התנועה האחרונה #11

קמתי לקולות אנשים רבים. לא הבנתי מאיפה זה מגיע, אני גרה בקיבוץ שקט שרוב האנשים הם משפחתי. אורן מיהר אל תוך החדר שלי, קפצתי בבהלה בחזרה לתוך השמיכות. אחרי השיחה שלנו אתמול, בים, הבנתי שאנחנו קשורים בקשר דם. הוא הסביר לי את חייו וחשבתי שאראה אותו בצהריים. "איזה ילד פרסם תמונה שלך איתו והגבס שלך… מלא צלמים בחוץ! מיהרתי לפה לפני שהמודיעה תצליח להגיע…" אורן אמר במהירות. הוא הוציא משקית שהייתה ביד כמה בגדים ממש יפים, ונתן לי. "חשבתי שאם זה היה אני זה מה שהייתי רוצה ללבוש!" אורן אמר ומיהר לצאת. לא ידעתי מה להגיד מה לעשות…
אחרי שהתלבשתי שתיתי ואכלתי מיהרתי לקחת את התרופות. הרגשתי הרבה יותר טוב מאתמול. החלטתי שהגיע הזמן לחזור לרקוד. התחלתי חימום ואורן ניגש לעזור לי מרצונו. "דיברתי עם ההורים שלך והם ישמחו שאבוא לגור איתכם, בסוף אני אח שלך… גם אני רוצה לברוח מאמא…" אורן אמר. לא עניתי כל העניין הזה ממש מוזר לי. "אני רוצה לדעת מה דעתך?" אורן שאל. נעמדתי לידו. "זה הכל ממש הפתעה בשבילי…" אמרתי. "אני יודע בגלל זה אני שואל…" אורן החזיק בגבס שעל ידי, המשכנו להתאמן בדיוק כמו בכל אימון רק משנים כמה תנועות בכדי שאני לא אשתמש בידי. כשלפתע המודיעה נכנסה מבלי לדפוק נותנת לשני אנשים עם מצלמות להיכנס. אני ואורן המשכנו לרקוד, לא היה לי חשק להתמודד כרגע מול האישה ההיא אבל היינו חייבים. "כל הכבוד!" המודיעה הביטה בנו מופתעת. היא סימנה לי לצד. "אני מצטערת על הכל… כשהיית תינוקת אורן גרם לי למסור אותך, עשיתי הכל בכדי שהוא ישאר. אני מצטערת שככה נפגשנו שוב. חיפשתי אותך אך אמרו לי שאין דרך בגלל שאני 'מסוכנת', לא יודעת למה…" המודיעה לחשה לי בכדי שלא ישמעו. "רק אחרי שיצאתי מבית החולים אורן גילה לי שזו את… הוא זיהה אותך רק לפני האתגר, לפני זה הוא התאהב בך ובריקוד שלך…" היא הוסיפה. כל זה היה מוגזם. "מה את רוצה שאני אגיד מול המראיינים?" שאלתי. "כלום על האתגר, רק על זה שאת ואורן בזכות התוכנית מצאתם אחד את השני… כאחים!" המודיעה הסבירה. "בתנאי שאני מקבלת עוד שלושה משאלות ממך!" אמרתי. היא הסכימה. "אבל חייב להגיד משהו על הגבס…" הוספתי. היא חשבה מהר. "אה, נפצעת לא חשוב ממה ועדיין תנסי לרקוד. כלום לא ימנע ממך להגשים חלום! אני לא עומדת לעכזב את הבת שלי שוב." המודיעה לחשה ומיהרתי לאורן. מלמלתי לו את התוכנית שלי על מה לספר, והתיישבנו על הספה. המודיעה או אמא אותה אחת, הכניסה עוד מראיינים. הם התחילו ישר לצלם ולהגיב. עניתי להם על התמונה שהעלו, על הגבס ושאמשיך לרקוד. שאלו שאלות עלי ועל אורן אז סיפרנו שגילינו שאנחנו אחים, הוא הסביר איך הוא הבחין. החלטתי גם לגלות שהמודיעה היא אמא שלנו, ראיתי אותה מהצד הופכת אדומה. אורן חייך עוד יותר. "אני נכנסתי לתוכנית בשביל להיות יותר קרוב לעבודה של הרקדנים ולהסביר לאמא שלי מה המצב מקרוב… הייתי אמור לצאת אחרי המופע!" אורן אמר, שמתי לב שהסוף הוא שקר בכדי לברוח מהתוכנית. "בגלל שזה לא הוגן אני גם אצא מהתוכנית אחרי המופע!" הודעתי מביטה עם חיוך ארמומי אל המודיעה העצבנית. אחרי זה היא נכנסה לאמצע הראיון. "זהו זה הכל!" היא קראה מנסה לדחוף אותם לצאת. "תחזרו לרקוד, ילדים." היא הוסיפה. הבטתי באורן ושנינו זזנו לצד הסלון להמשיך לרקוד. המודיעה הכניסה אבטחה להוציא את המצלמות, ראיתי בעיניה כעס. "עלמה!" היא מיהרה להתעצבן עליי. "שלוש משאלות!" אמרתי בחיוך. "אוףףף…" היא נאנחה. "אל תדאגי הם לא יודעים על כל הפצועים, רק אם לא יהיו עוד!" אמרתי. "אני מצטערת, זה הדרך היחידה לקבל כסף… יש עוד מישהו שמעסיק אותי…" המודיעה אמרה. "הוא חבר של אבא שלכן… מלפני שנפטר…" היא הוסיפה. "מתי הוא נפטר?" הופתעתי, הפסקתי לרקוד. "כשנה…" אורן לחש. "מאז לא היה לנו כסף, אבא שלכן רשם את כל הכסף לאיזה דודה… שיותר חשובה לו…" הסבירה המודיעה שנראתה חסרת אונים ומסכנה…
אורן עבר אלינו לקיבוץ והסביר למודיעה שקשה לו עם המעשים שלה. היה להם מריבה ענקית. בינתיים אני והוא עבדנו קשה להתכונן למופע. שעות של אימונים אוכל טוב והמון שינה. היו עוד כמה מראיינים, גם כמה כתבות עלינו בעיתונים רבים. עשיתי גם צילומים לאופנה ולפרסומות, זה היה ממש מעייף. כל זה לא מנע מהורי אלו שאימצו וגידלו אותי, לצאת איתי ועם אורן אל היער מאחורי הקיבוץ לפיקניקים. התחלתי להתרגל למציאות החדשה.
השבועיים עברו מהר אומנם אני עדיין עם גבס אך עדיין רוקדת. זה נס. כי עוד שניה וכבר כל החלום שלי היה נעלם מול עיני. מחר ההופעה! מחר החלום מתגשם! בוא נגיד לא ישנתי הרבה בלילה הזה. קמתי באמצע ומצאתי את אורן בסלון. "מה את עושה?" התיישבתי לידו. "מי יכול לישון? אחרי מחר אנחנו נצא מהתוכנית… אני חופשי! עכשיו אני מנסה להחליט מה לעשות בחיים שלי…" אורן הסביר. "אני כל כך שמחה שיש לי אח גדול כמוך! נוכל למצוא דרך ביחד!" אמרתי וחיבקתי אותו. "כמו מה?" הוא שאל. "נגיד אולי עבודה שנוכל לשלם ולעזור להורים המאמצים שלי… הם ישמחו לקבל כלב!" הצעתי. "יואו, בואי נקנה להם לאות מתנת תודה!" אורן אמר. "כן, אפשר גם להעביר חוג כאן בקיבוץ. לעזור לאבא בשדות או ללכת ללמוד מקצוע…" אמרתי נרדמת לאט לאט. אורן כבר ישן לידי על הספה. נתתי לעצמי להירדם.
"בוקר טוב ישנונים שלנו!" אבא קרא. קפצתי משינה מגלה את עצמי על הספה בסלון ליד אורן. "ישנתם ממש כמו אחים…" אמא אמרה עם מבט שמח. "היום יום גדול בשבילכם!" אבא אמר בקול חגיגי. הם הביטו אחד בשניה עם חיוך. "אוקיי, הכנו לכם אוכל לפני שתברחו לחזרות… גם הכנו צהריים בכדי שלא תשכחו לאכול לפני המופע!" אמא אמרה מצביעה על כל האוכל שמחכה בשקיות. "בהצלחה לכם!" אבא חיבק אותנו עדיין מנסה להתאושש משינה. "תודה רבה, אתם מדהימים!" אורן אמר. מיהרנו לאכול ולהתלבש לצאת. "תודה רבה!" חיבקנו אותם לפני שיצאנו לאולם עם הבמה הכי גדולה בארץ. "זה היום!" קראתי בצעקות ברחוב, כשבכל בית יוצאים משפחה לאחל לנו בהצלחה. "אני מרגיש כל כך מוקף אהבה, כל כך בחלום!" אורן אמר לי באוטובוס. אנשים שם מביטים בנו ללא שאלה. חלקם מצלמים אותנו כאילו אנחנו אירוע מיוחד. "זה היום!" לחשתי שוב ושוב לאורן. "אני יודע!" הוא אמר מלא באנרגיות. ירדנו מהאוטובוס הכל לאט כאילו כל העולם הפך לאט ונרגש. המופע הערב!
"אני מקווה שלא יהיו עוד הפתעות!" לחשתי אל אורן כשכל הרקדנים המתמודדים מתארגנים בלבושם. עשינו חזרות אחרונות, כולנו נרגשים. אחרי זה הגיעו הבגדים שלנו, אנשי צוות להלביש ולאפר אותנו. שמו עליי את כל המייקאפ והנצנצים שקיימים. השיער שלי אסוף בצורה כל כך מגניבה, אני מרגישה מיוחדת. בהפסקת צהריים יצאנו אני ואורן לנוח ולאכול בשקט. "אני רק מחכה לרגע שאני יעמוד על הבמה לרקוד את הסולו שלי!" אמרתי עוצמת עיניים ומדמיינת. האורות, המוזיקה, הכל מושלם. "אני ממש מצפה שיקרה משהו… לא הגיוני שהכל מושלם…" אורן אמר מביט בי, הרגשתי את זה מבעד עיניי העצומות. מבט מלא תקווה שיהיה טוב בשביל שנינו. כל האיפור שלי לא יכל לעצור ממני להרגיש את מבטו. פתחתי במהרה את עיניי כשדחף של אדרנלין נכנס בי. "ההופעה בעוד פחות מחמש שעות!!!!" צעקתי.