קלואי
המשך :)
תגובות, ביקורות, הארות והערות יתקבלו בברכה.
נ.ב- כאשר יש את הסימן הזה / הכוונה לקו מוטה, שמתאר מחשבה או זיכרון.

הרוח שנשבה| פרק 1 – חלק 2

קלואי 17/06/2013 424 צפיות 2 תגובות
המשך :)
תגובות, ביקורות, הארות והערות יתקבלו בברכה.
נ.ב- כאשר יש את הסימן הזה / הכוונה לקו מוטה, שמתאר מחשבה או זיכרון.

“נעים מאוד,” אמר, “אני פטריק.”
“בוקר טוב,” ענה ג’ונתן “אתה כבר בטח יודע את שמי.”
“כן,” השיב. “גונתן, נכון?”
“כן.”
ג’ונתן הוריד את התיק מכתפו והוציא מתוכו את הפילם של המצלמה. הוא נתן לפטריק את הפילם ופטריק הכניס אותו בזריזות אל תוך כיס מכנסו.
“כל הכבוד,” אמר לו. “חשבנו שלא תוכל לעמוד במשימה זו, דאגנו לך. אתה יודע, נפלו כמה עצים אתמול, וחלקם נפלו על כמה מכוניות ועל הולך רגל אחד”
“אה, באמת? לא ידעתי.” השיב בחוסר סבלנות.
כנראה שפטריק הרגיש זאת לכן אמר לו “בוא”.
פטריק וג’ונתן יצאו מחדר המחשבים שבספרייה וירדו למטה במדרגות, בדרך הספרנית ראתה אותם ובירכה אותם לשלום.
“בוקר טוב, מיס ברנרד.” השיב ג’ונתן ופטריק רק הניד בראשו לאות שלום. הם יצאו מהספרייה, הלכו קמעה, והתקרבו לעבר מכונית פג’ו גדולה ושחורה.
“שלך?” שאל ג’ונתן בפליאה.
“כן,” השיב פטריק. “קיבלתי אותה רק לפני שבועיים”.
הם נכנסו לרכב ופטריק התחיל לנסוע. חלפו להם כמה דקות עד שהם הגיעו לבית קפה קטן בפינת הרחוב. כל הדרך חשב ג’ונתן מדוע פטריק אמר לו לבוא איתו, למה הוא לא אמר לו שהוא סיים את עבודתו ויחכה להודעה חדשה. פטריק החנה את הרכב, שניהם נכנסו, ופטריק ביקש שולחן פינתי. המלצרית ניגשה אליהם ושאלה בחביבות “מה תרצו להזמין?” פטריק השיב ” קפוצ’ינו” וג’ונתן אמר שהוא לא רוצה כלום.
“אולי בכל זאת?” ניסתה המלצרית לשכנע. “יש לנו מאפה טרי וחדש.” הוסיפה.
ג’ונתן הסתכל על פטריק ופטריק החזיר לו במבט ‘תזמין כבר ושהיא תלך’.
“בסדר” השיב ג’ונתן בחיוך עייף. המלצרית נפנתה מהם והלכה עם ההזמנות.
פטריק חיכה קצת עד שפצה את פיו לדבר שנית. הוא הסתכל על היושבים בבית הקפה. לא היו שם הרבה אנשים. אדם זקן אחד ישב בפינה המנוגדת להם, שקוע בעיתון. עוד שתי נשים מבוגרות ישבו ופטפטו להן בשלווה על הא ועל דא.
“תקשיב, המנהל רוצה לשלוח אותך לעוד משימה.” פתח פטריק ואמר.
ג’ונתן הפך דרוך. עד כמה שהוא ידע המנהל היה מחלק את העבודות בין כולם כך שכל פעם נקראת לעבודה פעם בחודשיים ולא יותר. ‘כנראה מקרה דחוף’ חשב.
“הוא מאוד התרשם מביצועייך במשימות הקודמות והוא מרגיש שהוא יכול לסמוך עלייך. הוא הדגיש ואמר כי זו משימה שחשובה לו מאד באופן אישי והוא רוצה שלא יהיו שום תקלות” הוא הפסיק בשטף דיבורו, נותן לג’ונתן לעכל את הבשורה.
“מה הוא רוצה שאעשה?” שאל לבסוף.
פטריק בא לענות אך סגר את פיו ברגע שהמלצרית חזרה עם הזמנותיהם. “זה בשבילך'” אמרה לפטריק כשהיא מגישה לו כוס קפוצ’ינו גדולה. “וזה בשבילך/” אמרה לג’ונתן כשׁשֹמה לפניו את הצלחת עם המאפה. “בתאבון.” אמרה והלכה משם.
פטריק לגם מהמשקה המהביל והמשיך בדיבורו. “הוא רוצה ש… הוא רוצה שתלך ללמוד בבית הספר” אמר.
ג’ונתן שבדיוק באותו רגע נגס עם שיניו בקרואסון ובלע אותו, החל להיחנק. הוא השתעל והשתעל, כולו הופך אדום.
פטריק נלחץ, אך לא ידע מה עליו לעשות. הוא חיכה לראות אם הוא יירגע משיעולו, אך במקום זאת הוא רק הפך אדום יותר יותר. הוא שם לב למלצרית שהגיעה במהירות. ג’ונתן החל להכחיל, והמלצרית תפסה אותו בתפיסת היימליך. היא לחצה עליו וג’ונתן הוציא את מה שנתקע לו בגרון.
“תודה.” מלמל מבוייש, כאשר שלושת האנשים הנוספים ששהו בבית הקפה הסתכלו עליו.
“אין בעד מה.” השיבה המלצרית בחיוך וחזרה לעיסוקיה.
ג’ונתן התיישב במקומו בשקט. מחכה למוצא פיו של פטריק. פטריק חשב לעצמו מה המנהל מצא בילד הזה.
“תזכיר לי,” אמר לג’ונתן בשקט “בן כמה אתה?”
ג’ונתן לא ציפה לשאלה הזאת. אמנם כשהיה קטן הרבה אמרו לו כי הוא נראה בוגר יותר. החיים שלו ביגרו אותו במהירות בזה לא היה לא כל ספק, אבל הרבה זמן עבר מאז שמישהו שאל אותו זאת בפעם האחרונה.
ג’ונתן הסתכל בו במבט חשדני וענה “שבע-עשרה, למה?”
פטריק רק השיב “סתם”. הוא נזכר בעצמו כשהיה בן שבע-עשרה. הוא עזב את הבית ולא עזרו כל תחנוניו של הוריו, הוא היה נחוש בדעתו לעזוב.
/”איפה תגור?” שאלה אותו אימו הבוכיה. “מה תאכל? איך נדע שהכל בסדר איתך?”
“אני אגור עם חבר שלי.” השיב לה בהיסח-דעת, שומע את אימו ממלמלת משהו על החברים שלו.
“מתי אתה חוזר?” שאל אותו אביו.
“לא יודע.” השיב להם.
הוא היה חייב לתת נשיקה להוריו, כי מי יודע אם הוא באמת יחזור. הוא אמר להם שהוא אוהב אותם ובאמת התכוון לכך. כשיצא מביתו והלך לתחנת האוטובוס הקרובה, בצבצה דמעה מעינו./
זו הייתה הדמעה הראשונה שהזיל על הוריו. הו, כמה היה נותן כדי לראות אותם שוב.
הוא קיווה בליבו כי עם הזמן הוא יוכל לשכנע את ג’ונתן לא לעשות את אותה הטעות שהוא עשה. ‘מי יודע,’ תהה בליבו ‘אולי עדיין לא מאוחר מידי?’

“אז…?” אמר ג’ונתן, מדרבן אותו להמשיך .
“או, כן.” השיב פטריק שהיה שקוע במחשבות. “אמ… כמו שאמרתי, אבל תיזהר לא להיחנק לי, כן?” אמר בחיוך ואחר כך פניו הפכו רציניים שוב. “המנהל שיבץ אותך למשימה חדשה. זה המידע שנתנו לי וזה מה שאני אומר לך. הוא רוצה שתירשם לבית הספר התיכון בעיר, תנסה להשתלב ובהמשך הוא יודיע לנו כיצד לפעול”.
“לנו?” שאל ג’ונתן.
“כן,” השיב פטריק “אני אבא שלך מעכשיו”.
הוא הוציא מכיס חולצתו תעודת זהות, פתח אותה והראה לג’ונתן ההמום ששמו מתנוסס עליה במקום של “ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה”.
“אני לא מאמין” מלמל לעצמו ג’ונתן.
“כדאי לך שכן” אמר לו פטריק “דווקא אני מחבב אותך”.
“תודה” השיב ג’ונתן. לא היה לו משהו אחר להגיד. הוא עוד ניסה לעכל את העובדה שעכשיו עוד פעם יהיה מישהו שישגיח עליו. “פטריק,” החל לומר.
“כן?” שאל פטריק כשראה שג’ונתן לא ממשיך בדיבורו.
“בן כמה אתה?” שאל ג’ונתן.
“אני… אני בן שלושים ושש. ” אמר, ולא הוסיף.
שניהם ישבו בשקט עד שסיימו לאכול ולשתות. כשבאה המלצרית עם החשבון ג’ונתן הוציא את ארנקו במטרה לשלם, אך פטריק עצר בעדו. הוא הוציא מכיס חולצתו כרטיס אשראי והביא למלצרית. ג’ונתן החזיר את הארנק למקומו ושאל “מה עכשיו?”
פטריק ענה לו “עכשיו אנחנו הולכים לבית החדש שלנו.” הוא לקח את הכרטיס אשראי מהמלצרית ושניהם יצאו מהמסעדה.

הרוח שנשבה| פרק 1 – חלק 2
דרג את הסיפור

תגובות (2)

פרק קליל, מעולה, זורם, מוצלח, כתיבה מהממת….
<:
מצפה להמשך (=

17/06/2013 10:52

הקריאה זורמת, לא מהר מדי ולא לאט מדי. אין מעט מדי תיאורים. עושה רושם של ספר אמיתי…

09/07/2013 04:15
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך