המציאות של ליבי-פרק 2

בחמש בבוקר מיה התעוררה למשמע המלמולים של ליבי איך שהיא מרגיעה חד קרן שלא ייעלב ממיה, ושהיא תתחרט שהיא בכלל פצתה את פיה ולא סתמה אותו. מיה לא הצליחה להירדם (יש לה נוהל כזה להתעורר ולא להירדם שוב) והיא חיפשה ספר לקרוא, הבעיה הייתה שליבי החליטה שצריך שכל הספרים יהיו קשורים לדמיון ומפני שהיא לא יכלה לשנות את העלילה של הספר, היא שמה את כל הספרים שלא עסקו בחדי קרן, פיות, נסיכות וקסמים (או כמו שמיה מקנה אותם: דברים דמיוניים שמי שהמציא אותם הוא אדם חסר שכל) מעל הארון של אבא ואמא, כלומר הבית של וישי. איך בדיוק אפשר לטפס לשם? ואם יש דרך, אבא ואמא ישנים ומין הסתם הם יתעוררו תוך שנייה. בקיצור, אין דרך לטפס בחמש בבוקר למקום של ווישי, בלי להאיר את ההורים ובלי להפיל אף לא ספר אחד. אי אפשר לקחת בחמש בבוקר, אבל בשעה ארבע אחר צהריים אחרי הבית ספר כשאתה לבד בבית דווקא יש… בכל יום רביעי אבא ואמא לא בבית ומיה גומרת מאוחר ללמוד. ובגלל שליבי לא יכולה להיות לבד בבית היא הולכת לחברתה עדן, וכשאבא ואמא חוזרים, הם אוספים אותה (שזה בדרך כלל יוצא סביבות שש) מה שמשאיר לה זמן לטפס לשם, לאסוף את הספרים, ולהחביא אותם מתחת למיטה בתקווה שליבי לא תיזכר שהחולצת פיג'מה שלה של החד קרן (כמובן) שיושב על הענן נמצאת שם, ולכן נצטרך גם לשים לה אותו על המיטה, וליתר ביטחון לסדר את החדר ולהמציא תירוץ שהוא היה מבולגן מדי…
אבל לבנתיים מה נעשה? עד שכל זה יקרה? נישכב ככה ונסבול את המלמולים של ליבי? "בנות, שבע" אמא נכנסה לחדר, מיה זינקה מהמיטה וראתה שגם ליבי קפצה מהמיטה ורצה להתלבש. שתיהן ירדו במדרגות באותו קצב מהיר ושתיהן כמעט הפילו את השרפרף כשהן התיישבו עליו. "בוקר טוב מיה"-"בוקר טוב ליבי" הם קראו בייחד נרגשות. "מה קרה מתוקות שאתן כל כך מבסוטות?" "כלום" מיהרה מיה לומר וליבי רק חייכה חיוך צופן סוד ושתקה. הם בקושי הספיקו לעכל את השוקו וכבר הן טסו לארגן תיק לבית הספר. בשבע וחצי שתיהן עמדו כבר לצאת לבית הספר, הם הגניבו נשיקה חפוזה לאימא אמרו שלום ויצאו בריצת ספרינט. "לאן אתם כל כך ממהרות הבית ספר הרגע ניפתח?!" צעקה אחריהם אימא, אבל הם לא הקשיבו, כל אחת רצתה שהזמן יעבור כבר. מיה באמת לא הבינה לאן ליבי ממהרת. אבל היא לא ידעה שלליבי יש תכניות משלה.

יום שלישי בערב: ליבי הייתה כבר אחרי המקלחת והיא שכבה על הספה אם השמיכי שלה, למה? כאבי גרון מעצבנים. אמא, אבא ומיה נסעו להופעה כל שהיא בתל אביב, והבייביסיטר שלה, שרון הייתה במטבח והכינה להן משהו טעים לאכול. למרות שלידה הייתה ערימה של ספרים שהזדקרה לממדים של בערך מטר וחצי, ליבי הייתה משועממת מסיבה אחת: חצי מהספרים שהיו שם היו ספרים שהיו אמיתיים, מה שהיה בלתי נסבל לטעמה. ליבי מאז ומעולם גדלה על דמיון. היא האמינה שיש דבר כזה פיות שבאות אליך ברגע הנכון, ודרקונים שצריך להיזהר מהם (במיוחד ברומניה), היא האמינה שיש גמדים שנשלחים לסדר את החדר שלה (שזה היה הדבר כמעט הכי נסבל בשביל מיה), ואפילו היא האמינה שיש דבר כזה קוסמים (גם אחרי שהסבירו לה שזה היה רק פעם וגם אז זה לא קרה לכל אחד). ואז פתאום היא החליטה: אני ישאל את ווישי! הרי הוא גמד ואם יש באמת דבר כזה אז הוא בטח מכיר גם דברים אחרים! מיד היא קפצה מהספה והתחילה ללכת לכיוון החדר של אבא ואמא. 'במחשבה שנייה אפשר גם לדחוף שם את הספרים המשעממים' היא חשבה. חזרה לסלון לקחה את ערימת הספרים וגררה אותה לכיוון חדר ההורים. היא הגיעה לשם והחליטה דבר ראשון לשים את הספרים מאחורי הבית של ווישי. היא הכניסה את 'חיוך ברגע עצוב' ואת 'חיוך' וגם 'ניקולא הקטן' ואת 'זלמן' וכל הספרים האלה. ואחר כך דפקה אם האצבע על הדלת הקטנה של בית הבובות. לרגע הייתה שתיקה שקצת ביאסה אותה, אבל אז נשמעו צעדים חלשים מתוך הבית! טק טק טק טק… נו שיפתח כבר את הדלת! חור קטן בגודל חצי סנטימטר נפתח… "מי שם?" נישמע קול צפצפני מבפנים "ווישי, זאת אני-ליבי" הדלת נפתחה בחריקה קטנה, ו-משהו בגודל איש פליימוביל לבוש בחליפה ירוקה וכובע אדום אם חוד עמד בפתח… "הו ליבי, כמה כיף לראות אותך שוב" "ראית אותי פעם?" שאלה ליבי בפליאה "בטח, בכל פעם שנופלת לך שן או יש לך יום הולדת אני יוצא מהבית כדי להביא לך מתנה ואז במקרה אני רואה אותך" הוא ציחקק "בעיקרון אני בובה אבל בכל דבר יש גם חיים אפילו אם הוא דומם" ליבי הייתה המומה. אז זה נכון-יש דבר כזה גמדים. אבל בעצם מה זה עוזר לה? בטח שזה עוזר! היא יכולה לשאול אותו על החדי קרן. "תגיד ווישי" מיהרה ליבי הנרגשת לומר "יש דבר כזה חדי קרן?" "הו מה את חושבת?" "אני חושבת שיש, אבל אחותי מיה לא מאמינה בזה" אמרה בעצב. "הו, ליבי חמודה. תני לי לחדש לך משהו" אמר ווישי בחיוך, אבל ליבי התבאסה 'בטח הוא יאמר שאין' היא חשבה בעצב. "רציתי לומר לך ש-" 'אוף' "-יש חדי קרן" "מה???" "יש חדי קרן. ואני אפילו מכיר כמה מהם!" "אתה עובד עלי" היא אמרה באי אמון "אני בכלל לא עובד עליך" הוא אמר ברוגע "אני מסכים לקחת אות-" "ליבי, בואי האוכל מוכן" נשמע קולה של שרון מהמטבח, "אני כבר באה" היא אמרה ופנתה אל ווישי "מתי תראה לי?" "מתי שתשיגי נעלי בלט" אמר ווישי וסגר את הדלת "אבל ווישי, מה הקשר נעלי בלט?" "עוד מעט תדעי" נשמע קולו של ווישי "אני יעביר לך את המידע" "ליבי?" קראה שוב שרון "אני באה"
אחרי ארוחת הערב הטעימה (וופל בלגי עם חמישה מילויים!) ליבי שכבה במיטה וראשה כמעט התפוצץ מכמות השאלות שהתרוצצו במוחה ונשארו תלויות במקום שנותר שם: איך ווישי יעביר לה את המידע הזה על נעלי הבלט? מה בעצם יש לדעת על נעלי בלט בכלל? ואיך חדי קרן ונעלי בלט קשורים זה לזה? האם ווישי יקיים את הבטחתו וייקח אותה לעולם שלהם? ואיך בדיוק הוא ייקח אותה אליו? אולי היא צריכה לחפש בבית שלה נעל בלט? ואולי היא צריכה ללכת לחוג בלט בכלל? טוב זה באמת נשמע קול ללמוד בלט, אוך, מה הקשר? היא חשבה וחשבה עד שהשינה כבשה את ראשה המלא והיא החליקה לתוך מחלקת החלומות…
החלום הזה היה החלום הכי מוזר שהיה לה אי-פעם: בחלום הזה לא הייתה אלא- "נועה" נועה הייתה אחת הילדות בכיתה של ליבי, והיא הייתה אחת הבנות האפלות אצלה בכיתה. היא תמיד שמרה סודות ותמיד בלעה חיוכים וקריצות אם עדן חברתה של ליבי ותום עוד ילד מכיתתה. לפני חצי שנה בערך גם נועה וגם עדן נרשמו לחוג בלט. והיו להם בגד של בלט ו- "נועה?" שאלה ליבי "מה?" אמרה נועה "נועה, את קשורה איכשהו לווישי?" "אהה" היא הנהנה "הוא פנה אלי לפני חצי שעה בערך, והוא רצה שאני יסביר לך על העולם של חדי הקרן" "באמת יש עולם כזה?" שאלה ליבי בהתרגשות "מחר בהפסקת עשר תיגשי אלי ותשאלי אותי מה שבאלך, טוב?" היא הסתכלה סביב "אוף, אוקי" ליבי התאכזבה "אבל גם תיקחי אותי אליו" "אוך, נו סבבה" היא החלה לקפץ מרגל לרגל "את צריכה לשירותים?" שאלה ליבי "לא, פשוט אני שומעת צעדים" "אוקי ביי" וליבי עברה לחלום על בובת חד קרן, שפתאום מתחילה לדבר ולרקוד…
את כל זה מיה לא ידעה, ולכן היא חשבה שליבי שביעת רצון מהספרים. אבל זה לא היה אכפת לה כי כל הספרים שליבי החביאה בארון, הולכים לחזור לחדר שלה בעוד כמה שעות. "היי מימי " קראה לה חברתה עדי "היי" היא נפנפה לה "מה את כל כך שמחה היום?" "אה, כלום, סתם אני פשוט צריכה לעשות משהו אחרי הלימודים" היא אמרה בעליזות "טוב" אמרה עדי "פשוט זה נראה כאילו אתמול מצאת את בעלך" מיה צחקה ושתיהן עברו בשערי בית הספר.
לבנתיים, ליבי עשתה את דרכה לכיוון הכיתה, היא רצה מהר, מפנה את דרכה מילדים וילדות אחרים שזרמו במסדרונות. היא לא בדיוק ידעה למה היא רצה אם בעצם המסמר יהיה רק בהפסקת העשר אבל זה לא ממש הציק לה. היא נכנסה לכיתה ורק בקושי היא לא נתקלה בתום. "היי" הוא אמר ואז התקרב אליה ולחש "נועה סיפרה לי על זה" "גם אתה-?" "כן" אמר והלך. 'זה מוזר, כבר שלושה ילדים מאותה כיתה ששומרים סוד אחד' חשבה ליבי 'בעצם זה אומר שבאמת באמת באמת יש עולם כזה של חדי קרן! "שלום תלמידים כולם להוציא ספרים אני מתחילה לקרוא שמות" המורה חנה נכנסה לכיתה וקטעה את שרשרת המחשבות שלה. "ליבי שבי בבקשה במקומך" "כן, המורה"
בשיעור תנך, כשהמורה סיפרה לתלמידים על עקידת יצחק ליבי המסוקרנת לא יכלה להתאפק ושלחה פתק לנועה: 'נועי?' היא כתבה 'מה?' כתבה נועה בכתב ידה הקטן 'למה את לא יכולה לספר לי עכשיו?' 'ככה' 'נווו' 'מה את רוצה ממני? אני לא יכולה לספר לך עכשיו כי ווישי אמר לי לספר לך אחר כך' אוף, נו די-' "סליחה, גבירתי?" ליבי הרימה את ראשה מהפתק וראתה את המורה חנה שנראתה מאיימת הרבה יותר מלמעלה. "אלי" היא הצביעה על הפתק "אבל-" "אלי!" ליבי נתנה למורה את הפתק חסרת אונים. המורה עיינה בפתק וכשהגיעה למשפט: 'כי ווישי אמר לי לספר לך אחר כך' היא הרימה את מבטה ונעצה אותו בליבי ונועה "מי זה ווישי?" היא שאלה "אה…" זה פשוט כאילו-" הן גמגמו "את מבינה-" "יש כזה …כאילו-" "יש לי זמן" המורה חנה שילבה את זרועותיה ונשענה על שולחנה של נועה "פשוטזהבןאדםשהואחברשליונחנומכנותאותוווישי" חרבשה ליבי "מה?" "זה חבר שלי שאני ונועה, כלומר אנחנו, מכנות אותו ווישי" אמרה ליבי עכשיו באיטיות. הכיתה פרצה בצחוק וכמה ילדים עשו 'אווווווו'ים. כולם-חוץ מתום ועדן, שנשארו רציניים, ולא הגיבו כלל. "נו נו נו" אמרה חנה "בפעם הבאה שתחליטו להתכתב על איזה חבר וכינויים רק תודיעו לנו" היא קמה והלכה ללוח.