המסע בעקבות האדם שדרס את האהבה – הקדמה

"סיימת לארוז?" קולה של רונה נשמע דרך הטלפון
"כן אהובה שלי, בעוד שעה וחצי כבר נהייה ביחד בדירה החדשה שלנו, עם הרהיטים החדשים שלנו, והחיים החדשים שלנו."
דן היה מאושר, הוא מצא את הבחורה שלו, והם עוברים לגור ביחד. כבר מהרגע שפגש אותה הוא ידע שזה זה. והם לקחו את היחסים שלהם לאט ובזהירות, אך הוא השתוקק כבר להציע לה לעבור לגור ביחד. לכן כאשר הם חגגו שנה ליחסים שלהם הוא הציע לה לעבור לגור ביחד. היא כמובן הסכימה. במשך חודשיים הם תכננו את העיצוב של הדירה, לקחו הלוואות וסדרו משכנתאות, הכול כבר היה מתוכנן. במהלך החודשיים האלה דן הבין משהו, הוא הבין שהוא רוצה לבלות עם רונה את שארית חייו איתה. והוא תכנן להציע לה זאת ביום שיעברו לדירתם החדשה.
חצי השעה עברה קליל ודן כבר חיכה בביתם החדש. הוא לא היה יכול לחכות להתחיל את חייו עם האישה שהוא אוהב. דן מישש את כיסו, לברר עם הקופסא, ובה מונחת הטבעת , נמצאת. הוא תכנן הכול, מה להגיד לה ואיך, הוא אפילו הכין מוזיקה. דן הריץ במוחו, בפעם החמישים בערך באותו יום, את הנאום שלו. אך צלצול הטלפון הנייד שלו העיר אותו ממחשבותיו.
"הלו? שלום, האם אני מדבר עם דן?" קול נמוך של גבר דיבר מהצד השני.
"כן אני דן. מי זה?"
"דן, מה הקשר שלך לרונה?" הקול הנמוך התעלם משאלתו
"אני בן הזוג שלה," דן החל להילחץ, "מי זה?!"
"אני יוסי, מהמשטרה."
"משטרה?! מה קרה?!"
"אני ממליץ לך לשבת."
דן התיישב ובמוחו עלו כל האפשרויות שהמשטרה יתקשרו אליו. כל האפשרויות חוץ מאחת,
"רונה עברה תאונת דרכים, פגע וברח, היא כרגע מובהלת לבית בחולים מאיר, הלו? אדוני? אתה עדיין שם?"
אבל דן כבר לא היה שם. הוא היה בדרכו לבית החולים.