התנועה האחרונה #10

ChocolateChip 22/03/2020 66 צפיות 2 תגובות

פתחתי את עיניי כל גופי צורב. גלים של קור עוברים בגבי, אני שוכבת על קרח. פיזית. האתגר הזה של המודיעה היה לנסות לרקוד על קרח. עכשיו אני יודעת לרקוד וגם להחליק אז איך זה שנפלתי נפילה כל כך גדולה? אני לא יודעת. לפני שיצאתי לקרח אורן לחש לי “תזהרי!” הוא ניסה לתת לי טיפ אך אני בכחמתי סירבתי. מי יודע באיזה צד הוא? אולי הייתי צריכה להקשיב? כל הכאבים עברו ישר אל יד ימין שלי. אה נכון, ניסיתי לעשות איזה קפיצה נמוכה והיד שלי נכנסה מתחת לסכין של נעלי ההחלקה. מיהרו על הקרח כמה אנשי אבטחה והרימו אותי. מבעד לעיני הדומעות ומנסות לא להיסגר ראיתי את המודיעה ושאר הרקדנים המפורסמים מנסים לדחוף את אורן לכיוון הרחק ממני. שמעתי אותו צועק מבעד הבכי שלי “את יודעת שאנחנו משפחה, למה את עושה את זה?” ניסיתי להקשיב לא יכולתי. רבתי עם גופי להישאר בהקרה. נשמתי והפסקתי לבכות אך הכאב בלתי נסבל. אורן הצליח לרוץ לעברי כשמנסים לעצור אותו בכל דרך. לא הבנתי למה, הוא חלק מהם. אנשי האבטחה הניחו אותי והתקשרו לאמבולנס. אורן ניגש והחזיק את ידי שלא מדממת. “היית צריכה להקשיב לי! אני פה בכדי להגן עלייך!” אורן אמר מנסה לא לבכות. אספתי כוח לדבר, “מי אתה?” הוצאתי לחישה קטנה לפני שאיבדתי הקרה והתעלפתי.
התעוררתי בדרך לבית החולים איזה רופא אמר לי שיהיה בסדר והתעלפתי שוב. יכולתי לשמוע צעקות וקריאות בשמי. הבנתי שעידכנו את הורי.
קמתי שוב, כנראה לאחר יום. גבס על יד ימין שלי וכמה אנשים בחדרי, לרגע לא זיהיתי אותם. “עלמה!” אמא קראה ואבא וורד הפנו את מבטם אליי. “מה השעה?” שאלתי עייפה. “אל תדאגי, הרגע יצאת מניתוח אמרו שהלך טוב…” אבא אמר. הם כולם התקרבו למיטה שלי ושאלו מלא שאלות על איך אני מרגישה. הרופא נכנס וכולם פינו לו מקום. “לפי הצילומים הניתוח הצליח. איך את מרגישה?” הוא שאל. “אני לא מרגישה את היד…” אמרתי. הורי המודאגים מציצים בדפים שבידיו של הרופא. “כן היד עדיין בהרדמה. הכאבים יכולים לחזור אז הבאנו לך מרשם לתרופות שיעזרו בזמן הקרוב…” הרופא אמר ונתן את המרשם להורי. הם מיהרו לצאת יחד לקנות. “האיש שהביא אותך השאיר מכתב… תצטרכי לנוח בזמן הקרוב אבל תוכלי להמשיך לרקוד, רק לא להשתמש ביד!” הרופא סיים לומר. הוא נגע בידי. לא הרגשתי כלום, זה היה כל כך מוזר. הוא חייך ואמר שהכל טוב ויצא. “אוי עלמה!” ורד חיבקה אותי. לא הצלחתי לזוז לחבק אותה. היא זזה מאט לא להכאיב לי. “את לא מבינה איזה מלחיצה המודיעה!” ורד אמרה כולה מתוך דמעות. “אני שמחה שאת בחיים!” היא הוסיפה. ניסיתי עם יד שמאל לנחם אותה. איזה מזל שאני יודעת להשתמש גם ביד ימין וגם בשמאל לצורך כל דבר, כולל כתיבה. “שמעתי מה קרה!” נכנסה מהר אמילי ועוד שני אנשים עם חלוקי בית החולים. זיהיתי אותם, הם שני המתמודדים שנפצעו. שלושתם על כיסא גלגלים כל אחד במצב שונה. הסברתי להם הכל. “שמענו כשהביאו אותך שיחת פלאפון של המודיעה… היא אמרה משהו על שלא נפצעת קשה מספיק.” אחד מהמתמודדים אמר. “כן, הם רצו שלא תוכלי לחזור לתוכנית… בסוף סיכמו שיצליחו להשיג אותך בחזרה, משהו כזה…” השני הוסיף. המשכנו לדבר עד שהתחלתי להרגיש את ידי והכאבים הגיעו. הורי נתנו לי את התרופות וכולם יצאו לתת לי לנוח. פתחתי את המכתב שהשאירו לי. “רפואה שלמה, אני מצטער שהכנסתי אותך לכל זה… אני תמיד ניסיתי להגן עלייך. דברי עם ההורים שלך, את בטח לא יודעת שאת מאומצת… מצטער על הכל, אורן.” קראתי שוב ושוב. למחרת השתחררתי מבית החולים ובבית עשיתי שיחה ארוכה עם הורי על כל תיק האימוץ שלי. הבנתי שאבי היה מכור ושותה, אמא שלי הייתה לא טובה כלפי ואחי הצליח לשלוח אותי לאימוץ בכדי שיהיו לי חיים שקטים. “היה כתוב כשהעבירו אותך אלינו לא לגלות לך.” אבא אמר והביט בשקט. כל המוח שלי התחיל להתפוצץ. שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה. ניסיתי לרקוד אך גופי הרגיש חלש מידי. לא יכולתי להתמודד עם המצב הזה. לא לרקוד? אני אמורה להגשים חלום בעוד שבועיים. לרקוד על הבמה הכי גדולה בישראל!
מיהרתי לארוז פיקניק ולצאת למקום הראשון שעלה במוחי. לים. לקחתי אוטובוס והרגשתי מבטים. מישהו ניגש אליי, ילד בן תשע עשר. “את לא הרקדנית?” הוא שאל, לא סירבתי. “איזה מגניב, אני הכי אוהב את הריקודים שלך ושל אורן!” הוא אמר והתיישב לידי כשאמא שלו מאזינה לשיחה. “מה קרה לך ביד?” הוא שאל. “נפצעתי… אתה אוהב לרקוד?” שאלתי. “כן, אבל צוחקים עליי… לאחרונה בזכות התוכנית חזרתי.” הילד אמר. לפחות התוכנית עזרה למישהו אחד חייכתי. “רגע, בגלל שנפצעת תוכלי לרקוד בכלל?” הוא שאל. “אני מקווה מאוד.” אמרתי. הוא ניגש אל התיק שלו והוציא קלמר מלא בטושים. “אני יכול לחתום לך?” שאל. הזזתי את ידי שיוכל לכתוב. “תודה.” אמרתי מצטלמת איתו ומעודדת אותו להמשיך לרקוד. מיהרתי לרדת בתחנה. נופפתי לו להתראות מהחלון. מיהרתי לים, לגלים.
פרסתי את הפיקניק. הבטתי בגלים היפים. מצאתי פינה שקטה ככה אני אוכל להיות לבד. לפתע שמעתי קולות של בכי חרישות. חשבתי חתול פצוע או ילד שנעבד. מיהרתי אחרי הקול. ראיתי גבר יושב על החול בוכה חרישות. זיהיתי את הגב. מי עוד אם לא אורן? רציתי למהר לברוח, אך קול בכי שלו לא נתן לי. שמעתי את עצמי קוראת אליו. “היי, אתה! מה יש לך לבכות? יש פיקניק מפנק שם בפינה! אורן בוא!” שמעתי את עצמי אומרת. מה עשיתי? רציתי לברוח מהמציאות ופשוט נכנסתי בחזרה לדמות הזו. היא עוקבת אחריי. היא משגעת אותי. היא מרגישה קרובה אליי אך אני לא מכירה אותו בכלל. שנינו ישבנו מול הגלים. שקט נעים, רק הגלים הנשברים נשמעים. נתתי לו אוכל ודאגתי שלא יהיה מביך, רק לא זה. רציתי לברוח, רציתי שקט. רציתי ים קיבלתי את זה…
“איך ידעת שאני מאומצת?” שאלתי. הוא לקח מכיסו ארנק והוציא משם תמונה שלי כתינוקת בידיים של ילד קטן. לקח לי רגע לזהות שהילד הוא אורן. תמונה כל כך מתוקה כשמאחורה רואים את המודיעה בצעירותה צועקת עם בקבוק בירה בידה. “אח שלי?!” קלטתי.

התנועה האחרונה #10
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (2)

מושלם. תמשיכי. מחכה לפרק הבא

22/03/2020 19:48
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך