אסף
זהירות ספוילר. עדיף לקרוא את הסיפור מהתחלה

המחליף פרק 6

אסף 27/06/2020 47 צפיות אין תגובות
זהירות ספוילר. עדיף לקרוא את הסיפור מהתחלה

למחרת השכמתי קום, התקלחתי וגזזתי את שפמי. אחרי ארוחה קלה לבשתי את הבגד הטוב ביותר שהיה ברשותי, החליפה הישנה של אבי. הכנתי תיק גדול וריק אך מרשים.

את הזמן שנותר לי לפגישה השקעתי בקריאה של עיתון. באותם הימים העיתונים היו “רזים”.

הידיעות בעיתון לרוב הכילו חדשות מקומיות עם מעט חדשות “טריות”, חדשות בנות מספר ימים על הנעשה מצידו המערבי של האוקיינוס האטלנטי. בניגוד להיום הייתה אז משמעות גדולה למרחק הגיאוגרפי.

עם סיום קריאת העיתון יצאתי מהבית מוקדם, שמחתי על היום היפה. הקדמתי בהרבה לפגישה המתוכננת. הפגישה נקבעה בבית החולים העירוני. האיש בשחור שסיכם איתי על מועד הפגישה ביקש ממני להגיע לחדר מספר 67, הוא הדגיש שהחדר בקומת המרתף של בית החולים.

התנועה ברחובות הייתה דלילה. פה ושם פגשתי בסוסים רתומים למרכבות אשר סחבו סחורות לשוק או למחסנים. רוב האנשים בשעות האלו נמצאו בעבודתם, ממש כמו היום.

אחרי הליכה נינוחה של כשעה ראיתי את שער בית החולים. בית החולים הישן ניצב בסוף עיקול הרחוב.

אחרי מספר פסיעות בקרבת השער של בית החולים קול שביר נשמע מאחורי “לאן חושב אדוני שהוא הולך”, נשאלתי על ידי שוער זקן. “חדר 67” אמרתי בנוקשות, השוער הזקן שלח בי מבט חושש ומיהר לחפש עיסוקים אחרים. אני המשכתי להתקדם לתוך המבנה הגדול.

הלכתי במבוך של מסדרונות. קפצתי מעל כמה מזרונים עם חולים חסרי מזל, חולים שלא נימצא להם מקום בחדרים. גרם מדרגות הוביל אותי לאולמות התחתונים של בית החולים.

בית החולים ניבנה לפני שנים רבות והיה מיבנה גדול ופונקציונאלי. הפאר שאופייני לתקופה הוויקטוריאנית בלט בו רק בחלקו החיצוני, מבפנים הוא היה מלוכלך ואפל.

באחד האולמות התחתונים עברתי ליד אחות, “גברתי ידוע לך היכן ממוקם חדר 67?”. האחות שלחה בי מבט רחום, “אדוני, אני משתתפת בצערך בהמשך המסדרון פניה שלישית ימינה. אני ממליצה לך לקחת עגלה אם ברצונך לאסוף את יקירך היום”. דבריה של האחות יצרו בי תחושות לא נוחות והנחישות שלי החלה נסדקת.

ניגשתי בהליכה איטית לאולם אליו הפנתה אותי האחות. האולם אכן היה חדר מתים, זה היה המקום הקריר ביותר בבית החולים. בתוך ארונות גדולים וסגורים היו מסודרים ודאי גופות, זאת לפחות לפי הריח שקיבל את פני בכניסה.

הריחות התערבבו עם ריח קטורות שבערה במספר מוקדים בחדר לטשטש מעט את ריח המוות הקשה. בשל הריחות הקשים השתדלו בבית החולים להחזיק ב”כישלונות שלהם” זמן קצר ככל האפשר.

עם כניסתי לחדר ראיתי אישה שנראתה בסוף שנות החמישים, היא עמדה במרכז החדר. ניראה שהאישה נבהלה ממני. היא אחלה צועקת “לא!!! עזוב אותי תזוז ממני!”. זאת למרות שהייתי מרוחק ממנה עשרות מטרים. פניה של האישה היו חיוורות, ניראה היה שהיא “בילתה” במקום זה זמן רב יותר ממה שתכננה. סוג של טשטוש לא מובן הפריע לי לראות בבירור את מבנה גופה של האישה, מצמצתי בעיני על מנת למקד את מבטי אך זה לא עזר. חשבתי שהטשטוש מקורו אולי באדים של נוזל שימור כלשהו או בעשן של הקטורת.

בחדר הגדול היו ארונות גדולים צמודים לקירות. הארונות הכילו מספר רב של תאים עמוקים, במרכז החדר היו שולחנות ארוכים ומספר כסאות. החדר בתפוסה מלאה ודאי יכול להכיל עשרות רבות של “לקוחות מרוצים”.

התקרבתי למרכז החדר. האישה המטושטשת לקחה צעד פזיז לאחור, מאחוריה היה כיסא, חששתי שהיא תמעד, מיהרתי לגשת אליה על מנת לעזור. מה שגרם לאישה לצעוד אחורה מהר יותר, במקום ליפול לאחור נראה היה שהאישה נכנסה ועמדה בתוך הכיסא. גופה המטושטש פילח את החומר המוצק כמו אדם שעובר דרך הערפל. למעשה היא הייתה הערפל. גם היום אני לא מבין מדוע לא הופתעתי מהתנהגותה של אותה גברת, למעשה מאותו רגע כבר לא הופתעתי כמעט מדבר. “גברת אין לך מה לחשוש אני מבטיח לך” אמרתי לה (באמת שכבר לא היה לה שום סיבה לחשוש). “בואי תני לי יד ואני ילווה אותך מחוץ לאולם העצוב הזה” אמרתי. “ולהיכן תיקח אותה?” שאל אדם לבוש שחור. האיש יצא מבין הצללים, קולו הקפיץ אותי לאחור בצורה מביכה, מזלי שלא היה שם כיסא.

הוא היה איש גבוה בעל מראה סמכותי, עף נשרי ועיניים חדות אפורות מתחת לגבות עשירות, שפתיו היו דקות וצבעם היה חום שחור. הוא המשיך לדבר איתי בלעג מריר מסיבות שאיני מבין גם היום. “איך תיקח את הגברת? זאת דרך ארוכה ואין לך מרכבה מכושפת ובטח שלא הכשרה מתאימה”. האיש לבוש בשחור הוסיף “מלבד זאת יש לך אם אני לא טועה פגישה בעוד כחצי שעה”.

קולו של האיש היה חם וחזק ומבטו היה ממוקד באשה המפוחדת. האיש לבוש השחורים התקרב לגברת אחז בידה בעדינות, ניכר שמגע ידו הפיג מעט את המתח שבו הייתה שרויה.

אני באותם דקות הרגשתי כמו בחלום מוזר מבלי יכולת להתעורר. החלטתי שזה הזמן הנכון להתרחק מהמקום. משום מה לא פחדתי, אך חשתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מחדר מתים מקולל של בית חולים עירוני מוזנח.

יצאתי מהחדר במהירות אולי במהירות רבה, פניתי לכיוון המדרגות על מנת למצוא את היציאה. חשבתי לנסות ולשכוח מכול העניין הלא נעים. בעודי צועד ניסיתי להבין מדוע לא הופתעתי מי מה שראיתי בחדר. אולי כול חיי הייתי מודע לאנשים השחורים. אנשים אשר עושים את עבודתם המסורה בשקט, וכך גם רציתי שימשיכו, בשקט בלי לערב אותי.

מאחורי גבי חשתי במבטו המשועשע של אדם לבוש שחורים, לא מבט מרושע אך גם לא מבט נעים.

המדרגות מעלה לא הובילו אותי לקומת הכניסה של בית החולים. בסוף גרם המדרגות היה מסדרון ארוך שניראה היה כחלק מבית החולים אך ידעתי שזה לא כך. יש לי חוש כיוונים מצוין, לא היה לי ספק שהמסדרון לא היה שם קודם. בסוף המסדרון ראיתי פתח מואר. זה היה מוזר חשבתי לרגע שהלכתי לאיבוד, תחושה נדירה מבחינתי.

המשכתי לצעוד לכיוון האור עד שעמדתי מול פתח שמואר באור חזק. עיני התקשו לראות מבעד לפתח לפחות עד שאישוני התרחבו. עצרתי את תנועתי, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי.

המחליף פרק 6
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך