קלואי
מקווה שתאהבו.
ונא להגיב. אשמח לכל סוג של תגובה.
גם ביקורות בונות יתקבלו.
תודה!

היום שאחרי – פרק 1

קלואי 08/09/2012 586 צפיות 8 תגובות
מקווה שתאהבו.
ונא להגיב. אשמח לכל סוג של תגובה.
גם ביקורות בונות יתקבלו.
תודה!

קרני השמש החמימות חדרו דרך חלון חדרה של שֵׁלי בקומה העליונה של הבית.
הציפורים צייצו בחדווה שמחות על עוד יום שטוף שמש. שֵׁלי התעוררה מִשְׁנָתַּה והתרוממה במיטתה כדי להסתכל בשעון המעורר שמוצב על השידה.
‘חמש דקות קודם’ חשבה לעצמה ‘כנראה בגלל ההתרגשות’ וכיבתה אותו.
היא הזדרזה לקום מהמיטה, פתחה את החלון לרווחה והסיטה את הווילון, אחר כך נגשה לתמונה שהייתה מוצבת על יד השעון המעורר, “בוקר טוב אמא.” אמרה ונשקה לתמונה.
שֵׁלי לקחה את בגדיה שהיו מונחים על הכיסא מאתמול בלילה ונכנסה למקלחת.
היא התארגנה בזריזות, מצחצחת את שינה, מברישה את שערה ושוטפת פנים. היא החליפה בגדים ויצאה מהמקלחת כדי לבחור את הנעליים שתנעל היום, לבסוף בחרה בנעליים האהובות עליה ביותר, נעלי סניקרס לבנות.
היא בחנה בצורה מעמיקה מזה מספר חודשים את בבואתה שהשתקפה אליה מהמראה; דמות רזה וחיוורת עם פנים לבנות, עיניים ירוקות וגדולות,שיער חום-שחור חלק, חולצה כחולה ומכנסי ג’ינס כחולות- הצבע האהוב עליה.
היא התנערה מהמחשבות השונות שעלו במוחה ומיהרה לקחת את התיק ולרדת למטה.
במטבח על דלת המקרר ראתה פתק מאביה בו נכתב “בהצלחה חמודה, אוהב אבא”. היא שמה לב שהוא השתדל לקום מוקדם יותר כדי להכין לה ארוחת בוקר. היא הניחה את התיק והתיישבה לאכול. האוכל היה טעים והיא תהתה בינה לבין עצמה מדוע, הרי זה בדרך כלל מה שהיא התרגלה לאכול מאז התאונה, ארוחה שכוללת את רוב אבות המזון בתוספת ויטמינים. חביתה עם פרוסת לחם, מלפפון וגבינה. היא סיימה לאכול והתכוננה לצאת לא לפני שכתבה גם היא פתק לאביה למקרה שיגיע לפניה לבית. “תודה אבא, נדבר כשאחזור”.
שֵׁלי לקחה את התיק, יצאה מהבית ונעלה אותו במפתח.
‘אוקי’ אמרה לעצמה ‘שנה חדשה, התחלה חדשה, צריך להשאיר דברים מאחור ולהתחיל ברגל ימין.’ וכך עם ההחלטה החדשה בראשה הלכה לבית הספר.

* * *

בוקר, יום ראשון ללימודים, התחלה חדשה של שנה אם כי לא השתנה משהו במשך הזמן שאני לומד פה. כרגיל עומס של מבחנים, לימודים, שיעורי-בית, מטלות ועבודות שונות ומגוונות שהמורות והמורים רגילים להטיל על תלמידיהם בכל שנה ושנה.
כאילו שאין לנו חיים, כאילו שהם אינם יכולים לוותר קצת, להעמיס פחות, להתחשב יותר…
טוב, מספיק עם הקטנוניות והמחשבות מעוררות הרחמים האלו, צריך להתעורר.
אני מתיישב במיטה ופותח עיניים, מסתכל מסביב על החדר ועיני נעצרות על שעון הקיר הגדול שתלוי מול המיטה, השעה הייתה שבע ועשרים וזה אומר שיש לי עשר דקות להתארגן ולצאת לדרכי, לכיוון בית הספר. קמתי באיטיות ובחוסר חשק לכיוון המקלחת ובדיוק אז נשמעה דפיקה על דלת חדר השינה שלי.
“כן?” אמרתי, מפהק תוך כדי.
אמי פתחה את הדלת, “בוקר-טוב,” אמרה “אני רואָה שהתעוררתַ, ורק רציתי ליידע אותך שאם תתארגן מהר אני אוכל להקפיץ אותך חצי דרך.”
“אני עוד ישן,” עניתי לה בחצי צחוק ולפני שתוסיף עוד משפט או שניים לגבי החשיבות של ללכת לישון מוקדם, ולא להישאר ערים עד אחת-שתיים בלילה, וכמה זה שומר לי על הבריאות, ועוד ועוד, הוספתי: “אני כבר יורד.” והיא סגרה את הדלת מאחוריה.
התארגנתי מהר, מה כבר יש לי לעשות? ללבוש חולצה, מכנס, נעליים, להעביר מברשת על השיער ו..זהו. אה, וכמובן לשטוף פנים ולצחצח שיניים. די ברור, לא?
אני לא כמו אחותי בת השתים-עשרה שקמה שעה לפני הזמן כי חצי שעה היא רק יושבת לסרק את השיער שלה, שבין כה וכה חלק גם ככה, ועוד חצי שעה עומדת מול ארון הבגדים כדי לבחור איזה בגד תלבש היום. כאילו שלבוא לבית הספר זה איזה אירוע חגיגי שצריך לבחור בקפדנות איזה בגדים תלבש ואיך השיער שלך יראה ואם לא תתאים את הנעליים לצבע של המכנס או החולצה אז משהו כנראה לא בסדר אצלך בראש…
בחיי שאני לא מבין אותה. היא ואני שונים זה מזה בהרבה תחומים והתחום הכי בולט זה, איך לא, הלימודים. היא משקיענית ואני לא.
סיימתי להתארגן וירדתי למטה, שתיתי את התה שלי ואכלתי פרוסה של עוגת מייפל שאימי הכינה במיוחד בשבילי לרגל השנה החדשה. היא יודעת שאני אוהב את העוגות שלה. הכנסתי את הסנדוויץ’ לתיק ויצאתי מהבית לכיוון המכונית, מחכה לאמא שלי שתבוא.
נכנסנו למכונית והיא התניעה. פתאום נזכרתי ששכחתי לקחת את הסקייטבורד, אמרתי לה שתחכה והלכתי להביאו. עליתי בקלילות את גרם המדרגות הקצר ונכנסתי לחדר. ‘איפה שמתי אותו?’ תהיתי.
סקרתי את החדר במהירות ונזכרתי שהנחתי אותו מתחת למיטה. התכופפתי במהירות ושלפתי את הסקייטבורד.
צעקתי “יום טוב” לאחותי בתקווה ששמעה וסגרתי אחריי את הדלת. נכנסתי למכונית ונסענו.
בדרך הרמתי את מבטי לכיוון השמש והשמיים הבהירים ותהיתי איך השנה הזאת תיראה ומה יהיה איתי. אימי קטעה את מחשבותיי. “הנה, אני מורידה אותך פה. יום טוב.” ונשקה לי על הראש.
“אמא, אני לא תינוק!” התרגזתי.
“אתה התינוק שלי.” השיבה בחיוך. גלגלתי עיניים ויצאתי.

היום שאחרי – פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (8)

מאד אהבתי את המעבר בין נקודות המבט שלה ושלו! זו רק ההתחלה אז אין לי יותר מידי מה להגיד חוץ מדבר אחד קטן: הקצב של הסיפור מהיר מידי זאת אומרת מדובר בבוקר ראשון ללימודים ויש הרגשה במהלך הקריאה שהכל לחוץ ובכל שנייה חייב לקרות משהו..
אני ממליצה לך להאט טיפה את הקצב בכך שתתארי יותר; את מזג האויר, את האור שמסתנן דרך החלונות, את הקימה האיטית וכו’
אבל בסך הכל הכתיבה שלך טובה! מחכה בקוצר כולל להמשך! :)

09/09/2012 09:29

*רוח

09/09/2012 09:30

זה ממש יפה! כ”כ (כול הכבוד)
אני מכה כבר להמשך!

09/09/2012 09:42

וואו! תודה רבה. שמחה שאהבתן =]

11/10/2012 10:38

הכתיבה פשוט מושלמת!
לא מהר מידי ולא איטי מידי.
את חייבת להמשיך ולדבוק בסיפור הזה כי אני ממש מתה להמשיך לקרוא אותו.
תמשיכי במהירות… :)

07/12/2012 06:45

תודה רבה לכולן!
אני שמחה שאהבתם. אני אמשיך כשיהיה לי המשך.
הנה אני!, תודה. התגובה ממש מחממת את הלב :)
חג שמח.

01/04/2013 14:22

אני אוהבת את הדרך בה הוא מתאר את הדברים במעין סוג של הומור שחור…

09/07/2013 04:01

תודה!

26/09/2013 15:39
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך