nahly031@gmail.com
אני מאוד אוהבת לכתוב סיפורים (במיוחד סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני, אז אם יש לכם רעיונות לסיפורים, אשמח אם תגידו לי אותם... כל כמה ימים בלי נדר אני אעלה פרק

המציאות של ליבי

nahly031@gmail.com 25/01/2021 139 צפיות 2 תגובות
אני מאוד אוהבת לכתוב סיפורים (במיוחד סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני, אז אם יש לכם רעיונות לסיפורים, אשמח אם תגידו לי אותם... כל כמה ימים בלי נדר אני אעלה פרק

“ליבי, אני אמרתי לך את זה ואני יגיד לך את זה שוב: אין-דבר- כזה-חדי-קרן. את מבינה אותי?” זה היה יום שני קודר במיוחד. בחוץ ירד גשם שהקיש על החלונות בחדרן של מיה וליבי. שתיהן היו באמצע וויכוח סוער במיוחד: האם יש דבר כזה חדי קרן? “אני אומרת לך שיש דבר כזה ואני הולכת לבקש ביומולדת שלי מאימא שתקנה לי, והוא יהיה לי חיית מחמד” אמרה ליבי בלהט, “אוקי נגיד שיש דבר כזה, יש לך הוכחה?” שאלה מיה. ליבי משכה אליה את המחשב, חיפשה משהו וסובבה אותו כדי שמיה תראה: בתמונה הייתה חיה שדמתה לסוס לבן, רק שבניגוד לסוסים לה הייתה קרן בין אזנייה. “אוי נו, אימא שלך מעצבת גרפית ואת לא יודעת מה זה פוֹטוֹשוֹפּ?” אמרה מיה באי אמון. “יש לך אבא חוקר טבע ואת לא יודעת מה זה מציאות?” החזירה ליבי בשאלה. “כן” “אז את טיפשה” “את יותר” “לא נכון” כמו שראיתם הבנות היו תמיד מתחילות וויכוח ואף פעם לא מסיימות אותו, לפעמים אבא ואימא שלהם כבר היו מתערבים ולא מסכימים להן להגיד, לכתוב, ללחוש, לשיר או לדבר בשפת הסימנים, לבקש מאנשים אחרים לדבר בשמם או לצייר (בקיצור, כל דבר אפשרי שימשיך את הוויכוח…) “אני יוכיח לך את זה עוד יותר, כשאני ימצא אותם ויביא את אחד מהם הביתה” אמרה ליבי בטון ששמרה תמיד לסוף של ויכוחים (שזה לא קורה כל יום) “סבבה” אמרה מיה בטון רגוע מזויף שעיצבן את ליבי “ברגע שרק תמצאי אותם.” ליבי התרתחה, היא הזיזה מברכיה את המחשב ויצאה מהחדר מנסה לטרוק את הדלת הכי חזק שאפשר.
טוב… על ליבי ומִיָה יש הרבה דברים לומר, אבל בסיכום של מילה אחת אפשר לתאר אותם בתור: אחיות. כמו רוב האחיות שקיימות בעולם גם הן היו רבות, שתיהן היו בכיתות שונות, ושתיהן גם כמו הרבה היו באותו חדר. מיה הייתה בכיתה ו’ והיא הייתה אחת המקובלות בכיתתה. מיה הייתה מסודרת ובשבילה אחותה הייתה צרה אחת גדולה, זאת הייתה הסיבה לכך שהיא רצתה חדר לבד. ליבי הייתה בת 9 וּבכיתה ג’, היא-וכולם ידעו את זה- הייתה מדומיינת יותר מהרגיל. היא יכלה לשבת יום שלם ורק לתאר לעצמה איך היא מבקשת חתימה מרפונזל ברגע שהיא תפגוש אותה, ואיך היא תבקש בנימוס מסינדרלה למדוד את הנעל שלה כשהיא תישאב לתוך הספר שלה. בניגוד למיה ליבי הייתה מבולגנת ובגלל זה היא רצתה שיהיה לה חדר לבד. לכל מטבע יש שני צדדים: אחד מיה והשני ליבי.
בארוחה ליבי ומיה בקושי הסתכלו אחת על השנייה. אבא ואימא ששמו לב לעניין החליטו לשנות נושא. “נו ליבי, עוד שבוע יש לך יומולדת מה את רוצה לבקש מווישי?” אצל משפחת אבלס היה גמד קטן שגר בתוך בית הבובות (שהיה פעם של אמא) ובשביל שאף אחד ‘לא יפריע לו לכתוב ברכות ושירים לילדות’ אז הוא היה מעל הארון בחדר של אבא ואמא. לגמד קראו ווישי, והוא היה יוצא מבית הבובות כשנפלה לאחת הבנות שן, ביום הולדתה של אחת מהן, ביום הראשון ללמודים וסתם כך כשהוא רצה לשמח את הבנות. “הכנתי רשימה של דברים לבקש ממנו” אמרה ליבי שמחה יותר “אולי תראי לנו אותה?” שאל אבא “טוב” ליבי הלכה לחדר וכשחזרה אחרי כמה דקות כולם הוכו בתדהמה: מאחורי ליבי היה גליל קלף שלם שהסתרך אחריה לכל אורך המדרגות… “טוב בואו נראה” ליבי פרסה את הגליל (שתפס חצי מהמטבח ואת כל הסלון) והתחילה להקריא: “מחקים בצורת חדי קרן, פלאפון אם מגן של חד קרן, בייצת הפתעה עם פרס של חדי קרן, חד קרן משוקולד, משפחת בובות של חדי קרן, את כל סדרת ‘ממלכת חדי הקרן’, משחק מחשב של חדי קרן, רובוט חד קרן, קשת של חד קרן, מדבקת קיר של חד קרן, דיסק של ‘חדיק החד קרן’…” מיה התעצבנה “אופניים משלי-” סוף סוף משהו שלא קשור לחדי קרן היא חשבה “-אם ציורים של חד קרן” אאווווףףףףףףףףף “לגו של חדי קרן, מחברת חדי קרן, סיכת חד קרן, תיק חדי קרן…” “אוקי שמענו חדי קרן, את שמה לב לזה שהכל אם חדי קרן בכלל? יש משהו יותר מעניין?” שאלה מיה בעצבנות. ליבי סקרה את הגליל הארוך שלה (שסיפק לה קצת ספורט) ואז אמרה בהתנצלות “אמממ, לא נראה לי” מיה קמה מהשולחן “רגע לאן את הולכת? עדיין לא הקראתי את התינוק החד קרן והארנק של החד קרן וה-” “אני הולכת לקרוא ולשחק ולאכול ולפגוש משהו שהוא לא חד קרן” מיה החלה לעלות במדרגות. היא הספיקה לשמוע את ליבי מקריאה לאבא ואימא שהיא רוצה תחפושת של חד קרן לפני שהיא סגרה את הדלת.
למחרת בבוקר כשליבי התעוררה היא ראתה שהמיטה של אחותה ריקה. היא התלבשה וירדה למטה לשתות שוקו. כשלפתע שמעה מלמולים מהמטבח. היא אימצה את אזנייה והצליחה לזהות את קולה של אחותה, מיה. “אני מתחילה להשתגע” היא אמרה “איש שוקולד של חד קרן, מדבקת קיר של חד קרן, רובוט של חד קרן” היא חיקתה את ליבי. “זה מעצבן שהיא מאמינה לשטות הזאת” “אני מבינה” ליבי זיהתה את קולה המרגיע של אימה “אבל תני לה לדמיין, אני זוכרת שכשאת היית קטנה האמנת שיש דבר כזה פיות” צחקה אמא “כן אבל לא ברמה כזאת שכל מה שרק היה לי בראש היה פיות” אמרה מיה. ליבי ירדה עוד כמה מדרגות כדי להציץ על המטבח “דווקא כן” אמרה אמא ומזגה עוד שוקו. מיה הסמיקה “באמת?” אמא הנהנה, מה שגרם לליבי לחייך לעצמה בסיפוק. “מאיפה את חושבת שהגיעה המדבקת קיר של הפיה שלך? ממתנת היומולדת שלך בגיל חמש” מיה נראתה המומה. ליבי רצתה להיכנס ישר למטבח ולומר למיה בפרצוף ‘רואה?! לא רק אני מאמינה למשהו שאת טוענת שהוא דמיוני’ אבל היא התחרטה מדרגה אחת לפני הסוף. היא חיכתה רגע למקרה שהן ימשיכו את השיחה, ואחרי שווידאה שמיה עסוקה בשוקו ולא מתכננת לומר משהו בנושא, היא נכנסה. “בוקר טוב ליבוש” אמרה אמא וסימנה לה להתיישב לידה. “בוקר טוב גברת יוניקורן” אמרה מיה בקול קודר, ליבי תקעה בה מבט עצבני. “נו, איך ישנת?” שאלה אמא “בסדר, חלמתי שיש לי-” רק לא זה חשבה מיה “-חד קרן” “דדדדיייי” קראה מיה “נמאס לי מחדי קרן, נמאס לי לשמוע אותם נמאס לי לראות אותם” היא הכתה על השולחן וכמעט הפילה את הכוס “אני מתחילה להיות בצורת חדי קרן” “מצוין, תוכלי לשחק איתי בחוות חדי קרן”. זאת הייתה טעות איומה, מיה נהייתה אדומה מרוב כעס “אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את זה!” היא צרחה ועלתה למעלה טורקת את הדלת של החדר ומרעידה את הקירות… היה שקט. עד שליבי פצתה את פיה “אבל-” היא אמרה בלחישה “מה עשיתי לה?”. ליבי הלכה לארגן את התיק (שלמזלה היה למטה) ויצאה לבית הספר אפופת מחשבות… “אבל מה עשיתי לה? חד קרן זה חיה חמודה, והיא מתעקשת שזה חיה מכוערת ודמיונית” לרגע היא דמיינה אותה רוכבת על חד קרן ברחבי השכונה ופתאום היא נתקלת במשהו אדום שצורח עליה… “היי ילדה, את לא רואה לאן את הולכת?” איש אם מעיל חורף אדום צעק עליה וניער אותה מהדמיון. היא הסתכלה סביבה בחשש וראתה שהיא באמצע הרחבה של המרכז המסחרי. “ס-סליחה ל-לא התכ-כוונתי” גמגמה ליבי ויצאה משם בריצה מותירה אותו צועק אחריה.
גם בשיעור ליבי כלל לא הקשיבה ובשיעור טבע כשהמורה חילקה להם דף עבודה על הסוס היה שם אחד שליבי צבעה לו את הזנב בכל מיני צבעים, הוסיפה לו קרן בין האוזניים ועשתה לו את סימן השבט שלו (קרן ומתחתיה שלושה פרחים), משהו שלקחה מהספר ‘עלילותיה של לילי’. המורה כעסה עליה אחר כך, והטילה עליה עונש כשליבי אמרה לה שזה דווקא ממש יפה. “אני לא זוכרת שביקשתי לעצב לסוסים תחפושת לפורים” אמרה המורה בזמן שמחקה את ה’תוספות’ מהדף שלה “אבל-” “וממתי לסוסים יש קעקועים?!” המשיכה המורה כאילו לא שמעה אותה “ממתי ש-” “אני לא מאמינה שזה מה שעשית כל השיעור! נתתי דף עבודה לא דף ציור, ו-” וכך זה נמשך לעוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה עד שיעור חשבון ימ”ש: המורה אמרה להם לבחור בן אדם ולשער מה בערך הגובה שלו, וליבי, שהייתה שקועה במחשבות ציירה אותה והיא התחילה לצייר את החד קרן אבל המורה הייתה לידה כבר ושאלה אותה איזה דמות היא בחרה וליבי קשקשה שהיא בחרה את עצמה, “ומה בערך הגובה שלך?” שאלה המורה. ליבי לא הבינה והיא הסתכלה על הציור של עצמה ואמרה “חמישה סנטימטר?” כל הכיתה געתה מצחוק חוץ מליבי המופתעת והמורה הכעוסה “גשי אלי בסוף השיעור” היא אמרה.
גם על מיה היה יום מבאס. רק שהיא התחרטה על שכעסה על אחותה הקטנה. בכל זאת אמא אמרה לה שגם היא פעם האמינה לדברים כאלה. בשיעור תנ”ך כשהמורה לינדה הסבירה לכיתה על המלחמה של ישראל עם פלישתים -מיה הייתה באמצע מאבק מטורף אם לבקש סליחה מליבי. ‘זה לא אשמתך שהיא מכורה ומאמינה לדבר המטומטם הזה’ קינן קול מעצבן בתוך ראשה ‘אבל אני הייתי צריכה להניח לה לדמיין מה שהיא רוצה’ אמר קול נעים שני “להניח לה לדמיין מה שהיא רוצה-לא שהיא תוציא את הדמיון הזה על כולם!’ “אם את אומרת” לחשה מיה לעצמה כנראה יותר מדי בקול “מיה, אמרת משהו?” המורה עמדה ליד הלוח אם הטוש המחיק. “את רוצה לומר לנו מה כתבת בתשובה על שאלה שלוש?” מיה הביטה ללוח וראתה כותרת: ‘תשובות לעמ’ חמישים ושלוש’ היא הביטה לשולחן וראתה מולה את חוברת עברית משיעור שעבר פתוחה בעמוד עשרים ושבע. “מיה” גערה המורה “מחברת לא חוברת, ות-נ-ך לא עברית” “כן, מחברת תנך” מלמלה מיה בזמן שפתחה את המחברת והחלה לחפש עיפרון “ובכן, מה כתבת שם?” “איפה?” “במחברת, התשובות לעמוד חמישים ושש, מה כתבת שם בתשובה לשאלה שלוש?” המורה התעצבנה קצת “אממממ” היא הסמיקה. מתחילת השיעור היא בכלל לא פתחה מחברת, אז ככה שלא יצא לה לכתוב אפילו את התשובה לשאלה אחת. “גברת אבלס להיות אתנו, נועם תקריא אתה, ומיה בבקשה לעקוב אחרי”
באותו יום כשליבי ומיה חזרו הביתה, הם הלכו כל אחת בגדה אחרת של המדרכה, אם החברות שלהן מקשקשות וצוחקות וכל פעם שמבטיהם נפגשו- החיוך נעלם להם מהפנים והם היו נזכרות בתקרית בבוקר, ואז מפנות את הראש וממשיכות בעיסוקיהן כאילו לא קרה כלום. אולי במקרה הטוב, הם היו אומרות בלי קול “תודיעי לי כשתפסיקי להאמין בדבר הזה” “תודיעי לי אם אי פעם תפסיקי לחטט לי בדברים שלי” אפילו בארוחת הצהריים הם ישבו בקצה אחר כל אחת לאורך, וליבי עשתה פירמידת כוסות בתור מחיצה. המצב היה גרוע מאוד. לדוגמא: כשמיה קראה ספר בחדר, וליבי נכנסה כדי לקחת את העט הצבעוני שלה, מיה כיווצה גבות והלכה לסלון. וגם בערב זה נמשך: “אמא” פנתה מיה לאימה “אני רוצה לישון בחדר אורחים הלילה” “למה?” התפלאה אמא וזה למרות שהיא ידעה הכול “בגלל- בגלל ש… בגלל שאני לא רוצה לישון אם ליבי הלילה” “אבל” אמרה אמא “זאת אחותך ואת חולקת איתה את אותו החדר! אני לא מבינה מה הבעיה להיות איתה באותו חדר, אם היא בכלל ישנה” ובאמת לא היה למיה מה לומר, ולכן היא הלכה אחר כבוד לאותו חדר מקולל אם ליבי החורפת וחדי הקרן המעצבנים…

המציאות של ליבי
דרוג הסיפור 4.6 | 5 מדרגים

תגובות (2)

וואו זה סיפור מדהים!!!

02/02/2021 11:59

תודה😊

02/02/2021 12:13
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך