מאקס כותב
בעתיד הרחוק,נער שסובל מאמנזיה (שכחה) מקבל הזדמנות מיוחדת לקבל את זכרונו חזרה. אך זה כרוך בתנאי: הזכרון יחזור אליו אך ורק אם יסיים את המשחק, שהאנושות שכחה שקיים. המשחק מכיל שלבים רבים שחושפים את עולם הטבע,טבע האדם,רגשות ואת מקומו של כל אדם בעולם. במידה ויכשל, הוא יאבד גם את זכרונותיו החדשים שצבר. מה יעלה בגורלו, ומהו הסוד שמצפה לו בסיום המשחק?

המשחק ששכחו שקיים-פרק 1:שם

מאקס כותב 11/06/2015 541 צפיות תגובה אחת
בעתיד הרחוק,נער שסובל מאמנזיה (שכחה) מקבל הזדמנות מיוחדת לקבל את זכרונו חזרה. אך זה כרוך בתנאי: הזכרון יחזור אליו אך ורק אם יסיים את המשחק, שהאנושות שכחה שקיים. המשחק מכיל שלבים רבים שחושפים את עולם הטבע,טבע האדם,רגשות ואת מקומו של כל אדם בעולם. במידה ויכשל, הוא יאבד גם את זכרונותיו החדשים שצבר. מה יעלה בגורלו, ומהו הסוד שמצפה לו בסיום המשחק?

כמו בכל בוקר,ישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר,
מתחת לחלון. לא שידעתי למה,אבל ידעתי שזה
הרגל.
החדר לא היה גדול.קירותיו כחולים,מיטה בעלת
שמיכה אדומה בקצה החדר,חלון לאורך הקיר המזרחי,
מולו ניצבה דלת עץ חומה. במרכז החדר היה שטיח
צהוב,ארוג. ליד המיטה היה שולחן עץ קטן וכיסא עץ.
על השולחן הונחו שני ספרים,בעלי כריכה ירוקה ושחורה.
לצד הספרים היה מונח עט,ולידו מכתב לבן סגור.
נאחנתי,ונשמתי נשימה עמוקה,כדי לספוג את ריח החורף הגשום. הגשם התחיל ערב לפני,נמשך כל הלילה ונפסק לא מזמן.
קמתי באיטיות,והתקדמתי בצעדים שקטים ואיטיים אל השולחן. שמעתי מבחוץ קולות של אנשים שרצים. התיישבתי בכיסא והרמתי את המכתב. בכל יום אחר,היד שלי הייתה רועדת.
אבל לא היום. היום זה יום מיוחד.
פתחתי את המכתב,ונשמתי עמוקות שוב,רק כדי לוודא שאני יכול להשיג את כל ריח הגשם.
הוצאתי את הדף שהיה מקופל. הוא היה חלק. יישרתי אותו והחזקתי אותו,הפעם הידיים לא רעדו.
קראתי כל מילה ומילה בריכוז מוחלט. האותיות נכתבו בכתב מסולסל ויפה,וכל מילה הייתה במרחק מדוייק מהמילה הקודמת. אחרי שסיימתי,הנחתי אותו על השולחן.
שמעתי נקישות על הדלת.”היכנס” אמרתי בקול שליו,מבלי להזיז את עיני מהמכתב.
הדלת נפתחה,וקול אמר:”המים חמים אם תרצה להתקלח”. היא היססה לרגע,וסגרה את הדלת ועזבה.
לא פעם,היא נשארה בניסיון לשכנע אותי שאני אח שלה.
לאחר כמה דקות,קמתי מהשולחן וניגשתי לדלת. בכל יום אחר,הייתי חושש לראות איך נראה העולם מחוץ לחדר שלי. אבל המשחק חייב להימשך. במיוחד כשאני כל כך קרוב.
לכל אחד יש את הרגע,שהוא היה רוצה לחזור אליו,ולחוות אותו שוב.
נשיקה ראשונה,בילוי עם משפחה,לשחק שוב עם חבר ילדות. לפעמים תהיתי,מה הוא הרגע שלי.
הרגע המיוחד כל כך,שהייתי מוכן להקריב הכל בשביל לחוות אותו שוב,ולא לשנות דבר.
בהרבה לילות תהיתי אם הרגע הזה אולי הוא הרגע שבו המשחק התחיל.
נשמתי עמוק,הפעם לא בשביל הריח,אלא בשביל למקד את מחשבותיי שוב.
אם היום…אם רק היום…לא. המשחק חייב להימשך. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
נער אחד עלה במדרגות,וכשהבחין בי,חייך לשלום. החזרתי לו מבט עייף,שכן אף אחד לא מצפה כאן שאחייך חזרה. זה כי הם לא מבינים. הם מחייכים כי הם לא מבינים.
הלכתי לעבר חדר הארונות,שם לכל אחד חיכו הבגדים שלו להיום. הגעתי אל הארון שבסוף החדר ופתחתי אותו. על המדף השני מלמטה הייתה קופסה ללא שם. זאת הקופסא שלי.
פתחתי אותה ולקחתי את חולצת הטישרט הירוקה,מכנס הג’ינס הכחול והגרביים השחורות.
מישהי אחרת נכנסה באותו הזמן לחדר. חיכיתי קצת כדי שהיא תעזוב,וכשלקחה את בגדיה היא פנתה אליי ואמרה:”שיהיה לך בוקר טוב. אני מקווה שהזיכרון שלך יחזור אליך יום אחד” לאחר מכן היא יצאה מהחדר.
הזיכרון שלי? הוא יחזור. ברגע שאשלים את המשחק הוא יחזור. האיש עם העין הלבנה והעין השחורה יחזיר לי את הזכרון שלי. הוא יעשה את זה. אך עליי קודם לסיים את המשחק. המשחק שכולם שכחו שקיים.
הלכתי אל עבר המקלחות. ידעתי,ידעתי שזה יקרה היום. היום,אני אקבל את החלק הראשון של הזכרון שלי. היום,לאחר כל כך הרבה זמן,אני אדע את שמי.
בשעה 11 בבוקר,ירדתי,לבוש בבגדי החדשים במדרגות הלבנות אל עבר קומת הכניסה.
הביניין היה חום רובו,עם שטיחים אדומים וצהובים,מדרגות לבנות עליהן פרוס שטיח אדום שעוברות בין כל קומות המבנה.
המכתב היה בכיסי. כשעמדתי מול שערי הכניסה,אדם גבוה שעמד לידם אמר:”תזכור-יש לך 6 שעות להיות בחוץ,ואם לא תחזור בסיומן,תחשב כמת”. הוא אמר זאת בטון כבד,והדגיש כל מילה ומילה.
“אני יודע” חייכתי ויצאתי מהמבנה. העננים האפורים התפזרו,וקרני אור השמש חדרו דרכם.
ליד המבנה,העמוד הראשון של העיתון היומי היה ממוסגר במיכל זכוכית.
הבטתי לעברו. תהיתי אם יום אחד כשאסתכל עליו,ואראה את התאריך,אולי איכשהו אזכר שזהו יום ההולדת שלי. “השלישי בנובמבר,2970.” לחשתי כשראיתי את התאריך,ושום דבר לא עלה לראשי. “אולי ביום אחר” לחשתי וצעדתי בשביל לכיווון היער.
הרגשתי איך הרעל באוויר חודר אל גופי. לא היה לי אכפת. תוך שש אני אמות,או שאגלה את שמי,אחד מהשניים. בחרתתי להמר על המזל שלי שוב. כך עשיתי,מאז שהמשחק התחיל.
הגעתי אל סוף השביל,והיססתי לרגע אם להיכנס ליער או לא. אבל אין זמן לבזבז.
צעדתי והתקדמתי אל תוך היער. הייתה לי הרגשה שהיא שוב מסתכלת מחלונה ועוקבת אחריי במבטה. היא,זאת שבטוחה שאני אח שלה. לא כשגרה שלי,סידרתי את השיער החום קצר שלי.
עייני הירוקות היו בעלות מטרה:לגלות את שמי.
ככל שנכנסתי יותר ויותר עמוק אל תוך היער, כך האוויר נהיה כבד יותר ויותר,עד שהתקשתי לנשום.
במרכז היער,הוא חיכה לי. שיערו חצי סגול-חצי בלונדיני ארוך,ועין אחת לבנה כשלג והשנייה שחורה כזפת. הוא היה לבוש בטוקסידו שחור,והיה יחף.
“היום נמשיך את המשחק” הוא אמר בקול מהדהד. עם הזמן,למדתי להתרגל לקול ולהבין מה הוא אומר. “המשחק,שאנשים שכחו שקיים,ימשיך היום בשלב הבא. משחק,שכרוך בהחלטיות,נחישות,יכולת מחשבה,כוח פיזי והרבה מאוד מזל”. הוא חייך חיוך ערמומי.
כך הוא נאם וחייך,כל פעם שפגשתי אותו כדי לשחק במשחק.
“אנשים שכחו מהו פחד אמיתי. הם פוחדים לנשום מהאוויר הרעיל,אך זהו לא פחד:זוהי דרך הישרדות. היום אנחנו נדאג שהאנושות לא תשכח מהו פחד. בסוף היום,אתה תיזכר לא רק בהרגשה המאיימת שנקראת פחד,אלא גם בשמך” הוא אמר,קולו הדהד ביער.
הבטתי בו במבט ממוקד. הייתי נחוש.
“אם כך” הוא חייך “שנמשיך את המשחק?”

המשחק ששכחו שקיים-פרק 1:שם
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

עבר זמן מאז שכתבת פה…
הסיפור נשמע מעניין. חסר מרווחים בין הפסיקים להמשך השורה אך חוץ מזה הפרק טוב.
תמשיך :)

12/06/2015 13:33
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך