דאשיס
המשך. אם יש טעויות כתיב או שגיאות אמרו לי כדי שאוכל לתקן את זה בוורד... לפעמים אני לא שמה לב כשאני כותבת מהר חחח

היביס – חלק 8

דאשיס 02/10/2015 599 צפיות 7 תגובות
המשך. אם יש טעויות כתיב או שגיאות אמרו לי כדי שאוכל לתקן את זה בוורד... לפעמים אני לא שמה לב כשאני כותבת מהר חחח

אני יושבת ושותקת כמו דג, עדיין פוחדת שאולי הוא עוקב אחרינו. אני מסבה את מבטי לאחור כמה וכמה פעמים, אבל לא רואה את הגבר.
“אין בעד מה, דובשנית.” אני שומעת את האישה אומרת. “ויורד לך דם מהשפתיים, כדאי שתטפלי בזה.”
ידי קופצת אל פי ואצבעי נחה בעדינות על שפתי. אני מביטה בדם שנספג באצבעותיי ומיד אוחזת בקצה הבד הלבן המאובק ומצמידה אותו אל הדימום. אני נשארת כך כמה רגעים ואז מפנה את ראשי כדי להביט באישה, שסיימה להניק את ראקמו וערסלה אותו בחיקה. אני לא יודעת מה לומר, ובמחשבותיי רצים משפטים שאני תוהה איזה מהם לבחור.
“אני לא אשאל שאלות חטטניות,” האישה אומרת אחרי שתיקה ממושכת. “אבל אם הגבר יחזור, לא אוכל להגן עלייך בשנית.” היא מביטה בי ממרומי קומתה. אני בוחנת אותה בעניין גלוי, אחרי שהסכנה חלפה ופחדי התעמעם. אישה גדולת מימדים, פנים קטנות, עיניים שקועות עם מבט נוקב. “אוכל לפחות לשאול לשמך?” היא שואלת, “ואיפה למדת לנהוג בכרכרה בכזו מיומנות?”
אני מסבה את מבטי חזרה אל הדרך הסלולה, “שמי היביס, ואני שפחה. אני יודעת לרכוב ולנהוג בגלל שעבדתי כשליחה מרבית חיי.” אני עונה, כשקולי עמום מעט מהבד שמכסה אותו. “אני… לאן השיירה הזו מובילה?”
“אל הכפר שלנו. לאן מועדות פנייך?”
אני מביטה בה ואז שוב אל הדרך, “אני לא יודעת.” אני ממוללת את שולי הבד שבידי הפנויה וחושבת על המשך בריחתי. לא יכול להיות שזה כזה פשוט, אחרי שאיבדתי את הרודף. אני משחררת את הלחץ של הבד משפתיי ומביטה בכתם האדמדם שהתנוסס שם בגאווה. זה אמור להפסיק לדמם עכשיו. אני מצמידה חלק נקי יותר מהשמלה המאולתרת כדי לספוג זרמי דם סוררים.
“אמרתי שאני לא אשאל אבל הסקרנות הורגת אותי.” האישה מדברת שוב, “איך הגיע לידייך תינוק כה קטן?” היא מביטה בראקמו במבע אימהי, “ולמה הוא איתך כאן, בחוץ, ללא מי שיטפל בצרכיו?”
אני מושכת בכתפיי. גם אם אספר לה, היא בוודאי תחשוב שאני משוגעת, ותיקח ממני את ראקמו. אני מסיימת לעצור את הדימום ומחזירה לאישה את המושכות. היא מניחה את ראקמו בעדינות חזרה בחיקי ולוקחת לידיה את הנהיגה. אני עוטפת את ראקמו בתוך שמלתי המלוכלכת ומקווה שזה לא יזיק לו. אני מביטה בפניו בעניין. עיניו פקוחות לרווחה, גדולות וסקרניות. פניו עדיין אדמדמות מעט מבכי, אך אין זכר לצרחות הצורמות שמילאו את אוזניי כל הבריחה. פניו שלוות.
אני בוהה בפניו כל הדרך, מדי פעם מלטפת את אפו הקטן. הוא בוהה בי בחזרה, לפעמים פולט צלילים קטועים של קול ילדותי. אנחנו יורדים מהדרך הסלולה אחרי זמן ממושך של רכיבה, ועולים על דרך בשדות. אנחנו מתקרבים יותר ויותר אל הכפר.
“ילדה,” האישה פתאום אומרת. “למה את מבוקשת?”
אני מביטה אליה בתמיהה. מבטה לא נפגש בשלי, אלא הביט הלאה, מעברי. אני עוקבת אחרי עיניה ורואה מודעה מנייר זול, עליה ציור פנים שדמה מאוד לתווי פניי. אני פוערת את עיניי בתדהמה, ואז ממהרת להסתיר את פניי.
“הכפר שלנו מקבל הודעות מבוקשים לעיתים רחוקות, מפני שאי אפשר להתחבא בו. הוא קטן ומשפחתי, חיילי המלך שוכנים במסבאתינו לעיתים קרובות. אני חוששת שלא תהיי בטוחה אם תיכנסי איתנו פנימה.” היא מאטה את קצב הכרכרה. “אני לא יודעת איך הסתבכת עם החיל המלכותי, אבל אני לא רוחשת להם חיבה מיותרת. עם זאת, אני לא יכולה לסכן את המשפחה שלי.” היא מביטה בי כשאני יורדת במהירות מהכרכרה.
“לא. הצלת אותי. אני מודה לך מאוד.” אני קדה לה, כשראקמו בין ידי.
“בהצלחה בדרכך.” היא מסבה את מבטה חזרה אל הדרך, “יש כמה שעות הליכה מכאן, כפר נטוש. יש שם באר ואולי קצת אוכל. אולי יהיו שם אפילו כמה כלי נשק אם… אם את צריכה הגנה.” היא מציעה לי. “לכי נגד כיוון השקיעה, עד שתגיעי ליער ההררי, משם יש דרך מסומנת, פחות או יותר.”
אני קדה לה שוב כשהכרכרה חולפת על פניי. אני מביטה אל השמיים ומכוונת את עצמי להליכה, את ראקמו אקשור אל חזי כשאהיה רחוקה מעוברים ושבים. אני ממצמצת כדי להחזיר לעצמי את ערנותי ומתחילה ללכת.
דמיוני החל להתפרע כבר ברגעים הראשונים של הצעידה. למה הגברת וולן שלחה אחרי חיילים? קודם כל הגבר, ועכשיו כל חייל מלכותי שאראה בדרך? איך אני אדע במי לבטוח? למי לא לפנות?
“אמך עקשנית, ראקמו.” אני מדברת אל התינוק אחרי שעה ממושכת של הליכה. גרוני משווע למים ובטני דורשת מזון. עם כל צעד שעשיתי, הטינה כלפי הגברת וולן גברה. “אני לא יודעת מה התוכניות שלה, וזה מאוד מפחיד אותי. למה היא שולחת אותך איתי למסע בריחה?” אני ממשיכה להתלונן אל ראקמו, שהביא בי במבט תינוקי למדי. “היא אומרת לי שאני צריכה להתמלא באומץ… אני לא מסוגלת… אני לא יכולה…” אני מתנשפת בעייפות כשאני מגיעה אל ההרים. עצים בודדים בישרו לי על הכניסה אל היער.
“אתה חושב שיש שם דובים, ראקי?” אני מאלתרת לו שם חיבה. לא כי נקשרתי אליו, אלא כי קשה לי לבטא ראקמו כמו שצריך. כמו השפה והאופן החיתוכי בו הגברת וולן מדברת בו. “אם יש שם דובים, גם אני וגם אתה אבודים. אז אל תבכה.” אני מדברת אליו כאילו הוא מבין.
אני מוצאת את השביל הישן שמוביל מעלה אל ההר, ורוטנת בתסכול על המשך הטיפוס הקשה. “אמא שלך ממש מעצבנת אותי, אתה יודע את זה ראקי?” אני מוציאה את זעמי למרות שאני יודעת שלא איכפת לו. “איזו תועלת היא מוציאה מכך שהיא שולחת אותי למסע הזה, אה? היא נהנית ממשחקי רדיפות כשחיי אדם על הכף? זה העניין?”
רגליי עייפות, שריריי בוערים וריאותיי צורבות. רגליי התחככו בצמחים מגרדים, ושפתי יבשו. אני מתחילה לבכות בעצבים, “למה הכל כאן כל כך ירוק? אה? למה יש כאן כאלו אבנים מעצבנות?” אני רוטנת. “תראה ראקי, יש כאן אפילו קוצים. למה יש כאו קוצים?! לא חשבו שזה כואב למישהו?! מי החליט לשים אותם כאן?!” אני מיללת. “ותראה, פרח!! אתה מבין, יש כאן פרח!! למה? מה זה טוב?! אתה יכל לעזור לי פרח? אה? אה?! והנה בית!” אני מושכת באפי הנוזל ואז עוצרת את עצמי. “בית?”
אני מפסיקה את הבכי ומנגבת את הדמעות ואת הנזלת עם שרוולי בו זמנית. הגעתי אל הכפר? אני ממשיכה לנגב את הנזלת שרק המשיכה להתמרח על פרצופי, ואני רצה בשארית כוחותיי אל תוך מקבץ הבתים הרעועים, שנראו לי כמו מכרה זהב.
“הגענו ראקי!” אני קוראת באושר. נראה כאילו לא עבר זמן רב מאז הכפר ננטש. אולי כמה חודשים. אני נכנסת אל מעגל הבתים ובודקת את החצרות. אין אוכל. אני נכנסת לבתים ומחפשת את המטבח, לוקחת כל דבר שיכול לשמש אותי. קערת עץ, כף עץ, סכינים, עוד קערה של עץ. באחד המטבחים אני מוצאת שלל חשוב, אוכל.
“ראקי, תראה! יש כאן תפוחי אדמה!” הם החלו להעלות ריקבון, אבל לא איכפת לי. אני אוספת חופן מהשק הקרוע והולכת אל אמצע הכפר, היכן שבדרך כלל מקימים מדורה בלילה. אני מתחילה במלאכת ההכנה לצלייה, שכללה חיתוך החלקים הבלתי אכילים והשלכתם הצידה. אני מאלתרת אש מהגחלים והעצים הבודדים שנמצאים שם, ומוציאה מי גשמים מהבאר הקרובה.
“זהו ראקי, נותר לנו עכשיו רק להתחבא כאן עד מחר בחצות.” אני אומרת לו אחרי שאכלתי. אני מנסה לתת לו גם לאכול, אבל את הרוב הוא פלט החוצה.
“מפונק קטן.” אני נוזפת בו. “הגיע הזמן לישון.”
אני מחפשת בית שיש בו מקום נוח לשים את הראש. מקום שגם אוכל לישון בו אבל גם שלא יהיה בולט מדי במקרה ומישהו יגיע.
אני מוצאת מקום מאחורי ארון כלים. אני משכיבה את ראקמו בעדינות, שהחל לרטון כמעט מיד.
“אתה יכול לבכות כמה שתרצה, נסיך צעיר. אני עייפה.” אני נשכבת ונרדמת מיד.
וקמה לקול צרחותיו של ראקמו. אני משפשפת את עיניי. כל גופי דאב ומיאן לזוז, כאילו מיזהו אוחז בו בלפיתת ברזל.
כבר בוקר?
“ששש…” אני מרימה את ראקמו על כתפי. “נשאר קצת ממחית תפוחי האדמה, ראקי. אל תדאג.” אני קושרת את ראקמו אל חזי שוב, הפעם ביסודיות. אני יוצאת החוצה כדי לשתות ולראות היכן השמש נמצאת בשמים. אין הרבה מים בבאר אני צריכה לשתות בעיקר זרזיפים שזלגו מהדלי.
פתאום אני שומעת קול עמום. אני קופאת על מקומי ומאזינה.
פרסות?
מישהו רוכב לכאן. לא, כמה אנשים. הרבה מהם.
חיילים?
אני מוותרת על המחית וסורקת את האיזור, מחפשת דרך מילוט אפשרית. אני מחליטה להתחיל לברוח מהכיוון השני. לפני שאני סבה על עקביי אני רואה את השיירה של הסוסים, על גבם רוכבים גברים לבושי מדים. מה שמשך את עיני הייתה דמות אחרת, גדולת מימדים. אישה. אפה ושפתה זלגו דם. עיניה הכחילו והתנפחו.
“היא כאן את אומרת?” גבר צעק אליה בזלזול, “את יודעת מה יקרה אם את משקרת לנו.”
אני מרגישה את דמי קר בעורקיי, ומחליטה לברוח כמה שיותר מהר. אני סבה על עקבותיי ומתחילה לרוץ. שרירי המתוחים כאבו במחאה על התנועה הפתאומית, אבל זה לא הזמן להתחשב בהם.
ראקמו החל שוב לילל בדרכו המעצבנת. “שקט ראקי!” אני מצווה עליו למרות שאני יודעת שזה לא הגיוני לבקש ממנו את זה. “שקט, אני מתחננת!”
ראקמו רק פצח בסדרת יללות מחרידות, שזעקו באוזניי בצורמנות איומה.
משימה מטופשת!
אני שומעת מאחור את הגברים צועקים זה לזה. גם אם לא שמעו את בכיו של ראקמו, לא יקח הרבה זמן עד שיראו את העקבות הטריות. אני חייבת לברוח למקום שבו לא יראו את העקבות שלי כל כך בבירור.
אני נבלעת בין העצים והסלעים בתקווה שלא ימצאו אותי. אני מתנשפת בקולניות כשאני עוצרת רק רגע כדי להביט על הסובב אותי. אני מחליטה להמשיך ולטפס מעלה, אל קצה ההר. אני ממשיכה לרוץ, מביטה מסביב כדי למצוא מחסה.
אני שומעת קול שמהדהד ברחבי היער, ציפורים מתעופפות בבהלה בין העצים. אני קופאת על מקומי כשאני מבחינה בסוסים. הם דוהרים ישר לעברי, אבל אלו לא הסוסים של הרודפים אחריי. אני נושמת לרווחה כשאני מזהה שזוהי שיירת ציד, וממהרת לעזוב את המקום.
“שלום ילדה,” קול מוכר מעביר בי צמרמורות, “מה מביא אותך להסתובב כך ביער שלי, המ?”
אני מסתובבת לאחור כדי להביט בגבר הלבוש פרוות, כשקשת הציד הענקית שלו בידיו, מיתרו משוך לאחור בהיכון, אך ללא חץ. ראשו לא מכוסה.
אני מתחילה לגמגמם בפחד, אבל מיד ממשיכה לרוץ.
הגבר אוחז בכתפי ומטלטל אותי בחוזקה. “לא הפעם חומד, החכמתי. אני לא נותן לך הזדמנות לברוח.”
אני מנסה להשתחרר, “לא!” אני נאבקת בכל הכוח שכבר אין לי, אבל לא נראה שלגבר איכפת. “לא, בבקשה, לא!”
הוא מסובב אותי וכורך חבל סביב ידיי, “זהו הגורל, חמדתי. יצאתי לצוד איילים וחזרתי עם שלל שמכניס אצבעות לתוך עיניים.”
“לא, בבקשה…” אני מנסה להתחנן, “מישהו ימות אם תחזיר אותי חזרה. משפחה שלמה!”
הציד מביט בי באדישות, “אנשים מתים כל יום, מותק.” הוא מחייך אלי חיוך קר ומושך אותי לכיוון סוסו.
“לא! לא!” אני מתפתלת ומנסה לבלום את התקדמותי כשאני תוקעת את רגליי באדמה. “בבקשה, לא!”
“איזו עקשנית,” הוא מסנן כשאני מסרבת לתת לו להעלות אותי על הסוס. “תפסיקי כבר להשתולל!”
“לא!” אני צועקת. “הצילו!” אני בועטת לכל עבר. “הצילו!!”
“הצרחות שלך לא יעזרו לך, כלבה ארורה,” הוא יורק כשאני בועטת בו באף. אני נאבקת ומחליטה להוציא את זעמי על הסוס, שנבהל מהבעיטות שלי והחל גם הוא בועט לכל עבר.
“לכל הרוחות! מספיק עם זה!” הציד זועם אחרי שקיבל מכה מראש הסוס המבוהל. “שדה פרחחית!” הוא סוטר לי בכוח ואני נופלת על הגב, עולמי מחשיך לרגע, צלצולים ממלאים את אוזניי. “אמרו לי ילדה בת שמונה, לא כלבה מיוחמת!”
הוא אוחז בי שוב אחרי שמרגיע את סוסו. אני חוזרת לעשתונותיי ברגע שאני חשה שוב את לפיתת הברזל.
“הצילו!!!” אני צורחת, ואני נשמעת כמו חיה. “הצילו!!!!!”
“אמרתי לך, אף אחד לא שומע. את סתם מבזבזת את זמנך.” הוא אוחז בי וקושר את רגליי. “תהיי ילדה טובה ו…-”
“הצילוו!!!” אני מחרישה את אוזנו.
“אמרתי לך, אף אחד..-”
“מה לעזאזל קורה כאן?” אני שומעת קול שנשמע לי מוכר.

היביס – חלק 8
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (7)

אכפת* (זו הטעות היחידה שאני ראיתי.. אולי יש עוד שפספסתי, אבל אני לא חושבת)
פרק מעולה!! (אין לי מה להוסיף כל כך..) תמשיכי!

02/10/2015 13:08

את חייבת להמשיך! זה ממש יפה

02/10/2015 13:43

כואב לי על זאת שעזרה לה… ומעניין מי זה עכשיו (חח פתאום הנסיך בא)..
תמשיכי

02/10/2015 14:59

המשךךךך

02/10/2015 17:56

אולי זה הנסיך או האיש שחבש לה את הרגל.. מעניין מחכה לפרק הבא!

02/10/2015 18:24

מחכה להמשך!

02/10/2015 21:05

תודה רבה למגיבים! ממשיכה היום ;)

03/10/2015 19:10
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך