הנערה מבאר שבע. פרק 1.

14/09/2019 121 צפיות אין תגובות

▪ טניה ▪

“שיט..שיט…שיט! אני מאחרת ”
השעה רבע לשבע ואני כבר באיחור של שעה. אני תופסת את הבגד הקרוב ביותר שהיה לי זרוק על הרצפה חולצת בטן שחורה עם ציור של לב אדום קטן בצד שמאל עליון. על המיטה היה כבר מונח מכנס השורט שאני אוהבת אני מחליקה אליו בקלות ומכפתרת כשאני בדרכי לכיור, החדר מבולגן וחשוך הרבה זמן לא הייתי בו, מצליחה לפלס את דרכי לכיור.

ביד ימין אני מצחצחת שיניים במהירות ומפספסת חלקים כשביד שמאל שולחת הודעה לבוס -אני מאחרת פספסתי אוטובוס- “פאק לא יכולתי ליפול על חולצה אחרת ” שמה לב לכתמים שעל החולצה אני יודעת שאין לי זמן לזה , אני מחליטה להתעלם וטובלת את הפרצוף במים שנוצרו בכיור , מים קרים , אני בזריזות חוטפת את התיק ואיזה ג’קט קיצי צהוב כהה. נועלת את הדלת ורגליי כבר רצות לתחנה.

“לא מאמינה שלא התעוררתי בזמן” אני ממלמלת לעצמי ומביטה שוב על השעון בנייד במין תקווה שאולי אני טועה ומקדימה. “זה די אבוד..” דווקא היום הייתי חייבת להתעורר בשעה הזאת איזה מין מזל יש לי אני חושבת לעצמי , התחנה ריקה מאדם חוץ מאיזה מבוגר אחד שבוהה שם במודעה.

אני גרה עם אבי שאת רוב זמנו הוא משקיע באיזה בר מטנוף לא רחוק מהבית שלנו הוא שיכור ודי מפתיע למצוא אותו פיקח, אני מכירה את זמני ההגעה שלו ונמנעת לישון בבית , דווקא הפעם שרציתי לישון נורמלי בבית, בחדר שלי התוצאה היא כנראה שאני הולכת להפסיד את העבודה שלי כמלצרית.

אני מעבירה את אצבעותיי בשיער, עושה קוקו מאולתר, מתקשרת לחברה שהכרתי שם, לבדוק אם מסוכן להגיע “שיר לא תאמיני אני פספסתי את השעה ורק עכשיו אני בדרך” אני אומרת את זה כשאני די עצבנית “השתגעת תגידי לי?! רפאל הולך לשחוט אותך אל תגיעי בכלל” אני מפילה את הראש על העמוד חשמל שמרוח עליו בהודעות “הבנתי, טוב תודה”

בינתיים חלפו כמה דקות והתחנה התמלאה באנשים שממהרים גם לעבודתם , האוטובוסים עוצרים בתחנה ואני עולה באי חשק כשאין מקום לסיכה באוטובוס לעבודה. אני נצמדת לאישה מבוגרת על יד הנהג. אני אמנם בת 19 אבל אני המפרנסת העיקרית בבית.

נערה שהתבגרה כבר בגיל 14 כשאמה נפטרה מהמחלה,היום אני כבר נראית אישה מאשר נערה לגילה , גובה לא יותר מ-1.65 קצת נמוכה אבל מראה יותר בוגר. שיער ברונטי מגיע כמעט עד לישבני, רוב הזמן אסוף לקוקו שלא חושף את היותו ארוך, עיניים ירוקות וגדולות, אף קטן דומה לכפתור , שפתיים בצבע דובדבן, משורטטות במושלמות מופתית יש שיגידו.

החזה בגודל מפתיע למבנה גופי , ישבן קטן מראה של תפוח עסיסי. אני לא משקיעה בעצמי, איפור ובגדים חושפניים במיוחד זה לא אני, ולכן יש לי מין מראה זרוק , הלבוש האופייני לי הוא חולצה שחורה קצת שחוקה , ג’ינס כחול כהה דהוי וצמוד, וקרעים למיניהם בחלק העליון. נעליים של חברה לא מוכרת כחולות כהות שמזכיר את צבע שחור, למרות הכול אני מקבלת המון הצעות מגברים מוזרים וחלקם לפעמים נראים טוב.

אני מגיעה לפתח המסעדה שכבר מלאה בלקוחות , בפתח המסעדה שיר מרימה את מבטה אליי ומפנה לי אצבע לעבר רפאל שמאחורי הקופה. טוב אני אנסה להתנהג כרגיל אני זורקת את התיק מתחת לשולחן עובדים ומרימה מגש “לאיזה מספר שולחן זה?”
רפאל נראה כועס “אליי למשרד מיד!”
הוא הולך ראשון לפנים המסעדה נשמעת טריקה אחרי מספר שניות. אני לוקחת נשימה עמוקה ומניחה את המגש בדרכי למשרד שיר לוחשת לי בציניות רבה

“אהבתי אותך מאוד מה למסור למשפחה?”
אני מגלגלת את עיניי ושמה את ידי על ידית הדלת של המשרד, פותחת ומולי רפאל יושב עם פרצוף עצבני מהרגיל.

אני סוגרת אחריי ומתיישבת
“אני מאוד מצטערת על האיחור פשוט אני רגילה לישון אצל חברות והפעם ישנתי לבד בבית ולא היה מי שיעיר אותי”
רפאל זורק מעטפה עליי שמפתיעה אותי ונוחתת לי על הבירכיים. “מה זה?”
אני פותחת ורואה שזה תלוש משכורת שלי לחודש הקודם “קחי את עצמך ואת כל הדברים שלך את מפוטרת” הוא אומר את זה די ברוגע ביחס למה שהוא היה נראה , אני לא מתכוונת להתווכח אין לי כוחות לזה מחליטה לקחת את המשכורת ולצאת פשוט.

מי שהכיר אותי יגיד עליי שהיא אדם מעניין לא יודעים איך לאכול אותי. אני מודה שאני בעצמי נערה בעייתית. שום מערכת גוף חוקית לא היה מוכן לקחת אחריות מלאה עליי נזרקתי עשרות פעמים מבתי ספר על היותי מרדנית ולא ממושמעת, לכן מצאתי את עצמי לרוב ברחובות ללא שום כיוון. עובדת בעבודות מזדמנות. שיא השפל שלי הוא שמצאתי את עצמי במוסד לעבריינים לאחר תקרית טראגית, השתחררתי לא מזמן יש לי מין משפט כזה עוד שבוע על האירוע הזה שוב. אבא שלי לא עוזר ורק מחמיר לי את מרירות החיים, הוא מכה אותי בטענה שאני מזכירה לו את אמא, ברחתי לו מהבית סופית.

אני אולי אבקר ידיד טוב שהכרתי במוסד, יש לו סטודיו הוא סיפר שהוא עובד ומרוויח המון, אולי אמצא אצלו עבודה או נחמה. אני תשושה ועייפה אחרי יום שלם שניסיתי למצוא עבודה. כל מה ששמעתי הוא “אנחנו נתקשר אלייך”

הנערה מבאר שבע. פרק 1.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך