הכרך החסר – פרק י”ט

16/10/2019 60 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

הכרך החסר – פרק י”ח


–היום השמיני. 19:20. חניון מוטל בקנדה–

טרייסי שנאה את עצמה.
היא קיללה בשקט בשעה שניקתה את הסכין ואת עצמה מדמו של וורן.
היא חשבה שהיא סיימה עם האנשים הנוראיים האלה ממזמן, אבל לפני כמה חודשים הם יצרו איתה קשר שוב, ואיימו עליה שאם לא תעשה כדבריהם – גם אחיה יסבול.
אז היא עשתה מה שהם אמרו.
הכול התחיל לפני כמה שנים. בגרמניה. היא ‘טרייסי הארנבת’ וחברה הטוב – ‘ג’רי המטורף’ היו זוג יתומים בלתי נפרדים כמעט, שלמרות שהיו חסרי כל – זה לא הפריע להם. לא היה להם בית, אז הם עברו ממקום למקום וחיו על חשבון אלה שכייסו או פרצו.
הדבר היחיד הפריע להם היה אחיה של טרייסי, דיק, שלא ידע על מעשיהם, אבל תמיד חשד במשהו והזהיר את טרייסי שאם לא ‘תיקח את עצמה על הידיים’ כמותו – זה לא ייגמר בטוב.
הוא צדק. הכול השתנה כשהם פגשו את הזקנה.
היא סיפרה להם שלאף אחד לא אכפת מסתם יתומים עזובים. שהיא יכולה לעזור להם ולקחת אותם למקום בו הם יהיו האחים הגדולים והחזקים בתוך משפחה חמה.
הרעיון קסם לטרייסי אבל ג’רי הסתייג.
במשך כמה שבועות הם התווכחו והתווכחו בנושא. טרייסי הרגישה שמגיע להם טוב יותר, ושכדאי ללכת על ההצעה. ג’רי החליט שהוא לא הולך והתחנן שטרייסי תישאר.
יום אחד מצאה טרייסי את הזקנה וסיפרה לה על ההתלבטות שלה.
הזקנה אמרה שהיא מבינה, אבל שתוצאות ההחלטה בידיהם בלבד.
טרייסי לא הבינה.
אותו לילה מצאה טרייסי את ג’רי כשאכל את ארוחת הלילה שגנבו מהמאפייה המקומית.
לפני שהבינה מה היא עושה נתנה לו חיבוק גדול ואז רצה משם. היא לא רצתה להתלבט יותר האם להישאר.
ג’רי רדף אחריה ותפס בידה “אני מבין שהארנבת החליטה”.
“כן,” אמרה. “ואני רוצה שתבוא”.
“דיברתי עם אחיך היום,” אמר ובעט באדמה. “הוא אמר שימצא בשבילי עבודה. אני לא עוזב”.
“חבל מאוד,” שמעו השניים. “לצערי, בחור צעיר, לא אוכל לתת לך ללכת מכאן”.
השניים הסתובבו למקור הקול וראו את הזקנה אוחזת ברצועת שלוש כלבים כלבים מאיימים, ולידה עמדו שני נערים אוחזים ברובי צייד.
הם נסו משם כל עוד נפשם בם. במשך לפחות 3/4 שעה לא הפסיקו לרוץ.
טרייסי נתפסה ראשונה ושמשה בתור פיתיון.
הפיתיון הצליח והיא עשתה חיוך מאולץ כדי שג’רי לא יבחין במלכודת.
הוא מת בגללה.
משם היא הגיעה לאי שום-מקום ובאמת הייתה האחות הגדולה.
אבל היא לא שכחה את ג’רי ואת מה שעוללה לו.
הזקנה הייתה מרוצה מהצלחותיה לכן שלחה אותה לבצע משימות שונות ומגוונות. אבל עכשיו היא נשברה.
‘אף פעם לא חשבתי שאצטרך לרצוח מישהו’.
טרייסי לא התפללה הרבה. היא לא זכרה בכלל מתי הפעם האחרונה שהיא התפללה.
עכשיו היא התפללה מכל ליבה.
היא התפללה שסמי ומיקה דאגלאס בסדר.
שונדי וחבריה ישתפו פעולה כדי שונדי תישאר בחיים.
והיא הכי התפללה לכך שג’ייק יסלח לה. כל מה שסיפרה לוורן המסכן היה אמת – ג’ייק הוא אדם טוב, לא מגיע לו לסבול.
הסלולרי שלה צילצל בדיוק כשיצאה מהמוטל.
“הלו? טרייסי?” שמעה את הקול השנוא עליה.
“כן גברתי, זאת טרייסי,” אמרה באנחה. “הראיות אצלי”.
“טוב מאוד!” אמרה הזקנה. “אחיך יזכה לעוד כמה ימים”.
“אבל הבטחת לי שזה הדבר האחרון שאעשה!” מחתה טרייסי.
היא נזכרה במבטו המופתע של וורן ברגע שבו נעצה בו את הסכין. מבט מייסר מצפון של חוסר אמון.
“נכון, ואני מקיימת אותה,” אמרה הזקנה. “אני פשוט חושבת שלא ייקח הרבה זמן עד שיבינו שאת היא זאת שהרגה את הבחור המסכן, והמקום הכי בטוח להיחבא בו הוא בבית”.
“באי” השלימה טרייסי את המשפט בנימה של עצב.
“בהחלט,” אמרה הזקנה. “אם את רוצה – אוכל לארגן לך דרך הגעה כבר ברגע זה”.
“ולא יקרה לאחי שום דבר?”.
“מטעמינו – לא,” אמרה הזקנה. “אבל אני לא אחראית על ההחלטות של השחקנים האחרים”.
“זה הכול סוג של משחק בעינייך, הא?” נחרדה טרייסי.
“אלא מה?”.

–היום השמיני. 23:40. חוף הוואי–

ספי מצא את מראהו לאנס רידל בעזרת הנייד שלו. לבחור הייתה קבוצת פייסבוק עם לא מעט חברים.
הוא נרשם אליה בהצלחה ומצא את תמונתו כשבדק את חברי הקבוצה. גם קלייב בולט היה חבר בקבוצה.
בקבוצה נרשמו חידות מעניינות ופתרונן בתגובות, קטעי וידאו של חידות מסרטים שונים שהורדו מיוטיוב, חידות מוקלטות ועוד…
הקבוצה הייתה פעילה מאוד.
הבעיה הייתה שלאנס תמיד הסריט את עצמו או הצטלם כשברקע מסך כחול, ולא היה ניתן לשמוע רעש רקע.
ספי האמין לקלייב שלאנס יהיה באזור החוף. זה אזור פסטורלי, שקט פחות או יותר ואדם שמצטלם לא יעלה חשד.
ספי חנה בחניון המוביל לחוף, וישר כשפתח את דלת המכונית הצליפה בו רוח הלילה הקרה.
“לעזאזל” אמר בשקט וקיווה שלא יתחלה מהקור הזה.
הוא החל בצעדה מהירה ספורטיבית ושפשף את ידיו זו בזו. זה קצת חימם.
הוא הביט סביב. אוהלים. אנשים עושים על-האש. מישהו מנגן עם גיטרה ליד מישהי…
‘אל תחשוב על קים!’.
‘תפסיק לחשוב על קים!’.
‘למה אני חושב על קים?’.
ספי ניער את ראשו וניסה להתרכז ‘זה בטח יהיה קארוואן או מינימום מסחרית’.
פתאום נהייתה לספי הרגשה שמישהו עוקב אחריו.
‘המקום הזה רחב וגלוי, ברור שמישהו רואה אותי’.
אבל החושים של ספי המשיכו לעקצץ. כמעט תמיד הם צדקו.
ספי שם את ידו לאט-לאט על אקדחו, הסתובב לאחוריו בתנופה וכיוון לכל כיוון.
‘אף אחד’.
הוא לא החזיר את את האקדח למקומו אלא המשיך בדרכו. אחרי מספר דקות ראה מרחוק את מה שחיפש.
קארוואן שעל גביו כתוב באדום “רכוש רידל”.
ספי דפק בחוזקה על הדלת “מר לאנס רידל. כאן אס-פי סנדרס, כוח מיוחד,” הוא הוציא את התג “פתח את הדלת, אני כאן רק כדי לדבר”.
מהחלון נראה שאורות של הקארוואן דלוקים מבפנים, אבל לא נשמע שום רחש.
ספי דפק שוב “מר רידל, אם לא תפתח – אפתח בעצמי. ולא אכפת לי משום צו”.
שום קול.
ספי בעט בדלת, ולהפתעתו היא נפתחה בקלות.
הוא נכנס פנימה אל הסלון-חדר שינה-מטבחון באקדח שלוף “מר רידל?”.
אין שום קול.
ממרחק הוא הבחין בווילון שמוביל לחדר אחר.
ספי עבר את הווילון ונכנס לחדר שנראה כמו חדר עבודה קטן. הוא סרק אותו בעיניו.
שולחן צמוד אל הקיר נשא קלסרים עמוסים המסודרים לפי סדר ה-אלף בית. עטים בצבעים שונים היו בתוך כוס, וספרים בעלי כריכה עם ציורים היו מפוזרים מסביב.
בחדר היה גם ארון בגדים עשוי עץ, שהיה ישן וכמעט שבור וכיסא עץ רטוב מ…
‘דם!’.
ספי התכופף וחיפש גופה, אבל מכיוון שלא מצא הביט למעלה.
גופתו של לאנס רידל הייתה תלויה באוויר, דם יצא מפיו.
‘לעזאזל!’.
ספי הוציא מכיסו את הסלולרי שלו מייד והזמין אמבולנס.
לאחר מכן עיין ספי ברפרוף בקלסרים של לאנס.
קלסר אחד היה מלא בחידות בגאוגרפיה. אחר חידות היגיון. ונשארו עוד רבים!
‘נטפל בהם אחר כך’.
ספי הביט על כריכת הספר שהיה מונח הכי קרוב.
‘מעיין החיים?!’.
פתאום הרגיש ספי מכה חזקה בעורפו. ראשו נחבט בשולחן והוא נפל מעולף על הרצפה.

–היום השמיני. זמן לא ידוע. שום-מקום–

ונדי התחילה להתרגל לשגרה היומית.
כמובן שהיא רצתה לחזור לביתה, לחבריה, לנייג’ל… אבל היא שכנעה את עצמה שהכי חשוב שהיא תישאר כאן ותשמור על הילדים.
אולי זה לא היה אחראי לשלוח את ההקלטה בטיול. אם ה’רופאים’ יעלו על זה – הילדים יכולים לסבול!
במהלך ההתארגנות לשינה, אחרי יום מתיש של עבודה עם הילדים, צלצל הטלפון הסלולרי של אקו.
“הלו?” ענתה אקו. “לא, אנחנו רק התחלנו”.
‘אוי לא’ חשבה ונדי.
“לבוא? עכשיו?” שאלה אקו בתמיהה. “בסדר, אנחנו באות”.
“מה קרה?”.
“הרופא צריך לראות אותך,” אמרה אקו. “בדחיפות”.
ונדי בלעה רוק וחייכה “לא ניתן לו לחכות”.
השתיים התארגנו ויצאו מהחדר והגיעו לחדר החשוך והמוכר.
“נתראה בחוץ, אמא”.
“להתראות אקו”.
אקו יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.
תוך רגע נדלקה מנורה חזקה שהאירה את כל החדר. ונדי הסתנוורה לרגע וכיסתה את עיניה בידיה.
כשפקחה עיניים ראתה את החדר המוכר עם המחשבים יותר בבירור. ואז היא הבחינה שהיא לא לבד.
מולה ישבו שני אנשים.
הראשון היה האיש שראתה בהקלטה על סאשה סנואו, שהסביר לילדים שסאשה לא מרגישה טוב.
השני היה אדם צעיר בעל זקן לא מגולח שונדי לא זיהתה.
“שלום לך שוב, אמא ונדי,” אמר האיש מההקלטה. “מה שלומך?”.
“יחסית לחטופה שהחלימה רק לאחרונה מכאבי נפילה – יכול להיות יותר טוב…”.
“בקשר לזה…” אמר האדם השני. “באמת זה היה ניסיון טוב, והוא אפילו הצליח”.
ונדי לא ידעה אם זה טוב או לא.
“במקום לקבל עונש, חשבנו לתת לך עוד משימה” אמר האיש שדיבר קודם.
“מה הכוונה, מר…?”.
“שמי הוא – טאו,” ענה. “אבל את יכולה לקרוא לי לוקי”.
“ואני – אטא” אמר האיש השני. “אבל כולם קוראים לי סמי”.
“לא כל-כך נעים להכיר”.
סמי צחק ואז דיבר “שיחת הטלפון שלך באמת יצאה מהאי למקום לא ידוע. אין לנו יכולת לאתר אותו”.
“מצד שני, זה טוב” אמר לוקי. “החברים שלך יהיו עסוקים בחיפוש מחט בערימת שחת. ובכל מקרה – אנו משיגים אותם בכמה צעדים”.
“אז מה אתם רוצים?”.
“שתחליטי,” אמר לוקי. “בין לסיים כמו סאשה היקרה, לבין לקחת על עצמך משימה לא קלה”.
‘אם סאשה לא הצליחה לברוח – איך אני אוכל?’.
“מהי המשימה?”.
אחד מהמחשבים נדלק ובמסך הופיעה תמונה של 2 ילדם ישנים שנראו לונדי מוכרים מאיזה מקום.
היא נזכרה תוך כמה שניות ואמרה בקול “סמי ומיקה דאגלאס”.
“נכון” אמר סמי.
“המשימה שלך היא לשכנע אותם להישאר באי” אמר לוקי.
ונדי נאנחה “בסדר”.
“מצוין” אמר סמי וחייך.
ונדי דמיינה את עצמה נותנת לסמי אגרוף בפנים, ושהוא מתפתל מכאבים.
“ועוד משהו קטן,” אמר לוקי. “תזכירי לילדים שלך שאסור להביא טלפונים לטיולים הבאים”.
הדלת נפתחה, אבל הדמות שנכנסה לא הייתה אקו.
הייתה זאת בחורה קצת בוגרת יותר מאקו, ונראית יותר מטופחת בלא מעט בחינות מאקו.
“תכירי את המטפלת החדשה שמצאתי לך – תאמי,” אמר סמי. “היא הרבה יותר אחראית ומנוסה בטיפול מצבים מסובכים”.
תאמי נכנסה, הצדיעה ואז גררה את ונדי החוצה.
על הרצפה ראתה ונדי את גופתה של אקו כשהיא שרועה על צידה ומדממת.
“מרושעים!” צרחה ונדי והשתוללה.
‘הכול באשמתי!’.
תוך שנייה נחסם פיה במפית לחה והיא התעלפה לאיטה.

–היום התשיעי. 01:05. כבישי הוואי–

קים לא ידעה אם עשתה נכון.
ההוראה הייתה “כל מי שיפריע לך – תיפטרי ממנו”.
אבל אחרי שניקתה את כל הסימנים שמעידים עליה שהרגה את מר לאנס רידל, פתאום שמעה את קולו של ספי.
והפעם ההיא לא התרחשה בדמיונה.
קים שמעה אותו נכנס ולכן נכנסה לתוך הארון והתחבאה.
תוך כמה רגעים היה גבו של ספי מופנה כלפיה.
יש לה מסלול ירייה בטוח.
‘אם אירה בו הוא לא יישאר בחיים’.
‘אם אתן לו ללכת – אפריל תהיה בסכנה’.
היא יצאה מהארון בשקט וחבטה בראשו בכל הכוח כך שעילפה אותו.
היא קיוותה שלא גרמה לזעזוע מוח.
עכשיו ספי היה מוטל בתוך תא-המטען של מכונית של אדם שנראה גדול וחזק שבא לאסוף אותה.
הוא אמר ששמו “הענק” והוא לא היה מרוצה מזה שקים לא הרגה את ספי.
הענק כפת את ידיו ואת ברכיו של ספי בחבלים חזקים שמצא בקרוואן, וכיסה את פיו ואת עיניו בשק עם מעט חורים שמצא.
הוא פיקד על קים לגרור אותו לתא-המטען בזמן ששרף את כל הקאראוואן, בעזרת שפיכת דלק בכל אזור, וכשיצא זרק פנימה סיגריה.
עכשיו קים הביטה מחלון המכונית הנוסעת, בה נהג הענק כשהיא יושבת במושב לידו, וצפתה בעשן המיתמר ממקום הקאראוואן.
“אני יודע מה את חושבת, קימברלי” אמר הענק.
“באמת?” שאלה קים. “מה אני חושבת?”.
“שאנחנו לוקחים ילדים כי אנחנו הרעים בסיפור”.
“ואתה חושב שאתם לא?”.
“אני הלכתי מרצון, כל אלה שאתם חושבים שנחטפו נשארים שם בבחירתם החופשית”.
“אתה מאמין בזה?”.
“כן,” ענה הענק. “אבל אנחנו לא אוהבים שמפריעים למשפחה שלנו”.
“מה אתה הולך לעשות לו?”.
“אתם צוות, לא? זה תלוי בשניכם…” צחק.
‘מה אני אעשה?’

המשך יבוא…

הכרך החסר – פרק י”ט
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך