הייתי פה -פרק 3 פרק אחרון

ChocolateChip 21/09/2020 173 צפיות אין תגובות

“ברוכה הבאה!” לפתע הם קראו מחייכים ומפנים שני כיסאות.
“תודה…” מילמלתי מנימוס.
התחלנו סעודה שלישית בנחת והכל הלך טוב.
אני בביישנות שלי, לא יודעת איך נתקלתי למצב הזה לא דיברתי הרבה.
אם רציתי מאכל כלשהו ביקשתי ואז אמרתי תודה.
חוץ מזה שתקתי. גם צבי שתק.
כמובן שידעתי שמישהו יתחיל לשאול בקרוב, אז החלטתי להיות זו שתפתח בשיחה.
“איזה בית יפה, איזה אוכל טעים… מי הכין את החלות? אני חייבת מתכון.” דברים שטחיים אמרתי אבל לפחות לא שתקתי.
“איך קוראים לך? מאיפה את? איך הכרתם? מתי הכרתם?” כל השאלות צצו. ראיתי את צבי מתחיל להרגיש לא בנוח מתלבט איך לברוח מהשאלות.
הוא מיהר לקום מהשולחן לגשת להביא עוד קנקן מים.
ידעתי שמהמטבח הוא מקשיב מנסה לחשוב מה לספר להורים.
“אני קוראים לי שבות אורה.” אמרתי רואה את עיניהם של ההורים מופתעים שלא רק בת דתיה הביא להם פה הבן שלהם, גם אחת עם שם דתי חזק.
“אני מדריכת חוץ, זה אומר שאני גרה הרחק מכאן אבל החניכות שלי הן מפה.”
הסברתי פחות או יותר מבלי להיכנס לדיוקים.
האחים שלו התחילו אחד אחרי השני לספר את שמם ואז גם ההורים, הם כנראה חשבו שאני חברה שלו או משהו.
התחלתי להבין שהוא הביא בעבר כמה בנות מבתים מפורקים להכיר את המשפחה, כנראה בכל פעם הוא חשב שמצא את האחת לכל חייו.
לי זה מוזר, עוד לא גמרנו תיכון.
“רגע אז מתי הכרתם?” עלה השאלה שוב.
מהמטבח נשמע נפילה של כלי, אמא שלו קמה לעזור.
מיהרתי בעצמי ללכת לשם.
“שבי שבי, צבי מסוגל להתמודד עם זה.” אמרתי בביטחון.
נכנסתי למטבח ויחד בלי לדבר ניקינו את המים שנשפכו והזכוכית שנשברה.
“יש לי רעיון מה לענות להם!” אמרתי לו מתוך השתיקה. “אחרי זה אני חייבת לחזור למדש”ית הם מארחים אותי יפה מאוד…” הוספתי ויחד צעדנו לסלון מעלים חיוכים על פנינו.
“סליחה נפל הקנקן המים…” צבי השיב לאמו הדואגת.
“ניקיתם גם את הזכוכיות?” האמא נבהלה.
“בטח! הבן שלך חונך היטב, הוא ידע בדיוק מה לעשות!” אמרתי בביטחון, מתיישבת ליד צבי.
“אתם בטח לימדתם אותו היטב לא כל אחד מתנהג בצורה כל כך מכובדת וגם יודע לעשות מטלות בית.” הוספתי משבחת אותו.
ההבעות המובכות של ההורים והאחים הראו לי שהם לא מבינים מאיפה נפלתי, ומאיפה אני רואה טוב בילד הזה.
“הייתם צריכים לראות אותו היום, הוא עזר להחזיר בקבוק של חניכה שלי שהתגלגל…” התחלתי לומר.
“אנחנו לא מכירים לכל כך הרבה זמן, אבל הוא מצא אותי כשאבדתי בדרכים כאן בעיר. כל השכונות האלה מאוד מבלבלות לילדה כמוני…
צבי הבחין שעוד רגע השמש תרד ואפסיד את המצווה של סעודה שלישית והזמין אותי לבוא אליכם להתארח ולאכול.”
סיפרתי, רואה איך המבטים של האחים מופתעים.
לעומת זאת האמא והאבא ידעו בתוכם שבנם הוא טוב.
אמא דומעת מסתירה שהיא בוכה, האבא מחייך ליבו שלם.
“הוא חונך היטב.” חזרתי על המילים האלה הרבה.
— —
“תודה רבה על האירוח החם, האוכל מאוד טעים והבית שלכם מאוד יפה.
אני חייבת עוד לחזור אחרי שבת הביתה, כך שאני צריכה למצוא את דרכי חזרה…” הסברתי יפה וקמתי לקחת ברכון לברך.
אחרי כמה דקות בהם נפרדתי מכולם וחזרתי שוב ושוב לשבח ולציין על צבי כמה מידות טובות יש לו, יצאנו החוצה שנינו.
הוריו חשבו שהוא יוביל אותי הרחק לבית שבו הייתי צריכה להגיע ושאבדתי.
רק בינינו ידענו את הסוד, שבכלל הבית של המדש”ית באותה שכונה.
“תודה רבה על הכל!” צבי אמר מחייך כולו ובידיו הקמע, מנסה להחזיר לי אותו. כמה קרץ לי הקמע שלי, כל כך התחברתי אליו.
“תשאיר אותו אצלך, זה סימן שתמיד תזכור שיש אצלך נקודות טובות.
בכל פעם שקשה זה יזכיר לך להתמקד בטוב, וגם לגבי מכשולים וחטאים.
יום אחד תעביר אותו הלאה, אל תסתפק בלהצליח בעצמך תעזור לאחרים!” אמרתי מבריחה מראשי את הדעות שרוצות את הקמע חזרה.
“איך אני יכול לשכוח?! את עזרת לי להפסיק לעשות בעיות ולחטוא.
עכשיו המשפחה שמחה ואפילו גאה בי…
אם אני לא טועה מה שעשית היה להראות להם את הנקודות הטובות, מעשים קטנים של אור שעשיתי בתוך כל הכישלונות שלי.
זה היה גאוני!” צבי אמר.
“יופי, עכשיו תיקח את זה לאן שאתה צריך.
תחזק את הטוב, תכפר על הדברים שנכשלת בהם.
עכשיו תצליח, ואם תיפול תזכור להאחז בטוב הקטן ותגדיל אותו!”
סיכמתי והלכתי משם, מנופפת להתראות.
מרחוק ראיתי אותו נעמד מתחת לנורת הרחוב שנדלקה, חושב לעצמו, מסתיר את הדמעות.
אותו היום נזכר היטב אצלי וכנראה גם אצלו.
הגעתי לעוד פעולות והחיים המשיכו.
אחרי חודשים רבים לקראת סוף השנה אחרי פעולה המדש”ית סיפרה לי שצבי התקבל להדרכה בסניף אצל הבנים.
היא אמרה שהוא ביקש להעביר לי פתק.
הפתק היה בתוך בד עור בדיוק כמו הקמע, רק פתוח בכדי שאוכל לקרוא מה כתוב בפתק עצמו.
“שבות אורה-
תודה רבה בזכותך גרמתי לחבורה הישנה שלי להפסיק, ניסיתי להגדיל את הנקודות הטובות… כל זה את יודעת.
מה שאת לא יודעת זה שהחלטתי באותו הערב כשהלכת ונשארתי לבד ברחוב, שמה שאני עומד לעשות בכדי להעביר הלאה הוא להיות מדריך. כמוך.
יום יבוא והקמע שעליי יעבור למישהו אחר וכך הלאה, ואיתו הוא ישאיר שביל של נקודות טובות בשביל אחרים להחזיק עליהם ולהתעלות מעלה.
ידעתי שאת היית מחוברת לקמע שלך, יכולתי לראות.
בגלל זה ניסיתי להחזיר לך אותו.
כיום גם הבנתי מדוע את כל כך נקשרת אליו.
החלטתי לתת לך סוג של קמע לזכרו, שבתוך את יכולה להכניס כל דבר בגלל זה הוא עדיין פתוח…
תמיד רציתי להגיד לך תודה, לא ידעתי איך. לא ידעתי מה יהיה נכון.
משכתי את הזמן ואני יודע שבטוח גמרת שנתיים טובות של הדרכה, ככה שבקרוב את גם תפסיקי להדריך כאן.
הזמן בורח לי וחשוב לי לומר לך תודה, היית דמות גדולה עבורי.”

נדהמתי וגם שמחתי לראות את כל הטוב שאני הספקתי להשאיר בעיר הזאת. בעיר שבה פעם הדרכתי.
הגעתי למחוייבות בשביל שאוכל בסוף לקבל תעודת בגרות.
על הדרך הספקתי לעשות כל כך הרבה טוב, ועוד ללמוד מכל המקרים ולגדול בעצמי.
באותו היום נפרדתי מהמדש”ית מהחניכות, מהסניף והקומונרית. קיוויתי שיום אחד אראה אותם שוב, גדולות וחזקות יותר.
שהסניף יהיה ענק, והחניכות שלי הן יהיו בעצמן מדריכות.
יום אחד, אבל היום אני ממשיכה הלאה למוקד הבא.
שם צריך להתחיל שביל חדש של נקודות טובות.
יצאתי מהעיר בתחושה כבדה אבל טובה, עם קמע חדש מסביב לצאוור שלי וחיוך ענק מקשט את פני.
מעכשיו אני יכולה לומר- “הייתי פה”!

הייתי פה -פרק 3 פרק אחרון
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך