי מוח!” קול עמום וגברי נשמע מבעד לקירות האפיריון היקר. קול שמעביר צמרמורות קרות בכל ישותי. אני לא חושבת יותר מדי וכורעת כריעת אפיים, כשמצחי נוגע ברצפת האפיריון, “אל תתנו לו להיכנס, בבקשה!” אני מתחננת.
“מי זה, דין?” הנערה שוב שואלת. אני לא מנסה להביט בה שוב כדי לא לגרום לדין לסטור לי בשנית, אבל שוב מתחננת, “אני שפחה שבורחת על חיי. אנא, עזרו לי.”
“פתחו את הדלת, אין לכם רשות להחביא את הבן שלי ממני! יש לה את הבן שלי!” קולו של הגבר שיקר במצח נחושה. אני מבינה מאוחר מדי שהמצב לא ממש לטובתי. אבל מנסה שוב, “בבקשה!”
“אני מצטערת, אבל לא אוכל לתת לך מחסה, תצטרכי לצאת.” קולה היה קר ומשועמם, וחרט יאוש בליבי. “דין, הוצא אותה.”

היביס – חלק 6
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (7)

חטפתי התקף לב כשהיא הכניסה את האצבעות שלה לחורי העיניים שלו וברחה, זה היה כל כך לא צפוי.
תמשיכי מהר!!! בבקשה!!!

29/09/2015 17:54

תודה רבה D: אמשיך בקרוב :)

29/09/2015 18:24

^זה היה כל כך מצחיק (סליחה סליחה, אבל זה באמת הצחיק אותי ><)
כל כך כעסתי כשהיא דיברה אליה כך, כאילו "איפה את לעומתי, שפחה, לכי לך, קיש" סנוביזם OP (זה ציקלופ מוציא לשון, הסמיילי)
את כל כך הולכת להמשיך! אני חייבת לדעת מה יקרה עכשיו!

29/09/2015 18:29

    חחח אין בעיה! שמחה שצחקת D:
    אמשיך בקרוב, לא לדאוד D:
    ותודה לכול מי שקורא את הסיפור! נחמד לדעת שהוא מוצא חן בעינכם ^^

    29/09/2015 19:14

אין. סיפור מהמם!

30/09/2015 00:34

אמאלה כל כך פחדתי אם הייתי במקומה והייתי מתעצבנת שאומרים שאני בן..
מחכה לפרק הבא!

30/09/2015 01:04

שוב תודה לכל הקוראות! המשך עלה ;)
מקווה שתמשיכו לקרוא D:

30/09/2015 02:28
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך