הרוצח

כמעט רצח
"זה לא יכול להיות! אין לה בושה לאישה הזאת! היא אומנם הנשיאה של המדינה הכי גדולה בעולם אבל היא לא תעליב את הבת שלי!" התרגזה המשרתת הזקנה ברטה, שעבדה אצלי כבר שנים רבות.
ברטה בדרך כלל הייתה אישה שקטה ורגועה למדי היא הייתה טיפה מלאה יותר מהמקובל אבל לא בהרבה, אפשר לומר שהיא הייתה שמנמונת, ודי נמוכה, היא נראתה בדיוק כמו שמדמיינים משרתות עם השם ברטה.
הדלת נפתחה בשקט מאחוריי, שמעתי צעדים והדלת נסגרה בחזרה, בלי להשמיע קול כמעט, לא הייתי מבחינה בכל הדברים האלה אם לא הייתי מצפה שברטה תיכנס, אבל אם היא כל כך כעסה למה היא עשתה הכל בשקט כזה?
ואז שמעתי את הצעדים של מי שנכנס והבנתי שזו ממש לא הייתה ברטה, ברטה נהגה ללכת בצעדים מהירים בעיקר כשכעסה, מי שנכנס הלך לאט כמעט בלי להשמיע קול. ואז הוא דיבר, היה לו קול גברי, צרוד מחוסר שימוש.
"תעזבי את כל מה שאת אוחזת בו אל תסתובבי ואל תעשי תנועות חדות, יש לי אקדח ואני ממש אשמח להשתמש בו אם רק תתני לי סיבה"
קפאתי במקומי, הקול היה מוכר באופן מפחיד, רק לא הצלחתי להיזכר למי הוא שייך, מי היה יכול להיכנס לחדרי בלי שאף אחד ידע? הרי הוא היה צריך לעבור את השומרים את המשרתים את הזקיפים ליד דלתי ואת השער בכניסה למגדל, מי מספיק מוכשר כדי לעשות את כל זה מבלי שאיש יבחין בו?
"מ.. מה את… אתה רוצה?" שאלתי קולי רועד קלות, רציתי להתמוטט, רציתי לצרוח, אבל היה אסור לי להפגין פחד, לא בפני האיש הזה שלא אכפת לו לפגוע בי כל עוד הוא מגיע למטרתו.
שמעתי קול צעדים מתקרבים ואחד הזקיפים נקש בדלת "הכל בסדר גברתי?"
"תסלקי אותו" אמר האיש מאחוריי.
"הכל בסדר, אני רק צריכה קצת שקט" אמרתי בלי לזוז ממקומי עדיין, וידעתי שבכך אני הורסת את הסיכוי שהזקיפים יצילו אותי.
"ילדה טובה, ילדה טובה מאוד."
"מה אתה רוצה?" קולי רעד, הפעם מכעס.
"את יודעת מה אני רוצה" הוא אמר
"לא אני לא" מלמלתי, שנאתי לשקר אבל לא יכולתי לתת לו את מה שהוא רצה, אם זה יגיע לידיו כל נתיני ארצות הברית יהיו בסכנה.
"הזהרתי אותך…" שמעתי אותו מרים את האקדח "ביי ב…" הוא התחיל לומר אבל המשך דבריו נבלע בהמולה שפרצה פתאום בחוץ.
"לא, גברתי, את לא יכולה להיכנס, הגברת ביקשה שקט, גברתי!"
"שקט? שקט?! אני אראה לה מה זה שקט!" נשמעו קולות היאבקות ואז נפתחה הדלת בתנופה וכולם ראו את האיש מחזיק אקדח ומכוון אותו עליי שיושבת קפואה על המיטה עם הגב אליו, לא מעזה לזוז.
שמעתי חלון נשבר ואז "את יכולה לזוז עכשיו, הוא ברח, קפץ דרך החלון" הסתובבתי וראיתי את אחד מהזקיפים שעמדו ליד דלתי רץ אל החלון ומסתכל למטה "אין לו זכר" אמר השומר בתדהמה והחזיר את ראשו מבעד לחלון השבור, לא יכולתי להחזיק מעמד יותר, התעלפתי.
***
"גברתי! גברתי! את בסדר?" קול גברי מוכר דיבר אליי, אחד מהשומרים שעומדים בדרך כלל ליד דלתי. לא הצלחתי לפקוח את עייני "שמישהו יביא מים! הגברת התעלפה!" שמעתי את אחד השומרים צועק, מים נשפכו על ראשי, בגלל ההפתעה לא הצלחתי לנשום לרגע, ואז המים הפסיקו לרדת.
התחלתי להשתעל, מישהו תמך בגבי ועזר לי להתיישב, פקחתי את עייני וראיתי את ההקלה מתפשטת על פניה של ברטה שכרעה עדיין לידי ואת שני השומרים מעליי, פניהם מלאות דאגה ואז אחד מהשומרים פתח את פיו ואמר בקול מתנצל "חשבנו לקחת אותך לרופא אבל אז היינו צריכים לספר לו ו…" קולו גווע, הוא נראה מבויש. "זה בסדר, אני מבינה, כמה זמן הייתי מעולפת?" שאלתי בטון ענייני שבכלל לא שיקף את מה שבאמת הרגשתי. "רק כמה דקות" ענה השומר השני, שאת שמו לא זכרתי, "ראיתם את פניו?" ידעתי את התשובה עוד לפני שהם ענו לי אבל הייתי חייבת לוודא "לא גברתי, הוא שם מסכה אבל ראינו את עיניו, שתי עיניים כחולות בורקות, הוא היה נראה מטורף." הפעם היתה זו ברטה שענתה לי. לפני שהספקתי להגיב נשמעה צרחה חדה , קפצתי על רגליי ורצתי (על עקבים) עד שהגעתי למקורה – אחת ממשרתות הארמון, רק אז שמתי לב שברטה ושני השומרים בעקבותיי, הסתובבתי כדי לראות על מה המשרתת מסתכלת וראיתי קיר שהיה כתוב עליו במשהו דמוי דם שלוש מילים: "אני עוד אחזור" ידעתי שלא ייקח עוד זמן רב עד שהמסר יחלחל לתודעתם של הסובבים אותי וכולם יתחילו לצרוח וייכנסו לפאניקה שמעתי צעדים מתקרבים ועוד שומרים הגיחו מעבר לפינת המסדרון, הם קראו את הכתובת על הקיר ולפני שמישהו הספיק לומר משהו תפסתי פיקוד "בסדר, נטלי" פניתי למשרתת "את יכולה בבקשה לבקש ממשרתת נוספת לקרצף את הקיר עד שהכתובת תרד? אחר כך את משוחררת, תחזרי מחר." היא הנהנה ופנתה למשימה שהטלתי עלייה "מהיום" המשכתי "אני רוצה להגביר את האבטחה פה, אני רוצה מאה שומרים מסתובבים במקום חמישים, אני רוצה חמישה שומרים מחוץ לדלת שלי במקום שניים, אני רוצה לשלוח עשרים שומרים שישמרו על המשפחה שלי ושמישהו ישלח הודעה דחופה למלכה אליזבת, מסתובב פה רוצח רבותי, זה לא צחוק, מהיום כל מי שקרוב אליי בסכנה…"