ChocolateChip
*בקרוב פרק אחרון*

הייתי פה -פרק 2

ChocolateChip 21/09/2020 96 צפיות אין תגובות
*בקרוב פרק אחרון*

“זה קמע” אמרתי. צבי בא לומר משהו והפסיק את עצמו.
“אתה יודע מה בפנים?” הפעם שאלתי והוא נידנד את ראשו לשלילה.
“יש בפנים תמונה של בעל הפתק, וגם את הפתק עצמו… יש לך מושג מה אלו המושגים האלו?” שאלתי כשאנחנו עדיין צועדים בקצב אחיד ולאט ברחובות צרים.
כבר כל החניכות נעלמו עם המדש”ית כנראה הגיעו לבתיהם.
צבי אמר שהוא לא יודע, אז הייתי חייבת להסביר לו מההתחלה.
“הרב הראשי של ברסלב הוא רבי נחמן מאומן… אחריו היה רבי נתן, אבל עדיין לא נהוג שישב עוד רב מעל כיסאו של רבי נחמן. הוא אמר שממנו ועד משיח לא יהיה עוד מישהו גדול ולכן לא היה להם עוד אדמור בחסידות.
שנים לאחר מכן בעל הפתק היה איש שלימוד תורה היה קשה לו. הוא ניסה וניסה וניסה ובא להתייאש… עד שגילה את החסידות הברסלברית והחליט שהוא רוצה להצטרף. פעם זה לא היה קל להיות ברסלב, הם היו שונים ולא קיבלו אותם.” אמרתי מסובבת בין אצבעותי את הקמע שוב ושוב.
“יום אחד הוא עבר איזה עברה נכשל במעשה מסויים. הוא הרגיש כל כך הרבה צער וייאוש שנכשל, הוא נהיה חולה מאוד מצער. במוחו נשמע קול האומר לו ללכת לאותו הספר שניסה ללמוד. הוא הלך ופתח את הספר.”
עצרתי לרגע כאילו לתת קצת דרמה לסיפור, אבל סתם ניסיתי לחשוב למה התחלתי לספר לו דווקא את זה. זה לא כמו שאני בעצמי מהחסידות ברסלב.
“לעיניו התגלה פתק בתוך הספר.
הפתק נשלח מהרב שלו שגילה לו את עולם החסידות הברסלברית. הוא נפטר בדיוק ומבלי הרב היה קשה מאוד לא ליפול לייאוש. מה שהרב כתב בפתק זה משהו כזה-”
ניסיתי להיזכר כמה שיותר ממזמן לא ראיתי את הפתק, הוא בתוך הקמע כשחוטים וקשרים מחזיקים אותו בפנים בפנים.
“אני גאה בך מלמעלה. בעבודה שלך, רואים איך אתה מנסה ומתאמץ במעשים שלך…
למרות החטא שנכשל בו עדיין כתב את כל זה ועוד בנס משמיים. בנוסף הוא גם גילה לו סוד, אבל זה לא העניין שאני מתכוונת לספר לך.”
אמרתי מחפשת מה שכן ניסיתי לומר.
“יש שחושבים שחבריו החביאו את הפתק אבל יש המאמינים לסיפור שהוא הגיע משמיים. העניין הוא לא אם זה אמיתי או לא, העניין הוא שגם אחרי הכל הרב עדיין אומר לו שעבודת ה’ שלו טובה. נכון שהוא נכשל וקם ושוב חוזר על עצמו, בסופו של דבר הנשמה שלו טהורה הוא בן אדם טוב.
אם אתה רוצה להאמין לזה או לא זה לא מה שאני מנסה כאן לומר…”
אמרתי שוב והפעם מעבירה לידיו את הקמע.
“זה חוט אחר בגלל שפתחתי לראות מה יש בפנים… יש את הצילום של הפתק, יש תמונה של רבי סבא ישראל שהוא זה שקיבל את הפתק, והכל מקופל קטן קטן בפנים.” ציינתי תוך כדי מראה לו איפה קשרתי חוט חדש.
“קח את זה וזה יזכיר לך תמיד שיש לך נשמה טהורה. אתה בן אדם טוב, אל תדאג לחטאים שלך. מה שחשוב הוא מה שאתה עושה עכשיו אחרי שנפלת…”
אמרתי, צבי היסס לרגע ואז שם את הקמע מסביב לצאוורו.
הרגיש לי קצת מוזר שהקמע שלי עונד אותו מישהו זר אבל ידעתי שזה הדבר הנכון.
הקמע היה מסביב לצאוורו כשהוא עדיין אוחז בו בידיו ממשש ומחייך בתמימות.
הלכנו ברחוב שקט, קלטתי שאנחנו ממש קרובים לבית של המדש”ית וכנראה גם לבית שלו. הבטתי מסביב מנחשת איזה הוא הבית של צבי.
נעצרנו ליד בית מסוים. הוא נשם בכבדות ובקול, מכין את עצמו להיכנס מול הוריו.
“יש לך שני אופציות…” התחלתי לומר מבלי להבין מדוע אני בכלל מדברת.
“ללכת לחשוב לעצמך, לומר תהילים להתבודד. או להיכנס ישר ולשתף את ההורים, להתנצל ויהיה טוב.” הסברתי בעצמי מרגישה קצת מתוחה בשבילו.
פניו הבהירו לי שזה מסובך והוא בטוח מעדיף את האופציה הראשונה.
“האופציה הראשונה יותר נוחה.” אמרתי, מבינה אותו.
“אבל השניה יכולה לגרום לך להתחלה יותר טובה. ההורים יראו את השינוי ויהיה מישהו שיוביל אותך…” הסברתי וכבר הייתי מוכנה לנופף לשלום ולהתפלל שהוא יסתדר.
מה עוד אחת כמוני בחולצת תנועה יכולה לעשות? הראתי לו שהוא טעה עכשיו זה לאן שהוא רוצה לקחת את עצמו.
“כנסי איתי!” צבי אמר והתחיל לצעוד, נעמדתי במקומי מופתעת. “מה פתאום!… עד כאן זה כבר לא מתאים….” חשבתי לעצמי מנסה למצוא מילים יפות בכדי להסביר את זה.
“לצערי הם התרגלו שאני מביא בנות הביתה… אבל אולי זה יסמל להם את השינוי כשאת תיכנסי עם החולצה שלך, והחצאית…” צבי אמר ומבלי לתת לי לענות הוא קרא בקולו לעבר החלון של הבית בקריאה של צעקה, “אמא!”…
פניה החיוורות של אמא שלו צצו מעבר לחלונות. שמעתי ברקע את אביו אומר, “ה’ ירחם עליו, מה עכשיו הוא עשה??”…
מבלי להבין מה קורה הכל זז מהר מאוד. נכנסתי אחרי צבי.
“תארגנו לנו מקום בשולחן!” הוא אמר כשהוא יודע ושומע את אחים שלו בבית נאנחים, וקצת מתעצבנים שדווקא עכשיו הוא מגיע…
“מי זה אנחנו?” אמא שלו שואלת ממהרת לצאת מהמטבח עם עוד שני צלחות. “רק שזו לא תהיה זאתי מפעם שעברה…” שמעתי אותה לוחשת בקול.
שמעתי את כל זה ועדיין עמדתי קפואה כאילו לא שם מנסה למצוא דרך לסרב… אולי הגזמתי עם כל זה? רק ניסיתי לעזור.
אמא שלו הסתכלה עלינו מופתעת, מהמראה שלי במיוחד.
אליי הם לא ציפו.
אף אחד לא שם לב שהוא עונד קמע, הם היו עסוקים בחולצת תנועה שלי ואחרי זה בחצאית הארוכה.
הרגשתי מאוד לא במקום למרות שזה בית דתי והאמא גם לבשה ארוך.
“ברוכה הבאה!” לפתע הם קראו מחייכים ומפנים שני כיסאות.

הייתי פה -פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך