הסוף-פרק 2

01/07/2013 591 צפיות 3 תגובות

לא היה כלום. בהתחלה היה משהו, אבל אחר כך, כלום. בעצם, גם כלום לא היה שם, כי זה גם משהו. כשמדמיינים את מה שהיה לפני העולם, לרוב מדמיינים אותו שחור, כמו החלל, אבל גם שחור זה משהו. העולם נוצר מכלום וחזר ללא כלום. זה היה תהליך איטי ומהיר יחדיו, אבל למה זה קרה? היה נדמה שהיקום ישרוד לנצח. ובכן, הוא אכן שרד. ישנו משהו אחר שלא שרד, משהו אחר הרבה יותר חשוב.
זה היה הסוף. הוא היה רחוק מכפי שהאנשים יכלו לדמיין אותו, רחוק מכל סיפור שהמציאו, מיתוס שיצרו.
החמישה חיכו. חיכו שזה יעבור, שהסיוט הנוראי הזה פשוט יחלוף לו, יתפוגג, כמו העולם. הם לא זכרו כלל מה קרה, הם לא הבינו איפה הם, ולאט לאט, גם לא מי הם. הם הרגישו שהדם לא זורם, שהם עצמם לא יכולים לזוז. לאט לאט, הם גם הפסיקו לראות, ובסוף, גם לחשוב.
אך השאלה ששמעו לפני שזה קרה, עדיין הידהדה, איפשהו, בתוך החשיכה, למרות שזיכרון כבר לא היה, השאלה עדיין התקיימה…

“אני חושב משמע אני קיים… אני חושב משמע אני קיים… אני חושב משמע אני קיים… אני חושב משמע אני קיים… אני חושב משמע אני קיים… אני חושב משמע אני קיים…” חלקיק מחשבה הדהד ביקום. אף אחד לא שמע אותו, כי אף אחד לא יכל לשמוע או לראות. לכן הם גם לא היו קיימים. אי אפשר להיות קיים אם אף אחד, אפילו לא אתה, מודע לקיומך. אבל “הוא” היה קיים. משהו גרם לו לדעת זאת, משהו, או מישהו.
“קקקקקקק…” הוא מלמל, בולע את רוקו. “קקקקקקקקקקקקקקקקקק!” הוא צווח ונבהל מקולו שלו. הוא החל לחוש משהו. הוא סגר ופקח את עיניו, מסתכל על הנוף השחור שמסביב. הוא לא אהב את השחור הזה, זה נתן לו תחושה של… הוא לא ממש ידע מה.
הוא החל להשמיע קולות מוזרים ולצרוח, פוחד מקול צליל וצליל שיוצא מפיו. הוא הביט בשחור הזה שנתן לו את התחושה “ההיא”.
“אה!” הוא קרא. “אה!”
“אה!” הוא שמע בחזרה. “אה!”
הוא מצמץ והתרווח לו, אך למרבה התחושה המוזרה שהוא חש קודם, יצור משונה זחל והתקדם אליו. הוא הצליח איכשהו לראות אותו, או יותר נכון, להרגיש בקיומו.
היצור תקף אותו בחוזקה, אחז בו. הוא הרגיש כאילו הוא נחנק, כאילו והא לא יכול לנשום. הוא ניסה להיאבק, אבל זה רק החמיר, היצור רק אחז בו יותר ויותר חזק. הוא חשב לוותר, אבל משהו לא נתן לו, איזו שאלה שהדהדה במוחו.
הוא לא ידע מהי. הוא לא זכר אותה במדוייק, הוא לא יכל להגות אותה במחשבותיו. אבל איזו הברה, איזשהו משהו אחז את מחשבותיו ולא הרפה. הוא ניסה לבטא במילים את מה שקרה או קורה לו עכשיו. אך לא היו לו מילים בפיו.
הוא היה צריך משהו, איזה תקווה. והתקווה שלו, הגיע. לפתע צורת היצור התבהרה לו. יצור ארוך, בצבע שלא יכל לתאר. קצהו של היצור הארך הזה התפצל לחמש, ובכל אחד מהמאין מקלות האלה היה בקצהו שלו… הוא ניסה למצוא את המילה, הוא חיפש אותה בזיכרונו. בכל אחד מהמאין מקלות הללו היה… ציפורן.
“ציפורן!” הוא חשב.
הוא הביט ביצור שהפסיק לחנוק אותו. רק עכשיו הוא שם לב שהיצור הזה מחובר אליו, מחובר לגופו.
“קקקקקק…” צווח כמילת שלום. והיד נופפה לו בידידות. וזאת הייתה רק ההתחלה. ההתחלה שאחרי הסוף.

הסוף-פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

וואו, זה גאוני! נשאבתי פנימה, אתה כותב מדהים!
מזמן לא קראתי סיפור כזה מעניין ומקורי! אני כבר לא יכולה לחכות לראות לאן כל הסיפור הזה יתפתח, אבל אני מוכרחה להגיד שאתה עושה עבודה מעולה עד עכשיו ;)
אהבתי מאוד! מחכה לפרק הבא בקוצר רוח! :))

01/07/2013 10:49

תודה. אני עכשיו כותב את הפרק השלישי, יפורסם בקרוב :)

02/07/2013 09:10

פרק 3 פורסם ;)

13/07/2013 05:29
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך