תולעת סיפורים... ;)
אם אתם לא מבינים מי זה אייר - זה בסדר. זה יתגלה בהמשך. את הפרק כתבו אני וטדי.

המלאך הכושל שלי – פרק 3

אם אתם לא מבינים מי זה אייר - זה בסדר. זה יתגלה בהמשך. את הפרק כתבו אני וטדי.

“אתה מטורף.” ולנטיין הכריזה. “זהו, מטורף, פסיכי, איבדת את זה לגמרי. אם היה משהו בתוך הראש הקטן שלך, זה התאדה.”
היא הסתכלה עליי.
“ברכותי, זאק, יש לך מלאך מטורף לחלוטין.”
הנהנתי באיטיות.
“היי,” מיילס אמר. “אתם לא מבינים? זאת תוכנית אדירה! אני גאון! כל מה שצריך הוא להגיע אל השער הכסוף, לעבור את המדורים, לבעוט בכמה ראשושנים, ולמצוא את הבחור האדום!”
“ולמה נראה לך שהוא יעזור לנו?” ולנטיין שאלה. “בפעם הקודמת שבדקתי, הוא לא בדיוק שופע רצון טוב.”
מיילס חייך חיוך עצום בגודלו. “ההוא שלמעלה שונא אותנו, אז ההוא שלמטה אוהב אותנו. חשבון פשוט, ואל.”
ולנטיין שילבה את ידיה על חזה. “אתה לא יכול לתלות את החיים שלך בזה!”
“אני אחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו.”
“מה?!”
“זה ביטוי, ואל. זה אומר לטפל בבעיה רק כש-.”
“אני יודעת מה זה אומר!”
“ברור,” הוא הניח את ידו על כתפה. “מה שגורם לך להרגיש טוב יותר.”
היא צעקה בתסכול.
“תגידי,” שאלתי. “הבחורה הזאת, שמסתכלת עליו מהחלון, היא לא אמורה לא-לראות אותנו?”
ולנטיין הביטה למעלה, אל הנערה עם העור החום-שוקולד שהביטה מטה אלינו מהחלון בקומה השנייה, ואז חזרה אל מיילס בעיניים מצומצמות לחריצים קטנים ואפורים.
“אתה החזרת את ההסוואה שלך, נכון?”
מיילס חייך חיוך מתנצל-נבוך וגירד באחורי ראשו. “אה, כן, בקשר לזה…”
ולנטיין בעטה בו, כל כך חזק שממש כאב לי לראות את זה, ואז הוא התקפל והיא תקעה לו מרפק בעורף.
“הי! את!” הילדה עם עור השוקולד צעקה מהחלון, ותוך רגע היא יצאה מהדלת הקדמית, בזמן הזה ולנטיין נתנה למיילס ברכית בבטן.
“מה לעזאזל לא בסדר אתכם?!” הילדה צעקה וניסתה למשוך אותה ממנו, ולנטיין לא ממש נאבקה בה. “לא אכפת לי מה את עושה לבחור המסכן! אבל אל תעשי את זה בחצר הקדמית שלי!”
מיילס מיהר להזדקף. “אני לא מסכן.” הוא אמר. “למה חשבת שאני מסכן?”
“אה, בואו נראה, בדיוק עמדת לקבל בעיטה לסרעפת כשעצרתי את המשוגעת הזאת.”
ןולנטיין פלטה איזה ‘היי!’
“את חושבת שאני לא יכול לעצור אותה?” מיילס שאל בזעזוע עמוק. “את הסתכלת עלי? אני מדהים!” הוא הרים קצת את החולצה הלבנה, מחווה בידיו על הבטן שלו.
“חתיכת אידיוט נפוח!” ולנטיין צעקה. “אתה פשוט- פשוט-”
“יפה ומקסים ונוטף קסם אישי?” מיילס הציע.
“עמדתי להגיד סכנת חיים!”
אני הסתכלתי על שני המלאכים האלו שרבו וצעקו ממש מעל הראש שלי, וקלטתי שהילדה עם העור-שוקולד עושה את אותו הדבר, ואז היא הסתכלה עלי במבט שאומר, “אתה יכול להסביר לי מה לכל הרוחות קורה כאן?”
אז תהליך המחשבה שלי הלך בערך ככה: היא לא יודעת על כל סיפור המלאכים ההזוי הזה, אבל ככל הנראה ולנטיין היא המלאכית השומרת שלה, היא לא מכירה אותה כמו שאני לא הכרתי את מיילס עד שהוא הופיע בחדר שלי. לא חשבתי שולנטיין תסכים לבוא איתנו ולהשאיר את הילדה הזאת לבד, לפי כל הדיבורים שלה על נאמנות ועל לא-לעזוב-לרגע. ככה שזה אומר שאם הילדה הזאת לא תבוא איתנו, אני אשאר לבד עם מיילס. זה יהיה כל כך נורא?
הסתכלתי עליו, הוא היה בשיאה של הוצאת לשון ארוכה באופן מעורר השראה לכיוונה של ולנטיין.
ואז פניתי לדבר עם הנערה עם העור-שוקולד, כשהצעקות של ולנטיין ומיילס ברקע. לבסוף הריב שלהם נקטע שהילדה עם העור שוקולד אמרה:
“אתם באמת מלאכים? כאילו, ממש ממש מלאכים?”
ושניהם הביטו בי, ואז בה, ואז שוב בי.
לטובתכם, אני אדלג על רבע השעה הבאה, ורק אגיד שמיילס הרביץ לי לא נורא חזק, וולנטיין כיסחה לי את הצורה בדרך שלא הייתה מביישת מתאבק מקצועי, ושבסוף הסיפור, הילדה עם העור שוקולד הייתה משוכנעת לחלוטין. אחרי שולנטיין הראתה לה את הכנפיים שלה (וכן, היא מסוגלת לקפל אותן לבד. למעשה: הן מופיעות ונעלמות לפי רצונה. היא לא צריכה להוריד את החולצה, והיא בהחלט יכולה לעוף)
והנערה החליטה, לא שאלה, החליטה, שהיא מצטרפת אלינו במסענו למוות כמעט-בטוח. למעשה, היא נראתה די להוטה.
“אז יש לנו רק עוד בחור אחד להביא.”
מיילס הביט בה בשאלה, החזירה לו מבט של “נו, אתה יודע.” והוא הסתכל עליה חזרה במשהו שלא הצלחתי לפענח, וככה זה נמשך. הם דיברו בעיניהם עד שלבסוף מיילס נאנח ואמר בקול: “אני שונא אותו והוא פוץ נפוח.”
“תראו מי שמדבר!” קראתי.
“אני לא פוץ!” מיילס מיהר להגן על עצמו. ולנטיין צחקה. “נפוח- כן. פוץ- לא. וגם אייר הוא לא פוץ.”
“אני כל כך שונא שאת קוראת לו אייר!” מיילס נאנח.
“אם לך מותר לקרוא לי ואל, לי מותר לקרוא לו אייר.”
מיילס שרברב את שפתו התחתונה כמו ילד קטן, ושילב את ידיו על חזהו.
“בסדר, בואו נלך לקחת את מר-עגיל-באף.”
“אין לו עגיל באף.”
“אבל באמת כל כך קשה לך לדמיין אותו עושה אחד?”
ולנטיין נאנחה ותפסה בכתף שלי ביד אחת ובשל הילדה עם העור-שוקולד בשנייה, ומיילס תפס אותי.
איתה לא היינו צריכים לחכות חצי דקה, פשוט היה אור זהוב לשנייה והיינו שם, ואחרי זה היא נראתה ממש בסדר.
היינו באיזה יער אורנים רטוב, קפאתי מקור.
ולנטיין קיללה.
“מה קרה?” שאלתי, היא נאנחה.
“אי אפשר להשתגר בטווח מסוים ממקור קסם חזק מאוד, ככל שהקסם יותר חזק הטווח יותר גדול. מסתבר שהקסם של אייר חזק יותר משחשבתי.”
“כן כן, אנחנו יודעים, אייר חזק ואפל וחתיך.” מיילס נאנח. הלחיים של ולנטיין הסמיקו, וחיוך ניסה לטפס לשפתיה. “המילים שלך, לא שלי.”
“אפשר להתרכז בדברים שאינם רגשות הקיפוח\קראשים פתטיים? כמו, למשל, איפה אנחנו.” הנערה שחומת-העור גלגלה את עיניה.
“את זה תגידי למיילס.” ונלטיין הביטה בו ושילבה את ידיה בחיוך ניצחון. הוא נאנח וגלגל עיניים.
“מצחיק מאוד. אייר היה עושה את זה יותר טוב?”
“ברור שכן! אייר יודע מה הוא עושה! בניגוד אליך, חתיכת-”
“אולי תהיו בשקט?!” פייז’ צעקה. שניהם הפסיקו לדבר בבת אחת והביטו בה. היא נאנחה בכעס וגלגלה את עיניה. “היי, היא התחילה.”
שנייה לפני שולנטיין התכוונה לבעוט במיילס, הנערה שחומת-העור תפסה בידה ומשכה אותה לאחור. מיילס גיחך בקול חלש ולגלגני.
ואני גלגלתי את עיניי. “לפני שאני אבעט בו לפני ולנטיין, מישהו מוכן כבר להסביר מה אנחנו עושים כאן?”
“אמרתי לך, אנחנו צריכים למצוא את אייר.” ולנטיין אמרה, ונשכה את שפתה העליונה כאילו היא מנסה להיזכר במשהו. “אם אני רק אצליח להיזכר בשם של העיירה ההיא… היא אמורה להיות די קרובה, נראה לי שזה נגמר בטאון או משהו דומה.”
“רוקגארדן סיטי, ורמונט.” מיילס רטן. ולנטיין חייכה חיוך רשע במקצת. “לא נכון, זה כזה עצוב! אתה זוכר את השם של העיר? אני לא זוכרת את השם של העיר! ואייר הוא החבר הכי טוב שלי!”
“אאוץ’.” מיילס אמר. “זה כאב.”
אני והנערה הבטנו זה בזו במבטים מבולבלים והיא הרימה את כתפיה בסימן של ‘למי אכפת’. הנהנתי בראשי להסכמה וחזרתי להביט בולנטיין שהחיוך המרושע במקצת עדיין התנוסס על שפתיה. לפני שהבנתי מה קורה כבר ראיתי את הנערה נגררת כמה מטרים מלפני. “מיילס, זאק, בואו!” ולנטיין צעקה לעברי. מיילס לידי פלט קללה והתחיל ללכת אחריה. הנערה שחומת-העור מיהרה אחריהם. אחרי כמה שניות שגיליתי שכולם כבר התרחקו ממני בהרבה פלטתי קללה קצרה ומיהרתי לרוץ לעברם. “חכו לי!”
אני חייב להודות, הפתיע אותי שמיילס היה הראשון להסתובב. הוא הביט בי לשנייה ונעצר, משתדל לא להביט בי. “בוא כבר, זאק!” הוא צעק בקול קצת מתוח, אולי אפילו מובך. הוא בלע רוק כשולנטיין הסתובבה וצחקה. “כבר מאבד את הילד שלך?”
“היי, זה לא אשמתי שהוא כל כך איטי!” הוא צעק עליה. נאנחתי בכעס ובעטתי בו, אפילו הספקתי לראות את המבט המרוצה ששלחה אליי ולנטיין.
הוא הביט בי בלגלגנות וגיחך. “זה לא כאב בכלל. כדאי שתלמד לבעוט חזק יותר אם באמת תנסה להכאיב לי, לא שאי פעם תצליח. אני מדהים מידי בשביל זה.” גלגלתי את עיניי בעצבנות וכמעט בעטתי בו פעם נוספת. הוא פשוט דרש את זה.
ולנטיין נעצרה והביטה במיילס כשפלטה צחוק קצר. “מדהים? באמת, הדבר היחיד שאתה יודע לעשות כמו שצריך זה להיכשל. חוץ מזה, זאת לא חוכמה לנצח בחור ששוקל רבע ממך.”
מיילס עמד להגיב, כשולנטיין תקעה בה את מרפקו והצביעה על על שלט עץ עליו נכתב “רוקגארדן סיטי- קילומטרים”.
“מאה קילומטרים!” ולנטיין צעקה. “הקסם של אייר כל כך חזק שאני לא יכולה להשתגר למרחק של שעה נסיעה ממנו! זה פשוט לא יאמן!”
הייתי היחיד שראה את הלסת של מיילס ננעלת.
“בואו פשוט נלך, בטוח יש כביש בסביבה. אפשר לתפוס טרמפ.” הנערה שחומת-העור הלכה. מיילס ניפח את חזהו ומיהר לראש התהלוכה, ולנטיין הלכה לצידו כדי לוודא שהוא לא מוביל את כולנו לתהום מלא בדובים רעבים. אז אני והנערה שחומת העור הלכנו זה לצד זו.
“זה כל כך הזוי.” היא אמרה. “אתה קולט מה הולך כאן?” היא הצביעה על ולנטיין ומיילס המתווכחים בקולי קולות. “אלו מלאכים, לעזאזל. מלאכים מחורבנים שמינו כדי שישגיחו עלינו בכל זמן נתון, כשאנחנו הולכים לבית-ספר, כשאנחנו אוכלים,” היא רחנה לכיווני. “אלוהים אדירים, הבחורה הזאת בטוח ראתה אותי במקלחת! איו!”
הנהנתי.
“וממה הם בדיוק שומרים עלינו, הא? לי היו חיים מחורבנים, ולפי איך שאתה שותק כל הזמן אני מניחה שגם לך.”
הרמתי את גבותי.
“אתה מדבר רק כשאתה חייב, קשה לא לשים לב לזה.”
“אוי, תשתקי.”
היא צחקה צחוק ציני. “תגיד, איך קוראים לכולם פה בכלל?”
נאנחתי. “אני זאק, אלו מיילס וולנטיין. ולנטיין זאת הבחורה.”
היא הנהנה באיטיות. “אני פייז’.”
שתקנו לכמה שניות. “זה לא נורא מוזר שיש מלאכית שקרויה על שם קדוש?” פייז’ שאלה, הטתי את ראשי מעט הצידה בתמיהה, “ולנטינוס הקדוש, כמו ביום ולנטינוס הקדוש, וולנטיינ’ס דיי?”
משכתי בכתפי.
“ובכלל, חשבתי שכל המלאכים הם גברים.” היא ציינה, משכתי בכתפי.
“לא אכפת לך בכלל, נכון?”
“לא ממש.”
שתקנו לכמה שניות.
“החדשות הטובות הן, שנשמע שה’אייר’ הזה יודע מה הוא עושה.” היא אמרה, הנהנתי.
“אולי לו תהיה תוכנית הגונה, כי מיילס וולנטיין מתכננים לקחת אותנו לגיהינום.”
“רגע, מה?” היא שאלה בתדהמה. “גיהינום-גיהינום? עם אש נצחית ושבע מדור עינויים וכל זה?”
הסברתי לה את מה שמיילס הסביר לי.
“אנחנו עומדים למות? נראה לי שאנחנו עומדים למות.”
“אולי.”
“לא אכפת לך בכלל, נכון?”
“לא ממש.”

המלאך הכושל שלי – פרק 3
דרג את הסיפור

תגובות (2)

וואו, השלמתי פרקים עכשיו ו ו ואני פשוט חולה על הכתיבה הזו שלכן. היא זורמת, מדהימה, ודומה יותר לזו שיש בספרים. יש כאן המון קטעים שהעלו לי חיוך (די קשה, אם זה קשור בקריאה). מאוד אהבתי. וגם את הדמויות. והרעיון ממש מגניב.
בקיצור, תמשיכו.

16/10/2014 21:28

    הסגנון הזה הוא יותר טדי, ואני מסכימה אתך שתמיד הוא גורם לי לחייך :) (כן.. אני צריכה להשתפר בכתיבה כזאת..)
    תודה על התגובה :)

    17/10/2014 01:12
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך